פורטל:המורשת העולמית/ערך נבחר/20
ארץ הלבונה הוא השם שהעניק ארגון אונסק"ו לחבל ארץ בדרום-מערב עומאן, בעת שהכריז עליו כאתר מורשת עולמית בשנת 2000. ההכרזה כוללת ארבעה אתרים נפרדים השוכנים בתחילתה של דרך הבשמים ההיסטורית, ועצי לבונה גדלים במספר ואדיות באזור. המקום היה נושב כבר לפני מיליון שנה אך ננטש עם תחילת תקופת היובש בחצי האי ערב. הנוכחות האנושית במקום התחדשה בתקופת האבן החדשה לפני כ-6,000 שנים, עם בואם של נוודים דוברי שפות שמיות שהגיעו לדרום ערב מהלבנט. נוודים אלה החלו לסחור בלבונה עם מסופוטמיה ועם הופעת הכתב לפני כ-5,200 שנים, ניתנה לדבר עדות כתובה. בתקופת הברונזה החל ביות הגמל והופיע סחר ימי לאורך חופי עומאן, ככל הנראה בנחושת. בנוסף החלו התושבים לעסוק בחקלאות באופן אינטנסיווי. בסוף תקופת הברזל, בסוף המאה ה-4 לפנה"ס, היה האזור לחלק מרשת דרכי מסחר: ערי החוף באזור סחרו עם הודו ועם סין במזרח, ועם אפריקה ועם חופי ים סוף ממערב ומצפון. שגשוגה של דרך הבשמים הגיע לשיאו באמצע התקופה האיסלאמית, אך בסביבות שנת 1450 הביאו פלישות האימפריה העות'מאנית והאימפריה הפורטוגזית לשקיעתה של דרך הבשמים ולאובדן חשיבותה.