פרשת פרופיומו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פרשת פרופיומואנגלית: Profumo affair; כונתה גם "הסקנדל") הייתה שערורייה פוליטית בבריטניה של ראשית שנות השישים. היא קרויה על שם שר המלחמה ג'ון פרופיומו, שנאלץ להתפטר מתפקידו בעקבות רומן שניהל עם נערה בשם כריסטין קילר, שהייתה קשורה ברשת ריגול סובייטית. התערובת הנפיצה של מסיבות-מין בהשתתפות בכירי הממשל השמרני, עם החשש לחשיפת מידע ביטחוני רגיש לסובייטים בימי המלחמה הקרה, הביאו את הפרשה לכותרות העיתונים בבריטניה וברחבי העולם. בסופו של דבר היה לשערורייה חלק בהתפטרותו של ראש הממשלה הרולד מקמילן, כמו גם בעלייתה לשלטון של מפלגת הלייבור, שנה לאחר מכן.

ראשית הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כריסטין קילר ברחה מהבית בגיל 16 והפכה לחשפנית במועדון קברט בסוהו של לונדון, שם הכירה נערת-שעשועים אחרת בשם מנדי רייס-דייוויס. השתיים פגשו בסטיבן וורד, אוסטאופת לונדוני. שהיה גם צייר אשר מפורסמים לונדונים רבים דגמנו לדיוקנאות שצייר. בנוסף, הוא היה מארגן מסיבות אופנתיות בהשתתפות כל המי ומי.

שתי הצעירות היפות, רייס-דייוויס וקילר, חיו בביתו של וורד, שהציגן בפני גברים רבי השפעה - לרוב מבוגרים מהן בשנים רבות. אחד מאותם גברים היה שר המלחמה פרופיומו, כוכב עולה במפלגה השמרנית ומי שהיה, שנים רבות קודם לכן, חבר הפרלמנט הצעיר ביותר. פרופיומו פגש את קילר לראשונה ביולי 1961, במסיבה שארגן וורד בקלייבדן, אחוזתו המפוארת של הלורד אסטור בבקינגהאמשייר. הוא היה בן 46; היא בת 19.

הרומן שהתפתח ביניהם היה קצר ונמשך ככל הנראה מספר שבועות בלבד. אלא שלקילר היו גם מאהבים אחרים. אחד מהם היה יבגני איבנוב, נספח הצי בשגרירות ברית המועצות בלונדון, גם הוא אחד מחבריו הרבים של וורד. איבנוב היה מרגל סובייטי, וכאשר התקשורת הבריטית החלה לדווח על הפרשה ב-1962, ההיבט השערורייתי ביותר היה הפגיעה האפשרית בביטחון המדינה, כתוצאה מכך ששר המלחמה ניהל רומן עם פלגשו של מרגל רוסי.

פרופיומו משקר לפרלמנט ונאלץ להתפטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרופיומו נדחק לעמדת מגננה בעקבות הפרסומים בתקשורת. מצבו הוחמר על ידי היעלמותה של קילר, שברחה מגבולות בריטניה, אם מפני מאהב אחר שלה, "לאקי" גורדון (אנ'), שניסה לירות בה ב-14 בדצמבר 1962, או מפני העיתונאים שלא הניחו לה. פרופיומו הואשם בתקשורת בכך שהייתה לו יד בהיעלמותה.

ב-22 במרץ 1963 השיב פרופיומו בפרלמנט לשאלות שהעלו בפניו חברי הבית בעניין. טעותו הגורלית הייתה שהוא לא הסתפק בהכחשת ההאשמות החמורות, על כך שזרם דרכו מידע רגיש ושפעל להבריח את קילר, אלא בחר להכחיש את הרומן עצמו. הוא טען כי לא היה דבר לא-ראוי ביחסיהם (no impropriety). שקר זה סיבך אותו יותר מכל מעשיו האחרים.

מספר שבועות לאחר מכן, ב-5 ביוני 1963, הוא נאלץ להודות בפני חברי הבית כי שיקר להם, והגיש למקמילן את התפטרותו המיידית.

דו"ח דנינג ותוצאות הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלכות פוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-21 ביוני 1963 הורה ראש הממשלה ל"שומר המגילות", הלורד דנינג, לחקור את הנסיבות שהובילו להתפטרותו של שר המלחמה לשעבר ואת תפקוד שירותי הביטחון בפרשה. דו"ח דנינג הוגש לפרלמנט בספטמבר 1963 בחצות הלילה, אך למרות השעה המאוחרת עמדו רבים בתור כדי לקנות עותק. ההמונים התאכזבו אולי לגלות שדו"ח דנינג הזם את השמועות הפרועות ביותר שאפפו את הפרשה.

