פומרניאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Pomeranian 600.jpg

פומרניין הוא גזע כלבים מסוג שפיץ. הוא נקרא על שם האזור פומרניה במרכז אירופה (כיום חלק ממזרח גרמניה וצפון פולין). הפומרניין הוא צאצא של כלבי שפיץ גדולים יותר, שבעיקר מהסוג שפיץ גרמני. הגזע נעשה פופולרי על ידי בני המלוכה מאז המאה ה-17. בבעלותה של המלכה ויקטוריה היה פומרניין קטן במיוחד וכתוצאה מכך מגוון קטן יותר הפך פופולרי בעולם כולו.

היסטוריה של הגזע פומרניין[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שהם גדולים בהרבה מהפומרניין המיניאטורי, הדמיון הרב בין כלבי השפיץ בצפון הרחוק וכלבי הפומרניין מצביע על מוצאם המשותף. בשלב כלשהו התפצלו כלבי השפיץ לגזעים נפרדים. לצד כלבי שפיץ גדולים, ששמשו לציד וגרירת מזחלות, כמו ההאסקי, המלמוט והסמוייד, חיו גם כלבים קטנים יותר, ששמשו לשמירה על בתים. מאותם כלבי שפיץ קטנים התפתח, כנראה, הפומרניין המיניאטורי העדין.

על שורשיו הקדומים מעידים גם פסלי אבן וברונזה ושלדי כלבים קטנים בעלי מבנה דומה לזה של הפומרניין, שנתגלו בקברים במצרים העתיקה.

כלבי שפיץ היו פופולריים מאוד בגרמניה כבר בשנת 1500 לספירה. אחד מהם היה ה"צוורגשפיץ" או השפיץ הגמדי, ששימש ככלב רועים מצטיין, ובמספר מקומות אף סחב עגלות וסירות קטנות לאורך תעלות צרות.

כמאתיים שנה מאוחר יותר הפכה המלכה שרלוט, אשתו של ג'ורג' השלישי, מלך בריטניה, למגדלת השפיץ הננסי הידועה ביותר בעולם. שני הכלבים, שייבאה המלכה מאזור פומראניה שעל חוף הים הבלטי בגרמניה, עוררו עניין רב בבריטניה. שלא כמו כלבי השפיץ הננסי הגרמנים, שהופיעו בצבעים רבים, הפומרניין הבריטים היו לבנים. אותם כלבים ראשונים של בית המלוכה היו גדולים בהרבה מאלו של היום.

בראשית דרכם שקלו הכלבים בסביבות 12 ק"ג, בהשוואה ל-2.5 ק"ג - משקלם הממוצע כיום. לנכדתה של שרלוט, המלכה ויקטוריה, הייתה השפעה לא פחותה מזו של סבתה על המראה והפופולריות של הגזע. במהלך ביקור באיטליה, התאהבה ויקטוריה בפומרניין אדמוני, שחזר איתה לבריטניה. בהשפעתה, הפך לקראת סוף המאה ה-19 הפומרניין האדמוני הקטן לפופולרי יותר בבריטניה מהטיפוס הלבן והגדול יותר של סבתה.

בשנות השלושים של המאה ה-19 נקבעה דמותו המודרנית של הפומרניין בתקן הגזע. משקלם ירד ל-4 ק"ג בלבד, ונוספו לו גוני פרווה חדשים.

במאה ה-19 היגר הגזע לאמריקה, והתקבל שם בזרועות פתוחות. כיום נמצא הפומרניין בין עשרת הכלבים הפופולריים ביותר בארצות הברית. בארץ, לעומת זאת, הגזע מעולם לא הפך לכלב עממי, ובחוג הישראלי לכלבים זעירים רשומים לא יותר מ-50 כלבי פומרניין.

מבנה גוף כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפומרניין פרווה כפולה: תחתית רכה ושופעת וחיצונית ארוכה, גסה יותר וישרה. הזנב השעיר והמפואר שלו ממוקם גבוה, ושוכב על הגב. התנועה שלו קלילה, חלקה ונמרצת. הכול אצלו קצר: הלסת, הצוואר, הגב, הרגליים והאוזניים, שממוקמות גבוה על הראש. קיימים שני טיפוסים של פומרניין: בעלי אף קצר ובעלי אף ארוך יותר. בישראל נפוץ יותר הפומרניין בעל האף קצר. אורך גופו של פומרניין אינו עולה על 40 ס"מ, וגובהו לא יותר מ-28 ס"מ. משקלו נע בין 2.8 ל-3.7 ק"ג בלבד. הפרווה מופיעה בגוונים שונים: חום, דבש, אדמוני, שחור, לבן-בז' ושילובים בין הצבעים.

אופי הסוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורי פומרניין

למרות גודלו הזעיר, הפומרניין הוא אמיץ לא פחות מאבותיו, כלבי המזחלות. הוא מסוגל להתקיף כלבים גדולים ממנו בהרבה, כדי להגן על היקר לו. את האופי הטיפוסי של כלבי השפיץ, אשר נדרכים כמו קפיץ למשמע כל רחש, אפשר לראות גם היום אצל הפומרניין הערני. לכן הפומרניין מתפקד כשומר מצטיין. בדרך כלל הזכרים נובחים יותר מנקבות.

אחד ממאפייני הגזע הבולטים ביותר הוא חביבותו ועליזותו הרבה. מקובל לומר על כלבי פומרניין שאין להם משמעת גבוהה במיוחד. הם עקשנים ובעלי אישיות אינדיבידואלית.לכן אילופם דורש סבלנות. עם זאת, בהשוואה לשאר הגזעים הזעירים, פומרניין לומד מהר יחסית, ויכולת פתירת הבעיות שלו גבוהה. לפי טבלת דירוג האינטליגנציה של כלבים שפרסם סטנלי קורן, מדורג הפומרניין במקום ה-23, כשהוא מקדים 56 גזעי כלבים אחרים.

הגזע הובא לישראל בשלהי שנות ה-70 והפך לפופולרי.