פרשת פרופיומו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פרשת פרופיומו הייתה שערורייה פוליטית בבריטניה של ראשית שנות השישים. היא קרויה על שם שר המלחמה ג'ון פרופיומו, שנאלץ להתפטר מתפקידו בעקבות רומן שניהל עם נערה בשם כריסטין קילר, שהייתה קשורה ברשת ריגול סובייטית. התערובת הנפיצה של מסיבות-מין בהשתתפות בכירי הממשל השמרני, עם החשש לחשיפת מידע ביטחוני רגיש לסובייטים בימי המלחמה הקרה, הביאו את הפרשה לכותרות העיתונים בבריטניה וברחבי העולם. בסופו של דבר היה לשערורייה חלק בהתפטרותו של ראש הממשלה הרולד מקמילן, כמו גם בעלייתה לשלטון של מפלגת הלייבור, שנה לאחר מכן.

ראשית הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כריסטין קילר (Keeler) ברחה מהבית בגיל 16 והפכה לחשפנית במועדון קברט בסוהו של לונדון, שם היא הכירה נערת-שעשועים אחרת בשם מנדי רייס-דייוויס. השתיים פגשו בסטיבן וורד (Ward), אוסטאופת לונדוני. וורד היה גם צייר ורבים ממפורסמי הבירה הבריטית דגמנו לדיוקנאות פרי מכחולו. בנוסף, הוא היה מארגן מסיבות אופנתיות שבהן השתתפו כל המי ומי.

שתי הצעירות היפות, רייס-דייוויס וקילר, חיו בביתו של וורד והוא הציג אותן בפני גברים רבי השפעה, שגם היו על פי רוב מבוגרים מהן בשנים רבות. אחד מאותם גברים היה שר המלחמה פרופיומו, כוכב עולה במפלגה השמרנית ומי שהיה, שנים רבות קודם לכן, חבר הפרלמנט הצעיר ביותר. פרופיומו פגש את קילר לראשונה ביולי 1961, במסיבה שארגן וורד בקלייבדן, אחוזתו המפוארת של הלורד אסטור בבקינגהאמשייר. הוא היה בן 46; היא בת 19.

הרומן שהתפתח ביניהם היה קצר וארך ככל הנראה מספר שבועות בלבד. אלא שלקילר היו גם מאהבים אחרים. אחד מהם היה יבגני איבנוב, נספח הצי בשגרירות ברית המועצות בלונדון, גם הוא אחד מחבריו הרבים של וורד. איבנוב היה מרגל סובייטי וכאשר התקשורת הבריטית החלה לדווח על הפרשה ב-1962, ההיבט השערורייתי ביותר היה הפגיעה האפשרית בביטחון המדינה, כתוצאה מכך ששר המלחמה ניהל רומן עם פלגשו של מרגל רוסי.

פרופיומו משקר לפרלמנט ונאלץ להתפטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרופיומו נדחק לעמדת מגננה בעקבות הפרסומים בתקשורת. מצבו הוחמר על ידי היעלמותה של קילר, שברחה מגבולות בריטניה, אם מפני מאהב אחר שלה, "לאקי" גורדון, שניסה לירות בה ב-14 בדצמבר 1962, או מפני העיתונאים שלא הניחו לה. פרופיומו הואשם בתקשורת שהייתה לו יד בהיעלמותה.

ב-22 במרץ 1963 ענה פרופיומו בפרלמנט לשאלות שהעלו בפניו חברי הבית בעניין. טעותו הגורלית הייתה שהוא לא הסתפק בלהכחיש את ההאשמות החמורות - שמידע רגיש זרם דרכו לברית המועצות ושפעל להבריח את קילר - אלא הלך צעד אחד רחוק מדי והכחיש את הרומן עצמו. הוא אמר כי לא היה דבר לא-ראוי ביחסיהם (no impropriety). השקר הזה סיבך אותו יותר מכל מעשיו האחרים.

מספר שבועות לאחר מכן, ב-5 ביוני 1963, הוא נאלץ להודות בפני חברי הבית בשקר ששיקר להם. הוא הגיש למקמילן את התפטרותו המיידית.

