פליקס גלימיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פליקס גלימיר

פליקס גלימירגרמנית ואנגלית:Felix Galimir, ‏ 12 במאי 1910 וינה - 10 בנובמבר 1999 היה כנר ומורה למוזיקה אמריקאי, יהודי יליד אוסטריה, ידוע מומחה במוזיקה הקאמרית, מייסד רבעיית גלימיר.

רקע משפחתי ושנות הילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פליקס גלימיר נולד בשנת 1910 בווינה, באימפריה האוסטרו-הונגרית, במשפחה של יהודים ספרדים דוברי לדינו. אביו, מסוקו גלימיר היה יצרן טקסטיל יליד בוקרשט, רומניה, בעוד האם, אלזה לבית רוסו, הייתה וינאית. פליקס גלימיר התחיל ללמוד כינור מגיל ארבע ומגיל 14 למד אצל אדולף באק (כינור) וסימון פולמן (מוזיקה קאמרית) בקונסרבטוריון החדש למוזיקה בווינה, בו סיים את לימודיו בשנת 1928. בשנים 1916-1918 של מלחמת העולם הראשונה המשפחה חיה תחת החשש מפני גירוש, בגלל הקשר הרומני של אב המשפחה, בזמנים שרומניה הייתה מדינה עוינת, המצויה במלחמה עם אוסטרו-הונגריה.

הקריירה המוזיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1927 יחד עם שלוש אחיותיו, המוזיקאיות, ייסד פליקס גלימיר הצעיר, את "רביעיית גלימיר של וינה", לרגל חגיגות מאה השנים למותו של בטהובן. אדריין גלימיר ניגנה כינור שני, רנה - ויולה, ומרגריט - צ'לו. הרביעייה שהתקיימה עד שנת 1936 התמחתה במיוחד במוזיקה בת זמנם. הקליט הקלטה ראשונה של הסויטה הלירית של אלבן ברג והקלטה שנייה (אחרי "הרביעייה הבינלאומית") של הרביעייה לכלי מיתר של ראוול, שהוצאה לאור בחברת פולידור בהפקת ז'אק קנטי. שתי ההקלטות שזכו בהערכת המלחינים הביאו לגלימיר את הפרס הגדול של הדיסק. בהתחלת שנות ה-1930 נסע גלימיר לברלין ולבאדן באדן על מנת להשתלם אצל קרל פלש.

אחרי עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, עזב גלימיר את גרמניה והשב לגור באוסטריה, שם עבר ככנר ממלא מקום באופרה של וינה והתקבל בשנת 1936 לזמן קצר ככנר בתזמורת הפילהרמונית של וינה. כשפוטר ממנה מסיבות אנטישמיות, הצטרף גלימיר באותה שנה, 1936, יחד עם שתיים מאחיותיו ‏[1] למוזיקאים יהודים אחרים ממרכז אירופה, אשר נענו לקריאתו של ברוניסלב הוברמן ועלו לארץ ישראל המנדטורית כדי להקים את התזמורת הפילהרמונית בתל אביב, לימים הפילהרמונית הישראלית. גלימיר ניגן במשך שנתיים בתזמורת זו. בארץ ישראל ניסה עם אחותו רנה להקים רביעייה אך הנסיון לא עלה יפה. בסופו של דבר בשנת 1938 היגר לארצות הברית. בניו יורק הופיע ברסיטל ב"טאון הול", הקים מחדש רביעייה הנושאת את שמו איתה ניגן בשביל תחנת הרדיו המקומית WQXR‏[2]. בשנים 1939-1954 היה לנגן כינור ראשון בהתזמורת הסימפונית אנ.בי.סי, תחת שרביטם של ארטורו טוסקניני, לאופולד סטוקובסקי ואחרים. אחרי פירוק תזמורת זו, היה בשנים 1956-1954 קונצרטימייסטר של התזמורת Symphony of the Air שהתארגנה בהמשך. בימי מלחמת העולם השנייה גויס ככנר בתזמורת צבאית.

הקריירה בהוראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-1950 קנה גלימיר שם כמורה דגול למוזיקה. החל משנת 1952 לימד בפקולטה למוזיקה של הסיטי קולג' של ניו יורק והחל משנת 1962 כיהן כפרופסור בבית הספר ג'וליארד ובמקביל במכון קרטיס למוזיקה בפילדלפיה, שם ניהל משנת 1972 את החוג למוזיקה קאמרית. החל משנת 1976 לימד במכללת מאנס למוזיקה בגריניץ' וילג', ניו יורק. פעל בניו יורק גם במסגרת התזמורת הקאמרית "פילומוזיקה". שמו של פליקס גלימיר נקשר גם לפסטיבל מרלבורו במדינת ורמונט, שבו השתתף, לפי הזמנת ידידו, רודולף סרקין, כל שנה החל מ-1954 ועד שנת מותו. ניהל כיתות אמן במסגות שונות, כמו בסמינרים לנוער של תזמורת המיתרים של ניו יורק, כמו כן יחד עם אייזיק שטרן ניהל סדה למוזיקה קאמרית בקרנגי הול.

גלימיר נודע, בין השאר, בביצועיו את המוזיקה של המלחינים הקלאסיים הווינאים‏[3] וזו של אלבן ברג, אנטון וברן וארנולד שנברג, מלחינים אותם הוא ואחיותיו הכירו אישית‏[4].‏[5], הרביעייה גלימיר התפרקה בשנת 1993[6]. פליקס גלימיר נפטר בגיל 89 בשנת 1999 בדירתו במנהטן, ניו יורק, היה נשוי משנת 1945 לסוזן הירש, שנפטרה שנת 1998.

הסופר דייויד בלום תיאר את פליקס גלימיר כ"אינטלקטואל ללא התרברבויות, צנוע, מצחיק, מתבטא בקיצור, חם ומתלהב"‏[7].

גלימיר תירגל יום יום את תרגילי הכינור הרגילים שלו וניגן עד לשנות ה-80 לחייו. בזמן הפנוי היה צופה כדורגל נלהב, אוהד של "ניו יורק ג'יינטס" ואסף שעונים עתיקים. עם תלמידיו נמנים:מרק קפלן, הילרי האן, ג'ניפר קו, מירנדה קוקסון, לילה יוזפוביץ', אני קאוופיאן.

פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1938-1937 - "גראן פרי דו דיסק" - בשביל הקלטת מוזיקה קאמרית של ראוול

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Bach: Brandenburg Concertos/Orchestral Suite No.4 , Sony, 1990.
  • Marlboro Music Festival-40th Anniversary (Bach: Orchestral Suites Nos. 2 & 3) , Sony, 1990.
  • Marlboro Music Festival: Beethoven Symphonies Nos. 7 & 8 , Sony, 1990.
  • Schoenberg: Serenade, Op.24/Chamber Symphony No.1, Op.9 , Sony, 1990.
  • Boccherini: Quintets No 2 , Vanguard, 1991.
  • Dvořak: Piano Quintet in A major, Op.81 , Vanguard, 1991.
  • Webern Conducts Berg Violin Concerto , SBT, 1991.
  • A Tribute to Sasha , Vanguard, 1993.
  • On The Beautiful Blue Danube , CBS, 1998.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ביוגרפיה קצרה באתר prone to violins
  2. ^ G.Cooksye
  3. ^ Gloria Cooksey
  4. ^ ד. בלום
  5. ^ י. דרוקר
  6. ^ ביוגרפיה באתר pronetoviolins
  7. ^ מ. קמפבל - ב"אינדפנדנט"