עובד סוציאלי לחוק הנוער

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

עובד סוציאלי לחוק הנוער (עד סוף 2010: פקיד סעד לחוק הנוער) הוא עובד סוציאלי שעבר הכשרה מיוחדת בתחום החוק ותקנותיו, וקיבל מינוי משר הרווחה לתפקיד העוסק בהגנה על קטינים. תפקידו לייצג את מערכת הרווחה במדינת ישראל בהגנה על קטינים הנפגעים בידי האחראים עליהם ונתונים בסיכון, בהתאם לחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960.

רציונל והגדרות התפקיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקובל הוא שהורים הם האחראים על גידול ילדם, וכן על השמירה וההגנה עליו מפני פגיעה או התעללות. אולם כאשר ההורים האחראים על הילד הם החשודים בפגיעה בו, הרי שהילד מוגדר כחסר ישע.

במקרים כאלה, ובדומה למדינות מערביות אחרות, קבעה מדינת ישראל, בחוק הנוער[1], כי היא רואה עצמה מחויבת מוסרית וחוקית להגן על הילד ולמנוע את מצב הסיכון שבו הוא נמצא.

עובד סוציאלי המכהן בתפקיד זה יושב בכל רשות מקומית. הוא נדרש לתת מענה לכל דיווח על קטינים בסיכון המגיע אליו במסגרת תפקידו.

לפי חוק הנוער, יתערב עובד סוציאלי כאשר קיימים חששות להתעללות או הזנחה קשה בקטין על ידי האחראים עליו. סוגי ההתעללות השונים הם:

  • אלימות ופגיעה גופנית
  • התעללות נפשית
  • הזנחה קשה ופושעת
  • פגיעה מינית

תפקידי עובד סוציאלי לחוק הנוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

א. בדיקה וחקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצורך קיום תפקידו, מוסמך העובד הסוציאלי לבדוק ולקבל כל דיווח על ילדים שקיים חשש כי הם נתונים בסיכון מידי האחראים עליהם. הבדיקה יכולה להיות גלויה, סמויה, או סמויה באופן חלקי. במסגרת תפקידו יכול העובד הסוציאלי לפנות לכל אדם שיש לו מידע על ילד הנתון בסיכון, והוא זכאי לקבל כל מידע בעניין אותו ילד וסביבתו. זכותו על פי חוק גוברת על חיסיון רפואי ואחר[2], ובמידת הצורך יוכל לקבל מידע, על פי חוק, מרופאים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, ובעלי מקצוע אחרים.

ב. התערבות לאור החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם לשיקול דעתו יוכל העובד הסוציאלי לקיים פגישה עם האחראים על הקטין, להבהיר להם את החומרה שבפגיעה בקטין, ולהתרות בהם כי ישנו את דרכיהם, בהסכם לאור החוק. במסגרת ההסכם יכול העובד הסוציאלי לדרוש מהאחראים על הקטין כי יספקו לו תנאי מחיה ומגורים נאותים, יחדלו לחלוטין מפגיעה גופנית בו, ועוד, לפי ההקשר.
הסכם לאור החוק נעשה לרוב כאשר מדובר באירוע חד פעמי של אלימות כלפי קטין או הזנחה פושעת שלו מצד הוריו, שמקורה בגורמים תרבותיים או נפשיים, ללא כוונה פלילית ולא באופן חוזר ונשנה.

ג. דיווח למשטרה ומתן המלצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עובד סוציאלי שהתרשם, לאחר בדיקת הנושא, מקיום עבירה פלילית כלפי הקטין לפי חוק העונשין, מחויב לדווח למשטרה בתוך זמן סביר על העבירה. הדיווח יימסר למחלק הנוער במשטרה, אולם דרכי ההתערבות של המשטרה יתואמו עם העובד הסוציאלי ולאור המלצותיו. האוריינטציה של עובד הסוציאלי אינה פלילית אלא טיפולית ומטרתה למנוע את הסיכון לקטין ולהיטיב את מצבו. לכן, המלצותיו של העובד הסוציאלי למשטרה, יהיו תלויות לא רק בחומרת העבירה, אלא גם בשיתוף הפעולה של ההורים עם רשויות הרווחה, ובהפסקת מצב הסיכון לקטין.

