פורטל:השואה/שלבי השואה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בהגדרתה הרחבה מתחילה תקופת השואה כבר ב-1933, אז עלתה המפלגה הנאצית בראשות אדולף היטלר לשלטון בגרמניה והחלו רדיפות היהודים. בהגדרתה המצומצמת יותר, החלה תקופת השואה בקיץ 1939 עם פתיחת קרבות מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה בוצעו מעשי הרצח והטבח ההמוניים. נהוג לחלק את השואה למספר תקופות מרכזיות: רדיפת היהודים מעליית היטלר לשלטון בגרמניה הנאצית ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה (1933 - 1939), תחילת מלחמת העולם השנייה והכחדה עקיפה של היהודים טרם גובשה תוכנית ההשמדה ההמונית (1939 - 1941), יישום הפתרון הסופי וההשמדה ההמונית (1941 - 1943) וטשטוש מעשי האימה וההשמדה ההמונית לאחר התערערות מצבה של גרמניה הנאצית ועד כניעתה (1943 - 1945).

טוען את הלשוניות...
רדיפת היהודים בגרמניה הנאצית (1933 – 1939)

ערך מורחב: היסטוריה של השואה - השנים שלפני מלחמת העולם השנייה


חוקי נירנברג
Nurembergracechart.jpg
ליל הבדולח
Burning Synagoge Kristallnacht 1938.jpg

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 התפתחה מדיניותם בנושא היהודים בשתי דרכים: חקיקת חוקים וגזירות נגד היהודים, ומעשי אלימות והשפלה ללא קשר לחוק. לאחר שקיבלו הנאצים רוב ברייכסטאג, הם החלו בחקיקה אנטישמית, ששיאה היו חוקי נירנברג ששללו למעשה מהיהודים את אזרחותם. לנוכח הנסיבות, החליטו רוב יהודי גרמניה להגר ממנה. בסך הכל 400,000 פליטים יהודים משטחי גרמניה הנאצית נקלטו בארצות שונות בעולם, בתקופה שבין עלייית הנאצים לשלטון ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. לאחר עליית הנאצים לשלטון החלו מעשי פוגרומים ביהודים, ויהודים פוטרו מעבודתם. ב-9 במרץ 1933, התרחשו פרעות ביהודי ברלין. ב-11 במרץ 1933, התפרצו אנשי האס אה (פלוגות-הסער של המפלגה הנאצית) לבניין בית המשפט בברסלאו (פולין) וסילקו ממנו את כל היהודים - שופטים, פרקליטים ועורכי דין. באותו חודש היו פוגרומים ביהודים גם במקומות אחרים בגרמניה.

עם התבססות המשטר הנאצי בגרמניה, גברה המדיניות האנטי-יהודית ונחקקו חוקי נירנברג. חוקים אלו כללו בין היתר את "חוק אזרחי הרייך" - רק בעלי דם גרמני הם אזרחי הרייך ורק להם זכויות פוליטיות מלאות; ואת "חוק ההגנה על הדם הגרמני ועל הכבוד הגרמני" - אסורים נישואים או יחסי מין בין גרמנים ליהודים. הסעיפים לחוק זה כללו הגדרת "מיהו יהודי": מי שלפחות שלושה מהורי הוריו היו יהודים, או מי שרק שניים מהורי הוריו היו יהודים, והוא עצמו בן דת-משה, או נשוי ליהודי. במרץ 1938 סיפחה גרמניה את אוסטריה ומיד לאחר הסיפוח החלו הנאצים לרדוף גם את יהודי אוסטריה שמנו כ-185 אלף איש. באוגוסט 1938 חוקק חוק "שינוי השמות": כל גבר יהודי חויב להוסיף לשמו 'ישראל', וכל אשה 'שרה'. באותו החודש הוקמה גם הלשכה המרכזית להגירת יהודים בווינה שבראשה עמד אדולף אייכמן שהפעילה אמצעים ברוטליים במטרה לגרש יהודים מאוסטריה.

