לבנט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ממלכות עתיקות באזור הלבנט
הלבנט

הַלֶבַנְטצרפתית: Levant) הוא מונח גאוגרפי ותרבותי המתייחס לחלק המזרחי של אגן הים התיכון, ובפרט לחלק המערבי של אזור הסהר הפורה. ההגדרה הגאוגרפית של האזור כוללת את סוריה, לבנון, ישראל, עבר הירדן, וכן חלקים ממסופוטמיה. בספרי ההיסטוריה של הלבנט נכללים בו לעתים גם אסיה הקטנה, יוון, קפריסין ומצרים.

א-שאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ההגדרה המצמצמת, תחום הלבנט מקביל פחות-או-יותר לאזור המכונה בערבית א-שאם (الشأم), אם כי לעתים מתייחס המונח א-שאם לשטח מצומצם יותר, מאזור העיר חאלב שבסוריה ועד אזור הנגב בישראל. אזור זה היה באופן מסורתי נתון להשפעתה של דמשק האימפריות של אסיה הקטנה, בעוד שהאזור מהנגב ודרומה היה נתון להשפעה מצרית, והאזור שממזרח היה תחת השפעה של אימפריות מסופוטמיה או חצי האי ערב.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח "לבנט" הופיע לראשונה בסוף המאה ה-15. פירוש המילה levant בצרפתית הוא "עולה" או "זורח" (מהפועל lever), ובהשאלה פירושה "מזרח" (המקום שממנו זורחת השמש), בדומה לשם הערבי "משריק". השם "א-שאם" בערבית הוא אחד משמותיה של העיר דמשק, וכך היא נקראת בטורקית עד היום (Şam). מקורו במילה שמשמעותה "שמאל" כציון לכיוון צפון (ביחס לחיג'אז)‏[1]. בהשאלה מתייחס שם זה לכל האזור שהעיר דמשק נמצאת במרכזו, ומקביל פחות-או-יותר להגדרה המצמצמת של אזור הלבנט.

במאה השש עשרה החל המונח "לבנט" להיות שגור בהתייחס לאזורים שבשליטת האימפריה העות'מאנית במזרח הים התיכון, ומאוחר יותר התרחב והחל לכלול גם לשטחים נוספים בשליטת העות'מאנים כמו יוון וחופי אסיה הקטנה. המונח "לבנטיני" (Levantine) שימש בעיקר לתיאורם בני עמים מאגן הים התיכון, כגון איטלקים (בפרט אנשי ונציה וג'נובה), צרפתים ובני העמים הים-תיכוניים שחיו באימפריה העות'מאנית. כאשר קיבלה בריטניה מנדט על שטחי פלשתינה (ארץ ישראל) אחרי מלחמת העולם הראשונה השתמשו חלק מהבריטים בתואר "לבנטיני" ככינוי גנאי לתושבים ממוצא ערבי-אירופי מעורב, וכן לצרפתים, לאיטלקים או ליוונים שהתאקלמו במזרח התיכון ואימצו את הלבוש והמנהגים המזרחיים.

המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון באותה תקופה כונה המנדט לארצות הלבנט והחפירות באבלה, מארי ואוגרית, כמו גם במקומות אחרים, כונו חפירות בלבנט.

היום משמש התיאור בעיקר ארכאולוגים והיסטוריונים בהתייחס לתקופה הפרהיסטורית ולעת העתיקה ותקופת ימי הביניים. המונח משמש לעתים בהתייחס לאירועים עכשוויים, בעיקר בארצות כמו ירדן, לבנון, וסוריה.

שם התואר "שאמי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערבית הכינוי "שאמי" (شامي) מתייחס לאדם, בפרט אדם ערבי, שמוצאו בסוריה, בלבנון, בישראל ובאזורים הסמוכים לארצות אלה. כמו כן משמש הכינוי לכל דבר שמוצאו באזור הזה, למשל ניבים "שאמיים" של השפה הערבית הם הניבים הערביים המדוברים בסוריה, בלבנון, בארץ ישראל ובסביבותיהן.

בפי יהודי תימן נוסח התפילה של ר' יוסף קארו בעל השולחן ערוך, שמקורו בצפת, נקרא נוסח התפילה השאמי.

בהשאלה, הכינוי "שאמי" נפוץ לתיאור מאכלים שמקורם באזור סוריה ולבנון, או כאלה שאופן הכנתם אופייני לאזורי הלבנט. למשל, פיסטוק חלבי, שמקורו מסביבות העיר חאלב, נקרא גם "פיסטוק שאמי". כמו כן יש "חלבה שאמית", מרק סורי סמיך בשם "חמוד שאמי", ועוד.

ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל משמש המונח "לבנטיני" כתיאור של אדם בעל אופי, התנהגות או תרבות הקרובה לתרבות המזרחית. למושג קונוטציה שלילית בהקשר זה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ^ Article "AL-SHĀM" by C.E. Bosworth, Encyclopaedia of Islam, Volume 9 (1997), page 261.