פרמקוקינטיקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Incomplete-document-purple.svg
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

פרמקוקינטיקה (יוונית עתיקה: pharmakon = סם ו-kinetikos = תנועה) היא ענף במדע הפרמקולוגיה העוסק בהשפעת תרופות על גוף האדם, ובתנועת התרופה בתוך הגוף. דהינו המסלול שבו תרופה צריכה לעבור מהרגע שנכנס לגוף ועד המפגש באתר המטרה. בפועל, תורה זו מיושמת על תרופות, אם כי באופן עקרוני היא נכונה גם לגבי מזונות, חומרים המשתתפים בתהליך המטבוליזם, הורמונים, סמים, רעלים ועוד.

תהליכים בפרמקוקינטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך התנועה של התרופה בגוף לאחר נטילתה כולל מספר שלבים. לעיתים ארבעת הגורמים של הפרמקוקינטיקה (מסומנים גם בראשי תיבות ADMET,‏ ADME/T או ADME/TOX על פי שמותיהם באנגלית):

  1. ספיגה (Absorption)
  2. פיזור (Distribution)
  3. חילוף חומרים (Metabolism)
  4. אלימינציה (Elimination)
  5. רעילות (Toxicology)

ספיגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספיגת התרופה, היא תנועת התרופה מהמקום בו הוחדרה לגוף אל מחזור הדם. מדידת כמות התרופה הנספגת וקצב הספיגה, מסייעים בידי המדענים לקבוע את עוצמת ההשפעה של התרופה וכן את מהירות ההשפעה. את התרופה ניתן להכניס לגוף בדרכים שונות: מתן בבליעה (נקרא מתן אנטרלי או מתן פומי), מתן בהזרקה (לוריד, לשריד או מתחת לעור), מתן בשאיפה (אינהלציה), דרך הריריות ועוד. כאשר התרופה מוחדרת למחזור הדם ישירות בעירוי, היא אינה צריכה לעבור כל מכשול כך ש- 100% ממנה מגיעים ליעד. לעומת זאת כאשר התרופה ננטלת בדרכים אנטרליות קיימים מכשולים לא מעטים המעכבים את ספיגתה במחזור הדם.

המחסומים הטבעיים העומדים בפני התרופה במערכת העיכול הם:

  1. הדופן של נימי הדם הנמצאים בתוך הקיבה.
  2. תאי האפיתל המצפים אותה, ועקב היותם צמודים זה לזה בחוזקה, ובעלי קרום פוספוליפידי, הם מקשים על התרופות לעבור ביניהם[1].

כמות התרופה אשר נספגת ומגיעה למערכת הדם מהווה את הזמינות הביולוגית (Bioavailability) של התרופה.

פיזור התרופה בגוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך המעבר של התרופה מנוזל הדם אל רקמות הגוף, נקרא תהליך פיזור התרופה בגוף.

מדידת הפיזור[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהוג למדוד את נפח פיזור התרופה בגוף על פי מודל דו-מדורי, כאשר הגוף נחלק לשני מדורים: המדור המרכזי, והמדור ההיקפי. המדור המרכזי כולל את האיברים המקבלים את אספקת הדם הגבוהה בגוף כגון: נוזל הדם, הלב, המוח, הריאות והכבד. יתר האיברים המקבלים אספקת דם איטית נכללים במדור ההיקפי. נפח שני המדורים ביחד מהווה את הנפח הכולל של פיזור התרופה בגוף[2].

מעבר מן הדם לרקמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב התרופות פועלות מחוץ למחזור הדם, ברקמות הגוף השונות. על מנת להגיע אל רקמת "איבר המטרה", על התרופה לצאת מכלי הדם, ולהתפזר ברקמות הגוף. פעולה זאת מתבצעת באמצעות רשת הנימים[3]. הנים בנוי משכבה אחת של תאי אפיתל המכונים "תאי אנדותל. תאים אלו מחוברים ביניהם ברפיון בצורה המשאירה מעברים, דרכם מתאפשר מעבר המולקולות של התרופה לרקמת הגוף.

המחסום הטבעי העומד בפני התרופה במעבר לרקמות הגוף הוא הימצאותם של שומנים בקרום התא, והיכולת המעטה של חומרים מסיסי מים לפעפע דרך קרום התא השומני.

חילוף חומרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך חילוף החומרים של התרופה הוא הליך המתבצע בכבד ומכין את התרופה לקראת פינויה מן הגוף. בשלב הראשון מתפרקת התרופה כך שהיא הופכת מחומר המסיס בעיקר בשומן, לחומר המסיס במים, לקראת מעבר בכליות. תוצרי חילוף החומרים נקראים מטבוליטים. לעיתים תרופות ניתנות בצורתן הבלתי פעילה (נקרא קדם-תרופה) ורק המעבר בכבד הופך אותן לבעלות השפעה תרפויטית.

אלימינציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלב האלימיניציה (נקרא גם שלב הפינוי או ההפרשה) הוא השלב שבו התרופה ו/או תוצרי הפירוק שלה מהכבד, מופרשים מהגוף אל השתן. תרופות שלא עברו מטבוליזם מופרשות במלואן ותרופות שעברו מטבוליזם, מגיעות לכליה בדיפוזיה באמצעות תהליך הסינון הגולומרולי. חלבונים או תרופות הקשורות לחלבונים אינם מסוגלים להתפנות בצורה זו. לרוב התרופות קצב פינוי קבוע מהגוף, ונוהגים למדוד את זמן מחצית החיים שלהן במערכת הדם (t1/2). ככל שזמן מחצית החיים ארוך יותר כך ההשפעה ארוכה יותר. זמן מחצית החיים של תרופה גם קובע את המינון שיש ליטול את התרופה על מנת להגיע לשיווי משקל תרפויטי.

רעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעילות כוללת בתוכה את כלל תופעות הלוואי. כאשר מדובר בתרופות חשוב לזכור כי ישנה פגיעה לא רק בחלבון אתר המטרה, אלא בחלבונים נוספים הנמצאים בסביבתו של אתר המטרה.

מדד תרפויטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיקולים פרמקוקינטיים בעת יצירת תרופה חדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המבנה המיוחד של הפוספוליפידים בקרום התא, מהווה חיץ-הידרופובי המונע מעבר חומרים מסיסי מים.
  2. ^ הנפח הכולל של פיזור התרופה בגוף, הוא גודל המיכל לו היינו זקוקים, כדי לאסוף אליו את כל נוזל התרופה המפוזר בגוף, נטו.
  3. ^ רשת הנימים היא מערכת של כלי דם זעירים העוברת בין רקמות הגוף.