ד. פניה לבית המשפט לנוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

במידה שלמרות התערבויות קודמות עדיין נתון הקטין בסיכון; או שחומרת הפגיעה בקטין מחייבת פעולה חריפה יותר מקיום פגישה לאור החוק, ביכולתו של העובד הסוציאלי לפנות לבית המשפט לנוער, בהתאם לחוק הנוער.

בפנייה לבית המשפט יכול העובד הסוציאלי לבקש סעד בשתי דרכים:

  • בקשה לצו השגחה. במקרה זה יבקש העובד הסוציאלי מבית המשפט להורות להורים לנהוג לפי הכיוונים הטיפוליים שהותוו. (למשל: למנוע הזנחה, לספק לילד טיפול רפואי או אחר הדרוש לו, להימנע מלהפעיל נגדו אלימות, וכו' - לפי העניין).
  • בקשה לצו הוצאה ממשמורת. במקרים שבהם קיים סיכון של ממש לשלומו של הקטין אם יישאר בחזקת הוריו, יכול העובד הסוציאלי לבקש מבית המשפט הוצאה ממשמורת ההורים למקום מוגן, שבו לא יהיה הקטין נתון בסכנה. צו בית המשפט ניתן לתקופה מוגבלת, שבמהלכה יידרש העובד הסוציאלי להציג בפני בית המשפט עדכונים שוטפים אודות מצבו של הקטין ואודות מצב ההורים הפוגעים.
  • מתן צו ביניים. במקרים שבהם מדובר במצב דחוף שלא יכול להמתין עד לדיון מקיף בבית המשפט, יכול העובד הסוציאלי לבקש סעד מבית המשפט לקיים דיון דחוף ולתת צו ביניים לתקופה של חודש. בית המשפט יכול להאריך את הצו לפי שיקול דעתו, בכפוף למגבלות הקיימות בחוק הנוער.

ההחלטה בעניין מתן הצווים השונים נתונה בידי בית המשפט לנוער, ולא בידי העובד הסוציאלי עצמו. בית המשפט יפעיל שיקול דעת בהתאם לחומר שיוגש לבית המשפט על ידי הצדדים, ומתוך שיקול טובת הקטין.

הדיון בבית המשפט לנוער לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה) תש"ך 1960 הוא דיון אזרחי[3]. כמקובל במשפט האזרחי, העובד הסוציאלי אינו "תובע"; הוא מכונה "המבקש", ומתוקף תפקידו הוא מבקש את הסעד במטרה להגן על הקטין. ואילו ההורה או הפוגע בקטין אינו נחשב "נאשם" אלא הוא המשיב בתיק.

רק משטרת ישראל היא הגורם הרשאי לשקול העמדה או אי-העמדה לדין פלילי, של ההורה הפוגע, לפי שיקול דעתה.

חובת הדיווח[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חובת דיווח על עבירה בקטין או בחסר ישע

החוק בישראל מחייב במקרים מסוימים יחידים ורשויות לדווח לעובד הסוציאלי על מצב ילד או נער. הנה כמה מן המקרים הללו:

