פינוי ההיילנדס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מפת סקוטלנד עם חלוקה לשבטים. ההיילנדס והאיים ההברידיים מסומנים בירוק כהה, ושפלת סקוטלנד בירוק בהיר

פינוי ההיילנדסאנגלית: Highland Clearances) היה תהליך של פינוי כפוי של מרבית תושבי היילנדס (הרמה הסקוטית) ותושבי האיים ההברידיים בסקוטלנד מאדמתם מאמצע המאה ה-18 עד אמצע המאה ה-19. הפינוי בוצע על ידי בעלי קרקעות בתמיכת השלטון האנגלי, במטרה לפנות שטחים מיושבים נרחבים על מנת להסב אותם לאדמות מרעה לצורך גידול כבשים, ולהגדיל את השפעתו של המלך בקרב תושבי סקוטלנד על ידי החלשת כוחם של ראשי השבטים הסקוטיים. בסוף התהליך צומצמה משמעותית אוכלוסיית ההיילנדס והאיים ההברידיים.

התהליכים שהובילו לפינוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מראשית ימי הביניים היה נתון השלטון בהיילנדס בידי ראשי השבטים המקומיים, שהיו בעלי האדמות החקלאיות והחכירו אותן לאיכרים שעיבדו אותן, ובתמורה האיכרים שילמו דמי חכירה ובעת הצורך התגייסו לשירות צבאי עבור ראש השבט. עם זאת כוחם של ראשי השבטים נחלש משמעותית בעקבות כישלונו של המרד היעקוביטי של 1745 בקרב קלודן, שבו נהרגו למעלה מ־1,000 לוחמים סקוטיים וחלק מהשבטים הושמדו או נאלצו להמלט מאדמותיהם.

לאחר הקרב העבירה הממשלה את חוק האיסור שכלל איסור על אחזקת נשק, ועל לבוש, תרבות ומוזיקה מסורתית של ההיילנדס. בין היתר, נאסר על לבישת בגד טארטן ועל נגינה בחמת חלילים.[1] סמכותם הפיאודלית של ראשי השבטים בוטלה, והם נשלחו למלא תפקידים רשמיים הרחק מאדמותיהם, במטרה להקטין את הזיקה בינם ובין התושבים שהיו תחת חסותם. כתוצאה כך החלו ראשי השבטים לראות את עצמם יותר כבעלי קרקע גרידא, ופחות כמנהיגים שתפקידם לדאוג לתושבים.

במקביל לחולשתם הגוברת של ראשי השבטים, חלו מגמות כלכליות מאז תחילת המהפכה התעשייתית ותהליכי העיור שנבעו ממנה. הביקוש למזון בסקוטלנד עלה בהתמדה, אך איכרי ההיילנדס לא היו מסוגלים לספק את הביקוש הגובר בשיטות החקלאיות המסורתיות, עד כדי כך שלראשי השבטים לא השתלם להמשיך לאפשר לתושבים להחזיק באדמות שמחירן עלה בהתמדה. כך נוצר תמריץ כלכלי לפינוי תושבי ההיילנדס במטרה לשחרר שטחי מרעה.

שלבי הפינוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חורבות של יישוב באחד האיים ההברדיים שפונה בשנת 1841

בשנת 1760 החלו בעלי האדמות בהיילנדס לפנות בכפייה את האדמות והכשירו את הקרקע להקמת חוות כבשים גדולות. התושבים שפונו הועברו בחלקם לאדמות פחות פוריות וחלקם לאזורי החוף, שם הם עסקו בדיג או או בתעשיית הקלפ (אצות ים). בחלק מהמקרים נשרפו בתיהם של התושבים המפונים על מנת שלא יוכלו לשוב אליהם בעתיד.[1]

התושבים שפונו הביעו את התנגדותם לכך בדרכים שונות, אם כי לא עלה בידם לבטל את הפינוי או לחזור לבתיהם. בשנת 1792 בוצע פינוי נרחב של תושבים ליד עמק Strathrusdale ולשטח שפונה הועברו אלפי כבשים. התושבים הגיבו בהברחה של כ־6,000 כבשים מהאדמות שהיו בהחזקתם עד לא מכבר, והממשלה הגיבה בשליחת כוחות צבא שעצרו את המוחים והביאו את חלקם למשפט. הם הורשעו, אך לאחר מכן ברחו ממעצר ונמלטו. בשל אירוע זה כונתה שנת 1792 בסקוטלנד שנת הכבשה.

עם תחילת המאה ה-19 חלה ירידה במחירי הקלפ שהשפיעה לרעה על מצבם הכלכלי של החקלאים שעסקו בתעשייה זו. בשנת 1846 פרץ משבר תפוחי האדמה בסקוטלנד, שנתיים לאחר משבר דומה שגרם לרעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד, בשל התפשטות של פטריית הכימשון בגידולים של תפוחי האדמה. המשבר גרם לרעב המוני של איכרים בכל רחבי סקוטלנד, להתפשטות מגפות ולהגירה מסיבית של תושבי ההיילנדס לשפלת סקוטלנד (Lowlands), שהייתה יעילה יותר מבחינה כלכלית ושתושביה היו עירוניים יותר.

הגירה נרחבת יותר הייתה מעבר לים, בעיקר לארצות הברית, קנדה, אוסטרליה וניו זילנד. ההגירה קיבלה עידוד מבעלי הקרקעות שלעיתים שילמו את דמי הנסיעה של המהגרים, כדי להימנע מהצורך ליישב אותם במקום חלופי על אדמת סקוטלנד.

פינוי ההיילנדס נאסר בחקיקה על ידי הפרלמנט הבריטי רק בשנת 1886 באמצעות פקודת מחזיקי הקרקעות (Crofters Holdings Act), שאסרה על המשך פינוי כפוי של מחזיקי הקרקע על ידי בעלי האדמות.

תוצאות הפינוי ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפינוי גרם להגירה של עשרות אלפי תושבים מאדמותיהם, הריסה של אלפי בתים ונטישה לצמיתות של עשרות יישובים ברחבי ההיילנדס. כמו כן הוא הביא לסיום שלטון ראשי השבטים בסקוטלנד שהיה בדעיכה כבר עם תחילת המאורעות, ולהחלשת המגזר הכפרי בהיילנדס לאחר שרוב תושביו היגרו למדינות אחרות או עברו להתגורר בערים.

אנדרטת המהגרים בהלמסדייל

יצירות ספרותיות רבות נכתבו על ידי מחברים סקוטיים בנושא פינוי ההיילנדס, שחלקם כתבו עוד בעת התרחשותו פרוזה ושירה המביעות עצב וגעגועים לדרך החיים שקדמה לפינוי. יצירות אלה חיזקו בעיני הציבור הרחב את התפיסה שהפינוי היה למעשה טיהור אתני שרוקן את ההיילנדס מתושביו, אף על פי שההגירה מסקוטלנד לא נבעה רק מהפינוי אלא מסיבות נוספות של צפיפות אוכלוסין, משברים כלכליים, החלשת החקלאות המסורתית, עיור, וחיפוש הזדמנויות מחוץ לגבולות המדינה.

בשנת 2007 נחנכה אנדרטה לזכר התושבים שפונו מההיילנדס והיגרו מעבר לים. האנדרטה מוצבת למרגלות ההיילנדס בעיירה הלמסדייל, צפון סקוטלנד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פינוי ההיילנדס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]