על אף שביקר את הממשלה על טיפול לקוי ואיטי מדי בפרשה, קבע דנינג כי לא הייתה פגיעה בביטחון הלאומי. למרות קביעה זו, היה הנזק שנגרם לתדמיתם של השמרנים בלתי הפיך. ראש הממשלה מקמילן התפטר ב-18 באוקטובר 1963, מספר שבועות לאחר פרסום הדו"ח. המניע להתפטרותו הייתה בריאותו הלקויה - הוא אובחן בטעות כחולה בסרטן סופני - שהידרדרותה יוחסה לסקנדל. את מקומו תפס שר החוץ שלו, אלק דאגלס-יום. שנה לאחר מכן הפסידה המפלגה השמרנית, שלא הצליחה להשאיר מאחוריה את השערורייה, בבחירות הכלליות של 1964.

השלכות אישיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשת פרופיומו הסיטה ממסלולם את חייהם של המעורבים בה. פרופיומו עצמו לא שב מעולם לחיים הציבוריים. עד מותו ב-2006 עסק בפעילות צדקה, באמצעותה ביקש לכפר על מעשיו ואשר זיכתה אותו בתואר מפקד במסדר האימפריה הבריטית (CBE) ב-1975.

סטיבן וורד הואשם בבית משפט על שחי מ"רווחים לא מוסריים". הוא נטל כדורי שינה כדי להתאבד ביום האחרון של משפטו, ומת שלושה ימים לאחר מכן. בינתיים מצא אותו חבר המושבעים אשם בדין.

כריסטין קילר הורשעה בעדות שקר, על שלא הופיעה להעיד במשפטו של "לאקי" גורדון. היא נידונה לתשעה חודשי מאסר. ב-2001 פרסמה אוטוביוגרפיה בה האשימה את וורד בניהול רשת ריגול סובייטית. היא אף האשימה את רוג'ר הוליס, מי שעמד בראש ה-MI5 בזמן הפרשה, שהיה חבר באותה רשת ריגול, שכללה גם את אנתוני בלאנט. קילר לא הביאה ראיות לטענותיה.

מנדי רייס-דייוויס עזבה את בריטניה, ולאחר שהות קצרה בספרד, עברה לגור בישראל.[1] היא התגיירה ונישאה לאיש העסקים רפי שאולי, יחד ניצלו השניים את "תהילתה" של רייס-דייוויס כדי לפתוח בתל אביב שרשרת של מועדוני לילה ומסעדות מצליחות שנשאו את שמה ומפעל לשמלות שהיה בבעלותה.[2] רייס דייוויס אף הופיעה במספר סרטים ישראלים, ביניהם: "התחלות ראשונות", "פשוט נהדרת", קוני למל בתל אביב, מיליונר בצרות, הרשלה ועוד. רייס דייוויס פרסמה מספר ספרים. שאולי ורייס דייוויס התגרשו לאחר כעשר שנות נישואין. אז עברה לארצות הברית, ולאחר מכן חזרה לבריטניה, שם נפטרה מסרטן ב-19 בדצמבר 2014, בגיל 70.[3]

הדי הפרשה בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר נקראה רייס-דייוויס להעיד במשפטו של וורד, עימת אותה התובע עם דבריו של הלורד אסטור, שהכחיש את הרומן ביניהם וטען שמעולם לא פגש אותה. תשובתה הקצרה והעוקצנית: "?Well, he would, wouldn't he" הפכה מאז למטבע לשון שגור בפוליטיקה הבריטית, בבחינת "ומה ציפית שהוא יאמר?".[4]

בשנת 1989 יצא לאקרנים סרט קולנוע בשם "סקנדל", המבוסס על אירועי הפרשה. איאן מקלן גילם את פרופיומו וברידג'ט פונדה את רייס-דייוויס.

הפרשה מופיעה בפרק 10 של העונה השנייה של הסדרה הכתר בנטפליקס.[5]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • טים קואטס, The Scandal of Christine Keeler and John Profumo: Lord Denning's Report, 1963, הוצאת טים קואטס, 2003
  • כריסטין קילר עם דאגלס תומפסון, The Truth At Last: My Story, הוצאת סידג'וויק אנד ג'קסון, 2001

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]