ועידת אוויאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ועידת אוויאן היא ועידה שהתכנסה בעיר אוויאן שבצרפת ב-6 ביולי 1938, לדיון בבעיית הפליטים היהודים ופליטים אחרים, בהם מתנגדי המשטר הנאצי, שנמלטו משטחי גרמניה הנאצית[1]. רוב המדינות שהשתתפו בוועידה היו מוכנות להמשיך ולקבל פליטים נוספים על פי המכסות הקיימות, אך לא הסכימו להרחיבן. רוב הפליטים היהודים באותה תקופה נקלטו בארצות-הברית, דרום אמריקה, ארץ-ישראל ובריטניה.

הסיבות לכינוסה של הוועידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הברית קיבלה עשרות אלפי יהודים שהיגרו מגרמניה הנאצית לשטחה על פי מכסות חוקי ההגירה שלה. זרם המהגרים המתגבר שביקשו להיכנס לארצות הברית יצר לחץ על רוזוולט לשנות את חוקי ההגירה שחוקקו לצורך יציאה מהמשבר הכלכלי ולהגדיל את מכסות ההגירה. רוזוולט, שלא רצה בכך, ניסה להדוף את הלחצים על ידי מציאת פתרון לפליטים הנוספים בהפנייתם ליעדים אחרים מלבד ארצות הברית, ולצורך כך יזם את הוועידה. סיבה נוספת לכך היא הטענות שהופנו כלפי ארצות הברית מצד מדינות שונות על כך שאינה עושה מספיק כדי לסייע לפליטים במצוקתם.

מטרת הוועידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקי נירנברג שנחקקו ב-1935 הפכו את יהודי גרמניה בבת אחת לנרדפים חסרי-אזרחות, במדינתם שלהם. עד שנת 1938 כ-150,000 מתוך חצי מיליון יהודי גרמניה נמלטו ממנה - רובם לארצות הברית, דרום אמריקה, ארץ ישראל ובריטניה. במרץ 1938 נוספו עוד כ-200,000 יהודי אוסטריה לנרדפים, בעקבות האנשלוס, סיפוח אוסטריה לגרמניה. ארצות-הברית, בריטניה ומדינות נוספות קלטו רבבות של פליטים יהודים שביקשו להימלט מגרמניה הנאצית, אך הביקוש לארצות מקלט עלה על ההיצע.

את הוועידה יזם נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, ולקחו בה חלק נציגים ממדינות אירופה ואמריקה. בוועידה השתתפו נציגים מ-32 מדינות וכן מ-24 ארגונים התנדבותיים, שדנו בהגירת הפליטים (בעיקר יהודים) מגרמניה ומאוסטריה ליעדים אחרים, באירופה ובעולם. יוזמתו של רוזוולט נבעה בעיקר מרצון להנמיך את הלחצים שהופעלו עליו, לגבי הפליטים היהודים והאחרים מגרמניה הנאצית, ולהראות לעולם שארצות הברית פועלת למענם.

כבר בתחילת הוועידה, ניתן היה לראות מנאום הפתיחה של נציגו האישי של הנשיא רוזוולט, מיירון טיילור, שהוועידה לא תחולל שינוי מהותי בממדי קליטת המהגרים שהיו קיימים אז. בהתייחסו לחשיבות הטיפול בפליטים מגרמניה הנאצית, שנרדפו בשל השקפותיהם הפוליטיות, אמונותיהם הדתיות או מוצאם, ציין הדובר:

"עלינו להודות בגילוי לב, כי בעיה זו של הפליטים הפוליטיים היא בעיה עצומה ומורכבת כל כך, שכפי הנראה לא נוכל בפגישת פתיחה בין ממשלתית זו לפעול יותר מאשר להניע את המנגנון הדרוש ולהתאימו אל המנגנון הקיים, שיסייעו ברבות הימים בגדר האפשר לשיפור מצבם של אותם בני אדם אומללים, שבגורלם אנו דנים עכשיו. למשל, מטרתנו הסופית צריכה להיות הקמת הסתדרות שתטפל בכל הפליטים, בכל מקום שיחס בלתי סובלני מצד הממשלה יגרום להתהוותה של בעיית פליטים; אך במקרה זה עלינו לרכז את תשומת לבנו לבעיה הדחופה ביותר של הפליטים הפוליטיים מגרמניה (לרבות אוסטריה)".

