עקרון שיתוף הפעולה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Incomplete-document-purple.svg
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

עקרון שיתוף הפעולה (The cooperative principle) הוא שמה של תאוריה מתחום הפרגמטיקה, שפיתח הפילוסוף פול גרייס, ופורסמה בשנת 1975.

התאוריה מתארת את הכללים האינטואיטיביים שמנחים בני אדם בעת שהם מנהלים דו-שיח זה עם זה, ואת התנאים לקוהרנטיות של טקסט בשפה טבעית, כלומר היא מסבירה את האופן שבו בני-אדם מנהלים דו-שיח בשפה טבעית, וכיצד הם מחלצים משמעות מטקסט הנתון בהקשר מסוים.

הטענה העיקרית של עקרון זה היא שעל מנת שתקשורת תתקיים, אנו חייבים להניח שהדוברים והנמענים משתפים פעולה, ומכאן מיישמים את העקרון הבסיסי של התאוריה - דוברים מניחים ששומעים מבינים אותם, ושומעים מניחים שהדוברים מדברים באופן ענייני וברור.

ארבעת כללי שיתוף הפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרייס מנה ארבעה כללים של שיתוף פעולה בין דובר לנמען:

  1. כלל האמת או כלל האיכות (Maxim of Quality) - הדובר מעביר לנמען מידע אמיתי, ונמנע מהעברת מידע שקרי או מידע שאין לדעת אם הוא אמיתי או שקרי.
  2. כלל מרב המידע או כלל הכמות (Maxim of Quantity) - הדובר מעביר לנמען את כל המידע שיש ברשותו.
  3. כלל הרלוונטיות (Maxim of Relation) - הדובר מעביר לנמען רק את המידע הרלוונטי לנושא השיחה.
  4. כלל הסגנון (Maxim of Manner) - הדובר מעביר לנמען את המידע באופן בהיר, תוך הימנעות מערפול או רב-משמעות, ובצורה תמציתית ומסודרת ככל האפשר.

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המשפט: "איש המומחה לשירה השמיע מפיו צלילים על-פי תווי המנון המדינה" נשמע מוזר, כיוון שהוא מפר את כלל הסגנון. המילה "זמר" נתפסת כמילה פשוטה ומדויקת יותר מהביטוי "איש מומחה לשירה". "השמיע מפיו צלילים על-פי תווי המנון המדינה" היא צורה מסורבלת שאפשר לקצרה ל"שר את המנון המדינה" או "שר את 'התקווה'".
  • במצב שבו 3 מטיילים יצאו לחו"ל ושלושתם חזרו בשלום, התשובה לשאלה "כמה מטיילים חזרו בשלום?" צריכה להיות "כולם" על-פי כלל הכמות. התשובה "שלושה" נשמעת במקרה כזה כלא-נכונה או אפילו שקרית, שכן התשובה "כולם" מעבירה יותר מידע, והנמען מצפה שהדובר יעביר לו את כל המידע שברשותו. אף על-פי כן, התשובה "כולם, והם אכלו דג במהלך הטיסה", תיתפס כמוזרה שכן היא מפרה את כלל הרלוונטיות. המידע "הם אכלו דג במהלך הטיסה" אינו רלוונטי כתשובה לשאלה.

הפרת הכללים ואימפליקטורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל הכללים שמנה גרייס ניתנים להפרה על-פי התאוריה (violable rules), והם אכן מופרים לעיתים קרובות. במצבים מסוימים הכללים סותרים אלה את אלה, והדובר נאלץ לתמרן את האופן שבו הוא מציג את המידע עד להשגת תוצאה אופטימלית. יש הפרות שמתקבלות כהתנהגות אנטי-חברתית וגוררות תגובה עוינת מצד הנמען. לעומת זאת, יש הפרות צפויות ומקובלות, שמזוהות בקלות על ידי הנמען והן כשלעצמן מעבירות מידע, או מעניקות גוון מיוחד לשיחה. הפרות מהסוג האחרון הן אימפליקטורות (implicatures).

