פרנקו בלריני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פרנקו בלריני
Franco BALLERINI .jpg
לידה 11 בדצמבר 1964
פירנצה
פטירה 7 בפברואר 2010 (בגיל 45)
לרצ'אנו (ליד פיסטויה)
תחום מרוץ אופני כביש
התמחות מרוצים חד-יומיים
קבוצות עבר Magniflex
Del Tongo
Malvor-Sidi
Del Tongo
GB-MG Maglificio
Mapei-GB
Lampre-Daikin
Mapei-Quick Step
הישגי שיא שני ניצחונות בפריז - רובא (1995, 1998)

פרנקו בלריניאיטלקית Franco Ballerini‏; 11 בדצמבר 1964 - 7 בפברואר 2010), היה רוכב אופניים איטלקי.

בלריני, שהיה מבולטי הרוכבים במרוצים החד-יומיים בסוף שנות ה-80 ובשנות ה-90 של המאה העשרים, היה מאמן נבחרת איטליה באופני כביש בשנות האלפיים והצליח לגבש את הנבחרת המפולגת שזכתה בהדרכתו בארבע אליפויות עולם ובמרוץ כביש אולימפי אחד. בלריני נהרג בתאונת דרכים בעת ששימש נווט במרוץ מכוניות מסוג ראלי.

קריירה כרוכב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלריני הפך למקצוען בשנת 1986 עת הצטרף לקבוצת "מאניפלקס". הישגו הבולט הראשון היה ניצחון במרוץ החד-יומי "טרה ואלי וארזינו" ב-1987. ב-1990, במדי קבוצת "דל טונגו", ניצח בשני מרוצים חד יומיים יוקרתיים: ג'ירו דל פיימונטה ופריז - בריסל ובקטע ה-14 בג'ירו ד'איטליה באותה שנה. שנה לאחר מכן הצטרף לקבוצה החזקה "GB-MG מליפיצ'ו", שהפכה בשנים שלאחר מכן ל-"מאפיי-GB". בעזרת הקבוצה עטורת הכוכבים החל להתבלט כאחד מהמועמדים המובילים במרוץ החד-יומי היוקרתי ביותר, פריז - רובא. ב-1993 נכנע בלריני על קו הסיום בוולודרום ברובא לרוכב הצרפתי ז'ילבר דוקלו-לאסאל וסיים שני. שנה לאחר מכן סיים שלישי וב-1995 ניצח בפריז - רובא כשחצה את קו הסיום לבדו, בפער של 1:56 דקות מאנדריי צ'מיל שסיים שני. ב-1996 סיים חמישי וב-1998 ניצח בלריני שנית בפריז - רובא, גם הפעם לבדו, בפער של 4:16 דקות מאנדראה טאפי שסיים שני.

ב-2001 היווה מרוץ פריז - רובא את מרוץ הפרישה שלו וכשחצה את קו הסיום (במקום ה-32) הוא חשף מתחת לחולצת הרכיבה שלו חולצה נוספת עליה התנוססו המילים "Merci Roubaix" ("תודה רובא").[1]

במרוץ פריז-רובא של 2010 הודיעו המארגנים כי הרוכב האיטלקי הראשון שיחצה את קו הסיום יקבל אבן פאב'ה ממסלול המרוץ כפרס לזכרו של בלריני.[2] בפרס זכה פיליפו פוצאטו.

קריירה כמאמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן לא רב אחרי פרישתו מרכיבה במרוצים באפריל 2001, מונה בלריני כמאמן נבחרת אופני הכביש של איטליה.[3] בשנים שלפני מינויו סבלה נבחרת איטליה, שנחשבה כחזקה בעולם, מחוסר לכידות קבוצתית, דבר שהתבטא בכישלונות חוזרים ונשנים בניסיונותיה לנצח באליפות העולם (ניצחונם האחרון של האיטלקים היה, באותה עת, ניצחונו של ג'אני בוניו ב-1992).

בלריני השכיל לאחד את הנבחרת האיטלקית סביב רוכב מטרה אחד במרוצי אליפות העולם. תחילה בנה את הנבחרת סביב מריו צ'יפוליני שניצח באליפות העולם ב-2002 [1][4], ולאחר מכן סביב פאולו בטיני שניצח במרוץ הכביש באולימפיאדת אתונה (2004) ובאליפויות העולם ב-2006 וב-2007. באליפות העולם של 2008 נחשב בטיני כמוביל הנבחרת האיטלקית, אך חברו לנבחרת, אלסנדרו בלן, היה זה שניצח במרוץ. גם במרוצי אליפות העולם בהם נכשלה הנבחרת האיטלקית, היא הפגינה בדרך כלל רכיבה מלוכדת.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פרנקו בלריני בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ צילום של רוברטו בטיני
  2. ^ ידיעה מאתר מרוץ פריז-רובא
  3. ^ תפקיד מאמן לאומי באופניים הוא מצומצם בצורה ניכרת מתפקיד המנהל הספורטיבי בקבוצות המסחריות הרגילות. תפקידו המרכזי של המאמן הלאומי מתמצה בבחירת הרוכבים שירכיבו את הנבחרת ובקביעת הטקטיקה למרוץ.
  4. ^ צילום של רוברטו בטיני