עמדת המדינות שהשתתפו בוועידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנציגים בוועידה הסכימו כי יש למצוא ליהודים ולפליטים אחרים מקום מחוץ לגרמניה הנאצית. רבות מהמדינות הסכימו להמשיך ולקבל פליטים יהודים ואחרים אל שטחן, אך הגבילו את מספרם על פי מיכסות. המיכסות שקבעו מדינות כמו ארצות-הברית או בריטניה היו גבוהות ומדינות אחרות קבעו מיכסות נמוכות יותר. אף מדינה לא הסכימה להגירה חופשית אליה ללא הגבלה של מספר הפליטים:

  • טיילור הודיע בנאום הפתיחה כי ארצות הברית מוכנה להמשיך לקבל אליה 27,370 מהגרים מגרמניה, מאוסטריה ומצ'כוסלובקיה מדי שנה, אך לא מעבר לכך.
  • בריטניה הסכימה לקליטת אלפי פליטים יהודים בשטחה. היא התנתה את השתתפותה בוועידה בכך שארץ ישראל לא תועלה כפתרון היחיד לקליטת הפליטים היהודים, עקב המרד הערבי והחשש מהיווצרות מתח בארץ, אם בריטניה תאשר כניסת יהודים נוספים לארץ מעבר למיכסות העלייה הקיימות. חלק מהיהודים שהסכימו הבריטים לקבל נקלטו בבריטניה עצמה, וחלקם נקלטו בארץ-ישראל.
  • נציג צרפת טען כי צרפת כבר מלאה בפליטים ואינה יכולה לקלוט נוספים על אלה שהיא כבר קולטת, ובנוסף מצבה הכלכלי לא מאפשר לה לקלוט עוד פליטים.
  • נציג בלגיה הצטרף לטענת צרפת.
  • הולנד הסכימה לקבל אליה פליטים כמקום מעבר, בתנאי שימשיכו ליעד אחר.
  • אוסטרליה טענה כי קליטת הפליטים יכולה להביא להתעוררות בעיית הגזענות. היא הסכימה להמשיך בקליטת המיכסה הקיימת של 300 פליטים מדי חודש, וכן הסכימה לאשר לפליטים לקבל ערבות כספית מארגון יהודי כדי להקל על הגירתם.
  • מדינות דרום אמריקה קלטו עשרות אלפי יהודים אך טענו כי הן סובלות מאבטלה גוברת ולא יכולות להגדיל את המיכסות הקיימות. הרפובליקה הדומיניקנית הצהירה שהיא מוכנה לקבל כ-100 אלף פליטים.
  • קנדה הסכימה לקבל בעיקר פליטים שעוסקים בחקלאות, אך כיוון שהפליטים לא הגיעו מרקע חקלאי, הצעתה הייתה רלוונטית רק למעטים.

הנהלת הסוכנות הייתה ספקנית לגבי תוצאות הועידה אולם החליטה לשלוח נציגות שכללה את גולדה מאיר, ארתור רופין ונחום גולדמן שהיו משקיפים בוועידה. החשש שהובע בהנהלה היה כי היא תפגע במאמץ הציוני להפוך את ארץ ישראל ליעד ההגירה העיקרי של יהודי העולם.

תוצאות הוועידה ואחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודים אורזים חפציהם ועוזבים את ברלין בגרמניה בדרכם לניו-יורק, 1939

הוועידה ננעלה כעבור תשעה ימים, ב-15 ביולי 1938.