מצבים שבהם נעשה שימוש באימפליקטורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הומור ואירוניה - אחד האמצעים ליצירת הומור או אירוניה היא הפרת כלל אחד או יותר מכללי שיתוף הפעולה. לדוגמה, תשובה אירונית לשאלה: "כמה אנשים רקדו במסיבה" עשויה להיות: "היו חמישה אנשים שהזיזו את גופם". הביטוי "הזיזו את גופם" במקום "רקדו" הוא הפרה של כלל הסגנון, אולם במצבים רבים ההפרה תתפרש כאימפליקטורה שמייצרת אירוניה.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורת תדירה על התיאוריה של גרייס היא שעקרון שיתוף הפעולה, בדומה לכל התנהגות חברתית, נקבע על פי הקשרים תרבותיים. לפיכך, העקרון והמקסימות של גרייס אינם תקפים אוניברסלית. לדוגמה, פרופסור אלינור קיינן אוקס טוענת כי שבט המלגשים עוקבים אחר עקרונות שיח הפוכים לתרבות המערבית (שמוצגת בעקרונות של גרייס) בכדי להשיג שיתוף פעולה שיחתי. בתרבות זו, דוברים נמנעים במידת האפשר מלשתף במידע רב, ומתחמקים משאלות ישירות על ידי מענה של תשובות לא שלמות, זאת בשל החשש מהבושה בהתחייבות לאמיתות המידע, כמו גם ההתחייבות לקיום המידע והיוקרה שמגיעה עם בעלות זו.[1][2]

עם זאת, רוברט הרניש מציין כי גרייס טוען רק שהמקסימות שלו מתקיימות בשיחות בהן עיקרון שיתוף הפעולה בתוקף. דוברי מלגשי בוחרים שלא לשתף פעולה, כשהם מעריכים את היוקרה של בעלות מידע ביתר שאת. (ניתן לומר גם במקרה זה שמדובר במערכת תקשורת ״פחות משתפת פעולה״, מכיוון שפחות מידע משותף.)[3]

ביקורת נוספת על התיאוריה היא השגיאה בפירוש המקסימות של גרייס כקו מנחה לנימוסים: הנחיות לדובר כיצד להיות איש שיחה מנומס ומוסרי. עם זאת, המקסימות של גרייס, למרות אופן הניסוח שלהן, נועדו רק לתאר את התכונות המקובלות של תקשורת שיתופית מוצלחת. יתרה מזאת, תומכי תאוריית הרלוונטיות מציינים כי אימפליקטורות יכולות לעלות גם בסיטואציות שאינן מכבדות את עקרון שיתוף הפעולה, ולפיכך התיאוריה של גרייס אינה מכסה אותן. דוגמה לכך מובאת להלן: נניח כי א׳ ו-ב׳ מתכננים חופשה בצרפת. א׳ מציע כי עליהם לבקר את חברם הטוב פרנסואה. יתרה מכך, נניח כי ב׳ יודע בדיוק היכן פרנסואה מתגורר, וכן כי א׳ יודע על ידיעת ב׳. הדיאלוג הבא מתרחש: א׳: איפה פרנסואה גר? ב׳: איפושהו בדרום צרפת. כעת א׳ יכול להסיק כי ב׳ אינו רוצה לומר בדיוק היכן פרנסואה גר, משום ש-ב׳ אינו עוקב אחר עקרון שיתוף הפעולה.[4]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Grice, Paul (1975). "Logic and conversation". In Syntax and Semantics, 3: Speech Acts, ed. P. Cole & J. Morgan. New York: Academic Press. Reprinted in Studies in the Way of Words, ed. H. P. Grice, pp. 22–40. Cambridge, MA: Harvard University Press (1989). ISBN 0127854231.
  • Cameron, D. (2001). Working with Spoken Discourse. London: SAGE Publications. ISBN 0761957731.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ .Ochs Keenan, Elinor (1976). "On the universality of conversational postulates" Language in Society. 5 (1): 67–80. doi:10.1017/s0047404500006850.
  2. ^ .Shopen, Timothy (1987). Languages and Their Speakers. University of Pennsylvania Press. pp. 112-158. ISBN 0812212509.
  3. ^ .Harnish, R. (1976). "Logical form and implicature". In Bever T G; Katz J J; Langendoen, D T (eds.). An Integrated Theory of Linguistic Ability. New York: Crowel.
  4. ^ .Sperber, Dan; Wilson, Deirdre (1996). Relevance: Communication and Cognition. Wiley-Blackwell. pp. 273f. ISBN 978-0631198789.