  • לפי חוק העונשין, חובה על כל אדם היודע על סכנה לקטין מידי האחראים עליו - לדווח לעובד הסוציאלי לחוק הנוער או למשטרה. העובר על חוק זה צפוי לעונש מאסר.
  • על פי חוק הפיקוח על מעונות, כל המחזיק ילד מתחת לגיל 14 "...והוא אינו הורו, הורה הורו, אחיו, אחותו, דודו, דודתו, או אפוטרופסו", חייב להודיע על כך לעובד הסוציאלי[4].
  • על פי חוק טיפול בחולי נפש, במידה ונער מאושפז בידי הוריו בבית חולים לחולי נפש, או במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים כללי, והוא מתנגד לאשפוזו - חייב מנהל בית החולים, או האדם האחראי לטיפול בו, לדווח לעובד הסוציאלי על עמדת הקטין. במידה ומלאו לקטין 15 שנה, יביא העובד הסוציאלי את עניינו לבית המשפט לנוער; במידה ולא מלאו לו 15, יביא העובד הסוציאלי את עניינו לוועדה פסיכיאטרית מחוזית לילדים ונוער[5].
  • על פי חוק לגילוי נגיפי איידס בקטינים, במידה וקטין מבצע בדיקה לגילוי נגיפי איידס ותוצאתה חיובית, חייב הצוות המטפל לדווח על כך לעובד הסוציאלי וזה צריך להיות נוכח בעת מסירת תוצאות הבדיקה לקטין, ולדון עם הקטין באפשרות מסירת התוצאה אף לנציגו של הקטין. אף אם התקבלה בבדיקה תוצאה שלילית, אולם הצוות ראה חשש לטובתו של הקטין, חייב הוא בדיווח לעובד הסוציאלי[6].
  • על פי חוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), במידה וילד נחקר על עבירה שאינו חשוד בביצועה והילד מבקש כי חקירתו תיערך ללא ידיעת הוריו, יש חובה לדווח על כך לעובד הסוציאלי ולהתייעץ עמו בטרם תתקבל החלטה בבקשת הילד[7].

התערבות במקרים של קטין המסכן את עצמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

העובד הסוציאלי יכול להתערב גם לפי בקשת ההורים, שבנם או בתם (לעיתים קרובות בגיל ההתבגרות) פורקים עול, מתנהגים בצורה חסרת גבולות באופן קיצוני, עד כדי סיכון של עצמם.
דוגמאות להתנהגות כזאת, בין השאר, הן:

  • אלימות פיזית כלפי ההורים
  • עיסוק בזנות או שוטטות תוך סיכון עצמי
  • שימוש בסמים
  • ביצוע עבירות פליליות, במקרים שבהם הקטין הוא מתחת לגיל האחריות הפלילית (גיל 13), או במקרים בהם הדין הפלילי אינו יכול לתת סעד.
  • מקרים אחרים לפי שיקול הדעת של העובד הסוציאלי.

במקרים קיצוניים שבהם מסכן הקטין את עצמו בהתנהגות כזו, יכול עובד סוציאלי לחוק הנוער להתערב. גם כאן, כמו בתיאור ההתערבות שהוזכרה למעלה, יהיה הקשר הראשוני של העובד הסוציאלי עם הקטין או הקטינה, ב"שיחה לאור החוק".

בהמשך, ולפי שיקול הדעת, חומרת המצב, ושיתוף הפעולה מצד הקטין או היעדרו, יכול העובד הסוציאלי לפנות לבית המשפט לנוער בבקשה לסעד שיגן על הקטין מפני עצמו.

גם כאן יוכל העובד הסוציאלי לפנות לבית המשפט בבקשה לצו השגחה; או לחלופין בבקשה לצו הוצאה ממשמורת (צו מעון), לפי העניין.

הכשרה ומינוי לתפקיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

על עובד סוציאלי לחוק הנוער להיות עובד סוציאלי באחת המחלקות לשירותים חברתיים בישראל, ונדרש לוותק, ניסיון בתחום עבודה עם ילדים ונוער, והמלצות הממונים.

עובד סוציאלי לחוק הנוער עובר הכשרה בת שנת לימודים, הנוספת על לימודי העבודה הסוציאלית אותם סיים בעבר. ההכשרה מתקיימת בבית הספר המרכזי לעובדים בשירותים החברתיים השייך למשרד הרווחה. לאחר תום לימודיו מקבל העובד הסוציאלי מינוי לתפקיד זה משר הרווחה. המינוי מתחדש אחת לשלוש שנים לפי שיקול דעת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המונח "חוק הנוער" ישמש להלן כקיצור לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960
  2. ^ פרט למידע הנתון בחיסיון עורך דין-לקוח.
  3. ^ וזאת בשונה מחוק הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול), התשל"א 1971 המשויך לדין הפלילי
  4. ^ חוק הפיקוח על מעונות, תשכ"ה-1965, סעיף 8.
  5. ^ חוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991, סעיף 4א
  6. ^ חוק לגילוי נגיפי איידס בקטינים, תשנ"ו–1996, סעיף 2.
  7. ^ חוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955, סעיף 4א.