דו"ח דנינג ותוצאות הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההשלכות הפוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-21 ביוני 1963 הורה ראש הממשלה לשומר המגילות דאז, הלורד דנינג, לחקור את הנסיבות שהובילו להתפטרותו של שר המלחמה לשעבר ואת תפקוד שירותי הביטחון בפרשה. דו"ח דנינג הוגש לפרלמנט בספטמבר 1963 בחצות הלילה, אך למרות השעה המאוחרת עמדו רבים בתור כדי לקנות עותק. ההמונים התאכזבו אולי לגלות שדו"ח דנינג הזים את השמועות הפרועות ביותר שאפפו את הפרשה.

על אף שביקר את הממשלה על טיפול לקוי ואיטי מדי בפרשה, קבע דנינג כי לא הייתה פגיעה בביטחון הלאומי. למרות קביעה זו, היה הנזק שנגרם לתדמיתם של השמרנים בלתי הפיך. ראש הממשלה מקמילן התפטר ב-18 באוקטובר 1963, מספר שבועות לאחר פרסום דו"ח דנינג. המניע להתפטרותו הייתה בריאותו הלקויה - הוא אובחן בטעות כחולה בסרטן סופני - שההידרדרות בה יוחסה לסקנדל. את מקומו תפס שר החוץ שלו, אלק דאגלס-יום. שנה לאחר מכן הפסידה המפלגה השמרנית, שלא הצליחה להשאיר מאחוריה את השערורייה, בבחירות הכלליות של 1964.

ההשלכות האישיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשת פרופיומו הסיטה ממסלולם את חייהם של המעורבים בה. פרופיומו עצמו לא שב מעולם לחיים הציבוריים. עד מותו ב-2006 עסק בפעילות צדקה, באמצעותה ביקש לכפר על מעשיו ואשר זיכתה אותו בתואר מפקד במסדר האימפריה הבריטית (CBE) ב-1975.

סטיבן וורד הואשם בבית משפט על שחי מ"רווחים לא מוסריים". הוא נטל כדורי שינה כדי להתאבד, ביום האחרון של משפטו ומת שלושה ימים לאחר מכן. בינתיים מצא אותו חבר המושבעים אשם בדין.

כריסטין קילר הורשעה בעדות שקר, על שלא הופיעה להעיד במשפטו של "לאקי" גורדון. היא נידונה לתשעה חודשי מאסר. ב-2001 פרסמה אוטוביוגרפיה שבה האשימה את וורד בניהול רשת ריגול סובייטית. היא אף האשימה את רוג'ר הוליס, מי שעמד בראש ה-MI5 בזמן הפרשה, שהיה חבר באותה רשת ריגול, שכללה גם את אנתוני בלאנט. קילר לא הביאה ראיות לטענותיה.

מנדי רייס-דייוויס עזבה את בריטניה, עברה לגור בישראל ונישאה לאיש העסקים רפי שאולי. את "תהילתה" של רייס-דייוויס ניצלו השניים כדי לפתוח בתל אביב שרשרת של מועדוני לילה ומסעדות מצליחות שנשאו את שמה. כיום היא חיה בארצות הברית.

הדי הפרשה בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר נקראה רייס-דייוויס להעיד במשפטו של וורד, עימת אותה התובע עם דבריו של הלורד אסטור, שהכחיש את הרומן ביניהם וטען שמעולם לא פגש אותה. תשובתה הקצרה והעוקצנית: "?Well, he would, wouldn't he" הפכה מאז למטבע לשון שגור בפוליטיקה הבריטית, בבחינת "ומה ציפית שהוא יאמר?"

בשנת 1989 יצא לאקרנים סרט קולנוע בשם "סקנדל", המבוסס על אירועי הפרשה. איאן מק'קלן גילם את פרופיומו וברידג'ט פונדה את רייס-דיוויס.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • טים קואטס, The Scandal of Christine Keeler and John Profumo: Lord Denning's Report, 1963, הוצאת טים קואטס, 2003
  • כריסטין קילר עם דאגלס תומפסון, The Truth At Last: My Story, הוצאת סידג'וויק אנד ג'קסון, 2001