ב-28 באוקטובר 1938, החל מאסר יהודים בעלי אזרחות פולנית, ותוך ימים מעטים הועברו שבעה-עשר אלף יהודים לגבול גרמניה-פולין. שלטונות פולין סירבו לקבלם והם רוכזו בתנאים קשים בעיירות גבול (ראו גירוש זבונשין). השלטונות הנאצים הבינו שמטרתם, פינוי הרייך מיהודים, לא תושג באמצעים חוקיים בלבד. הם אירגנו את "ליל הבדולח" 9-10 בנובמבר 1938, אשר כונה כך בגלל הזגוגיות הרבות שנופצו באותו לילה - בכל רחבי גרמניה נופצו חלונות של בתים ועסקים יהודיים, מאתיים חמישים בתי-כנסת נשרפו, יהודים הוכו, נשדדו, ועשרות נרצחו. בנוסף שלושים אלף יהודים נשלחו למחנות ריכוז.

במהלך השנים 1933 עד 1939 נמלטו מגרמניה 282,000 יהודים - למעלה ממחצית מיהודי גרמניה בעת עליית הנאצים לשלטון. עוד 117 אלף יהודים נמלטו מאוסטריה שסופחה לגרמניה (כשני שלישים ממספר יהודיה). מרבית היהודים הפליטים עברו לארצות-הברית, דרום-אמריקה, ארץ ישראל, ובריטניה. בעקבות החמרת בעיית הפליטים היהודים ופליטים אחרים, בעיקר מתנגדי המשטר, מגרמניה הנאצית יזמה ארצות הברית את ועידת אוויאן בה הסכימו המדינות השונות להמשיך ולקלוט פליטים, אך במספר שאינו עולה על המכסות שקבעו. בעקבות הזעזוע מ"ליל הבדולח" הסכימה ממשלת בריטניה לקבל לשטחה ילדים יהודים-גרמנים במבצע קינדרטרנספורט.

כבר בשנת 1934 הוקם מחנה הריכוז הראשון בדכאו שייעודו הראשוני היה לכלוא פעילים פוליטיים גרמנים קומוניסטים, סוציאליסטים וליברלים שנחשבו מתנגדי המשטר. מחנות ריכוז נוספים הוקמו והם החלו למלא תפקידים נוספים כמו כליאת הומוסקסואלים, על אף שמספר בכירים נאצים היו כאלה בעצמם. בסוף שנות השלושים נערכו ניסויים בנכים, חולי נפש ואוטיסטים. תוכנית T4 - אותנסיה לחיסולם הראתה לראשונה את האכזריות והשיטתיות שבהן פעלו הנאצים, והם הפיקו ממנה לקחים רבים ששימשו אותם בפתרון הסופי.
יישום הפתרון הסופי וההשמדה ההמונית (1941 – 1943)

ערכים מורחבים: השואה: 1941, 1942 - 1943; הפתרון הסופי


עוד לפני ההחלטה על מעבר למדיניות השמדת היהודים צברו הנאצים ניסיון במעשי רצח המוני בתוכנית T4 בה הנאצים רצחו עד שנת 1941 כ-80,000 חולי נפש ומפגרים גרמנים, בין היתר באמצעות שימוש בגז. הממונים על ביצוע הרצח היו האס אס ומנהיגו היינריך הימלר באמצעות "המשרד הראשי לביטחון הרייך". הנאצים ביקשו להעתיק את הניסיון והידע שנצבר במעשי רצח המוניים אלה למעשי רצח נוספים כלפי יהודים, צוענים וקבוצות נוספות.

לא נמצאו תעודות המאשרות בוודאות כי ניתנה הוראה להשמדת היהודים, אך יש אישור לכך במכתבו של הרמן גרינג, אחד מסגניו של היטלר, לריינהרד היידריך, ראש המבצעים של האס אס, ובו נאמר כי צריכים להגיע לפתרון כולל לבעיית היהודים. ב-20 בינואר 1942 התקיימה ועידת ואנזה. בוועידה לא הוחלט על ביצוע הפתרון הסופי, שכן הוא החל כחצי שנה קודם לכן. מטרות הוועידה היו הצגת "הפתרון הסופי" כתוכנית שגובשה על ידי היטלר, תיאום התוכנית בין משרדי הממשלה השונים והעמדת האס אס כאחראי לביצועה והיותו הפוסק האחרון בהתעוררות כל בעיה.