ועידת אוויאן לא השיגה הרבה פרט להקמתה של ועדה בין-ממשלתית לענייני פליטים. המדינות הדמוקרטיות הביעו אמפתיה לסבל הפליטים, והיו מוכנות להמשיך ולקבל רבים מהם, אך סירבו להגדיל את מספר המהגרים לשטחן מעבר למיכסות שהיו קיימות. בכך הראו שנכונותן לתת תשובה כוללת ומקיפה לבעיית הפליטים היהודים והאחרים שנמלטו מגרמניה היא מוגבלת. מטרת ארצות הברית בכינוס הוועידה הייתה להוכיח לדעת הקהל שהיא מנסה למצוא פתרון לבעיה, ואכן מטרה זו של ארצות הברית הושגה. הועידה זכתה לעניין תקשורתי רב, ועיתונים שונים עקבו אחרי הדיונים, אך מבחינה מעשית הושג בה מעט. החלטות הוועדה זכו לביקורת מצד רבים.

זרם הגירת הפליטים היהודים מגרמניה הנאצית הלך וגבר בעיקר לאחר "ליל הבדולח" בנובמבר 1938, שאירע חודשים ספורים לאחר תום הוועידה. אירועי ליל הבדולח המחישו את הסכנה ליהודים בגרמניה, ועוררו את ממשלות המערב לפעול ביתר שאת למענם. ממשלת בריטניה החליטה להתיר את הגירתם של כל הילדים היהודים מגרמניה עד גיל 17 לשטחה במבצע הקינדרטרנספורט. הנשיא האמריקני פרנקלין רוזוולט הורה בצו נשיאותי לאפשר לאלפי מבקרים מגרמניה להוסיף לשהות בארצות־הברית מעבר לתקופה שאושרה להם בוויזה. ממשלת צרפת התירה כניסת 200 ילדים פליטים בחודש. גם הולנד ושווייץ הסכימו לקבל ילדים יהודים פליטים[2].

בסך הכל, מראשית השלטון הנאצי ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה, היגרו מגרמניה 282 אלף יהודים, כמחצית מיהודיה, ועליהם נוספו עוד 117 אלף מהגרים יהודים משטחי אוסטריה המסופחת לגרמניה, כשני שלישים מכלל היהודים שלה. המספר הכולל של המהגרים מכלל אזורי גרמניה הנאצית היה איפוא כ-400 אלף יהודים. החלוקה של ארצות היעד העיקריות שקלטו את המהגרים היהודים משטחי גרמניה הנאצית הייתה כדלקמן:[3]

  • ארצות הברית - 95,000
  • דרום אמריקה - 75,000
  • ארץ ישראל - 60,000
  • בריטניה - 40,000

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ‫גרסיאלה בן דרור, ועידת אוויאן: העיתונות הקתולית הארגנטינית ועיצוב דעת הקהל, בתוך: מרגלית בז'רנו, פלורינדה פ. גולדברג, אפרים זדוף, יוסף רוזן (עורכים), יהדות אמריקה הלטינית: קובץ מאמרים לכבוד חיים אבני, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"א, עמ' 140-127.
  • ש"ז כץ, דעת הקהל באירופה המערבית מול ועידת אוויאן, יד ושם ט', תשל"ג, עמ' 110-87.
  • טוביה פרילינג, מה היו כוונותיה האמיתיות של ארצות-הברית בוועידת אוויאן, האומה 68, תשמ"ג, עמ' 228-217.
  • חיים שמיר, ועידת אוויאן, בעיית הפליטים והציבוריות הבריטית, דפים לחקר השואה והמרד ב', תשל"ג, עמ' 100-88.
  • שלמה שפיר, ועידת אוויאן, ילקוט מורשת (לחקר השואה והאנטישמיות) 45, 1993, עמ' 166-147.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ervin Birnbaum, Evian: The Most Fateful Conference of All Times in Jewish History, part one, part II, Nativ, 2009

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בין הגרמנים מתנגדי המשטר שנמלטו מגרמניה הנאצית ונקלטו בארצות אחרות: הסופר תומאס מאן, וילי ברנדט שהפך לימים לקנצלר מערב-גרמניה והזמרת מרלן דיטריך.
  2. ^ יהודית באומל תידור, מבצע ה"קינדרטרנספורט" להצלת ילדים יהודים באירופה, באתר מט"ח
  3. ^ German Jewish Refugees, 1933-1939, אנציקלופדיית השואה, באתר מוזיאון השואה האמריקני