פרנצ'סקו אייץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פרנצ'סקו אַייֶץאיטלקית: Francesco Hayez, כתיב פונטי: ˈaːjets,‏ 10 בפברואר 1791 - 21 בדצמבר 1882) היה צייר איטלקי, האמן הראשון במעלה של הרומנטיציזם במילאנו של אמצע המאה ה-19, שעשה לו שם בציוריו ההיסטוריים המפוארים, האלגוריות הפוליטיות שלו ודיוקנאותיו יוצאי הדופן באיכותם.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוליסס בחצר אלקינוס

אייץ נולד למשפחה דלת-אמצעים יחסית מוונציה. אביו היה ממוצא צרפתי ואילו אמו, קיארה טורצ'לה, הייתה ילידת מוראנו. הילד פרנצ'סקו, הצעיר בחמישה בנים, גדל אצל אחות אמו, שנישאה לג'ובאני בינאסקו, בעל אוניות אמיד ואספן אמנות. מילדות גילה פרנצ'סקו נטייה לציור, ועל כן מסר אותו דודו להתמחות כשוליה אצל רסטורטור תמונות. בהמשך היה לתלמידו של הצייר פרנצ'סקו מאג'וטו, שאצלו למד במשך שלוש שנים. הוא התקבל לקורס הציור של האקדמיה החדשה לאמנויות בשנת 1806, שם למד אצל טאודורו מטאיני. בשנת 1809 זכה בתחרות של האקדמיה לאמנות של ונציה, שהעניקה לו מלגת לימודים לשנה אחת באקדמיה די סן לוקה ברומא. הוא נשאר ברומא עד 1814, אז עבר לנאפולי, שם הזמין אצלו יואכים מוראט ציור גדול, שיתאר את אוליסס בחצר אלקינוס. באמצע שנות ה-30' של המאה ה-19 היה מבקר קבוע במפגשי הטרקלין בבית הרוזנת קלרה מאפאי (שאת דיוקנה צייר למען בעלה, הלבריתן אנדראה מאפאי) ועדיין שהה במילאנו ב-1850, כשהתמנה למנהל האקדמיה של בררה בעיר.

הרוזנת קלרה מאפאי

פרנצ'סקו אייץ האריך ימים והיה צייר פורה. בין ציוריו רבים הנושאים ההיסטוריים, שהיו לרוחם הפטריוטית של נותני חסותו. אחרים משקפים את נטייתו לסגנון נאו-קלאסי בנושאים נשגבים, אם מכתבי הקודש ואם מן הספרות הקלאסית. כמו כן צייר סצינות מתוך הצגות תיאטרון בתקופתו. לעומת זאת בולטות בהיעדרן במכלול ציוריו מחיצות-נוי לקישוט מזבח כנסייה. עם זאת, אחרי שכיבושי נפוליאון חיללו כנסיות ומנזרים רבים בצפון איטליה, לא חסרו בחבל ארץ זה יצירות אמנות דתיות, שהועברו למוזיאונים או רוכזו במוסדות הדת הפעילים ששרדו לפליטה. קוראדו ריצ'י מתאר את אייץ כצייר, שהחל את דרכו כ"קלאסיציסט" אך התפתח לסגנון של "מהומה רגשית".[1]

הנשיקה (1859)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קוראדו ריצ'י (1911), 'Art in Northern Italy'. ניו יורק: בני צ'ארלס סקריבנר, עמ' 95