פלורנס פוסטר ג'נקינס (סרט)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פלורנס פוסטר ג'נקינס
Florence Foster Jenkins
Florence poster.jpg
כרזת הסרט פלורנס פוסטר ג'נקינס
בימוי סטיבן פרירס עריכת הנתון בוויקינתונים
עריכה ולריו בונלי עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים מריל סטריפ (פלורנס פוסטר ג'נקינס)
יו גרנט (סנט קלייר בייפילד)
סיימון הלברג (קוסמיי מק'מון)
נינה אריאנדה
רבקה פרגוסון
סטנלי טאונסנד
אלן קורדונר
כריסטיאן מקיי
דייוויד הייג
ג'ון סשנס
בריד ברנן
ג'ון קוונה
אוון סטיוארט
אליוט לוי עריכת הנתון בוויקינתונים
מוזיקה אלכסנדר דספלה עריכת הנתון בוויקינתונים
צילום דני כהן עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת, ארצות הברית, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 2016 עריכת הנתון בוויקינתונים
משך הקרנה 110 דק' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת הסרט אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סרט ביוגרפי, דרמה קומית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב 29 מיליון $
הכנסות 56 מיליון $
הכנסות באתר מוג'ו florencefosterjenkins
האתר הרשמי
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פלורנס פוסטר ג'נקינס הוא סרט ביוגרפי בריטי מסוג דרמה קומית שיצא לאקרנים בשנת 2016, בבימויו של סטיבן פריריס ונכתב על ידי ניקולס מרטין. בסרט מככבת מריל סטריפ בתפקיד פלורנס פוסטר ג'נקינס, יורשת, אשת חברה ופילנתרופית מניו יורק, שהייתה חובבת מוזיקה גדולה ודמות מרכזית בעולם המוזיקה בזמנה, שהתפרסמה כזמרת אופרה גרועה במיוחד. יו גרנט משחק את בעלה סנט קלייר בייפילד, שהוא גם אמרגנה ושחקן שיקספירי. חברי צוות אחרים כוללים את סיימון הלברג, רבקה פרגוסון ונינה אריאדנה.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלורנס פוסטר ג'ינקינס היא אשת חברה ניו יורקית, שירשה הון מאביה, ואותו היא מקדישה לתמיכה באמנים ומוסדות למוזיקה. היא הקימה את מועדון ורדי, יחד עם בעלה, ואמרגנה סנט קלייר בייפילד. השנה היא 1944 ובתחילת הסרט פלורנס אומרת על במת המועדון, שעכשיו בימי המלחמה, מוזיקה חשובה אפילו יותר. פלורנס וסנט קלייר גרים בנפרד. סנט קלייר גר בביתה של המאהבת שלו קתלין וות'רלי. פלורנס נדבקה בעגבת מבעלה הראשון, ונמנעת לחלוטין ממגע מיני עם סנט קלייר, כדי לא להדביק אותו. על מנת להלחם בהתפתחות המחלה היא לוקחת ארסן וכספית להם יש גם השפעות רעילות עליה.

פלורנס חוזרת ללמוד שירה עם קרלו אדוארדס (שהוא סגן המנצח של המטרופוליטן אופרה, ושוכרת את קוסמיי מק'מון שינגן בפסנתר בעודה שרה. מק'מון מופתע לגלות שפלורנס מזייפת נורא. סנט קלייר ואדוארדס מתנהגים כאילו פלורנס מוכשרת מאוד, ומזהירים את הצעיר שלא להגיד לה את האמת.

סנט קלייר מארגן עבורה קונצרט קטן, כשהוא בוחר בקפידה למי הוא מוכר כרטיס. חבריה הנאמנים מהמועדון מכבדים אותה, בעוד שאחרים לא יכולים להתאפק מלצחוק. סנט קלייר ומק'מון מצליחים להסתיר ממנה את הביקורת השלילית שספגה, ופלורנס מתגאה בהישגה. היא מקליטה את ההופעה ומחלקת לאנשים את התקליט כמתנה. כשהיא באה לחלק את התקליט למק'מון הם מתחילים לדבר ומק'מון מבין כי הוא מכבד ומעריך את פלורנס.

פלורנס ומק'מון ממשיכים בעבודתם המשותפת, ושיריה של פלורנס מגיעים לרדיו. אנשים מוצאים את השירים שלה למצחיקים במיוחד, למורת רוחו של סנט קלייר. סנט קלייר תוקף חבורת גברים שצוחקים על פלורנס בבר, וקתלין נפרדת ממנו מכיוון שהיא חשה מושפלת. פלורנס מחליטה להופיע לערב אחד בקרנגי הול. סנט קלייר מנסה לשכנע אותה לוותר על הרעיון, אבל היא בטוחה שזה הזמן המתאים לכך. מק'מון בתחילה מסרב בתוקף להופיע איתה שם, אבל סנט קלייר מצליח לשכנע אותו. הם מבינים כי יהיה עליהם להתמודד עם הקשיים שההופעה תערים עליהם, וכל זאת על מנת לגרום לפלורנס את הערב שרצתה בו.

אולם ההופעה מלא עד אפס מקום, ובקהל נמצאים אנשים כמו קול פורטר וטלולה בנקהד. כאשר פלורנס מתחילה לשיר, החיילים צוחקים ולועגים לה. פלורנס מפסיקה את ההופעה כאשר היא מבינה מה קורה. חבריה ומוקיריה נוזפים באלה הלועגים, ומעודדים אותה לשיר. פלורנס מעודדת מתמיכה בה, וממשיכה לשיר. בינתיים, עורך הניו-יורק פוסט, מסרב להמשיך להאזין, ולא שועה לתחינותיו של סנט קלייר לא לכתוב כתבה מכוערת על פלורנס.

סנט קלייר ומק'מון מוצאים כל עותק של עיתון הפוסט וזורקים אותו לפח. הם מביאים לפלורנס אוסף של כתבות מחמיאות. אבל לאחר ששני גברים פונים אליה ואומרים לה להתעלם מהערות של העיתון היא מוצאת עותקים של העיתון וקוראת את הביקורת הקוטלת. היא מתעלפת במקום. פלורנס גוססת, סנט קלייר נמצא לצידה, והיא חולמת על רגעיה היפים על הבימה. לבסוף היא מציינת כי "אף אחד לא יוכל לטעון שהוא לא שרה". לאחר שאומרת זאת היא נרדמת ומתה בשנתה. 

השחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט זכה בעיקר לביקורות חיוביות. באתר עגבניות רקובות הוא זכה לציון של 87[1]. בביקורת נאמר כי זהו סרט דרמה חביב, שעושה צדק עם שחקניו. באתר מטהקריטיק הוא זכה לציון של 71[2]. לירון סיני כותב שהסרט מצליח להציג דמות שהיא גם מעוררת חמלה, אך גם אהובה[3]. לעומתם אורון שמיר טוען כי יש בעיה בלהציג את המבקר כאיש הרע[4]. הסרט זכה לשתי מועמדויות לאוסקר ה-89 עבור פרס השחקנית הטובה ביותר למריל סטריפ ואוסקר עבור עיצוב התלבושות, ולארבע מועמדויות לגלובוס הזהב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]