אסירות במחנה ריכוז מסומנות בגיר למשלוח
Female prisoners in Ravensbrück chalk marks show selection for transport.jpg

הרעיון שהועלה היה ראשון מסוגו בהיסטוריה האנושית: הקמת מחנות השמדה שכל תפקידם הוא רצח המוני של בני אדם במהירות וביעילות. מחנות השמדה שימשו להשמדה שיטתית של יהודים (וכן של צוענים ואחרים), ובכך נבדלו ממחנות ריכוז, בהם אמנם נרצחו חלק מהאסירים או מתו עקב התנאים הקשים, אך הם שימשו בעיקר כמחנה מעצר.

במסגרת מבצע ריינהרד, על שמו של ריינהרד היידריך, הוקמו שלושת מחנות ההשמדה טרבלינקה, סוביבור ובלז'ץ, שמטרתם הייתה השמדה בלבד. התגוררו בהם קציני אס אס, וכמה מאות אסירים ששימשו זונדרקומנדו - תפקידם של חברי הזונדרקומנדו היה לרוקן את תאי הגזים לאחר ההשמדה, ובחלק גדול מן המקרים להביא את הגופות למשרפה. בטרבלינקה, למשל, שהוקם במחסה היער ובכך נותר סודי יחסית בזמן המלחמה, נרצחו כ-800 אלף איש, רובם הגדול יהודים. למעשה, טרבלינקה, בניגוד למחנות אחרים, הוגדר כמחנה השמדה לעם היהודי בלבד. הרכבות הובילו מן הכפרים, במזרח אירופה בעיקר, היישר אל המחנה. המובלים התבקשו לכתוב את שמותיהם על המזוודות באמתלה שישובו לראות את חפציהם - וכך לא ידעו הקורבנות שדרכם אינה אלא הדרך אל המוות. תוך שעות ספורות, נותרו ממשלוח שלם של אנשים ערימות אפר בלבד.

בנוסף, שימש מחנה הריכוז בלובלין המכונה "מאיידאנק" כמחנה השמדה. גם קולמהוף (חלמנו), ומחנה יאסנובאץ, שתופעל בידי משתפי-פעולה פשיסטים קרואטיים, שימשו כמחנות השמדה.

לאחר מכן, הוקם מחנה ההשמדה הגדול ביותר - מחנה אושוויץ. בסוף שנת 1942, כאשר מרבית יהודי הגנרלגוברנמן (השטח הפולני המסופח לגרמניה, בתרגום לעברית - המנהל הכללי; מרבית יהודי פולין חיו בשטח זה) הושמדו, הוחלט על מקום מרכזי שבו יושמדו יתר יהודי אירופה. אושוויץ-בירקנאו היה ממוקם במרכז היבשת, והיה גדול דיו לאכלס אסירים רבים. אושוויץ שימש מחנה עבודה, ובכניסה אליו הכתובת הידועה - "העבודה משחררת", ואילו בירקנאו (הקרוי גם אושוויץ 2), המצוי בקרבת מקום, שימש מחנה השמדה. אסירים באושוויץ היו נשלחים תוך חודשים ספורים למותם בבירקנאו. בירקנאו יכול היה לאכלס כ-100 אלף אסירים בו זמנית, והיו בו חמישה מבנים של משרפות ותאי גזים. בכל יום התבצעו מספר סבבים של השמדה. כל סבב כזה יכול להכיל כעשרת אלפים קורבנות. הגז בתאי הגזים היה ציקלון בה, ותוך פחות מעשרים דקות הוא היה חונק למוות את כל הקורבנות. לאחר מכן, היו הזונדרקומנדו שורפים את הגופות.

אושוויץ, יותר מכל מחנה השמדה אחר, הפך לסמל לפתרון הסופי של השמדת היהודים וסמל לרוע האנושי. נרצחו בו כמיליון וחצי אסירים, כשרובם יהודים. בנוסף להם התבצע במחנה רצח צוענים, שבויי מלחמה מברית-המועצות, ואסירים פוליטיים מפולין וממקומות נוספים.

בהמשך שימשו מחנות אחרים כ"מחנות השמדה בזעיר אנפין", הללו כללו את מאלי-טרוסטנץ, סיימישטה, ינובסקה ואחרים.
6
98%
#000000
#bbbbbb