מיניות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת המיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיניות היא אופיין של רגשות מיניים. מיניות בבני אדם היא הדרך בה בני אדם חווים ומבטאים את עצמם כיצורים מיניים. סקסולוגיה היא תחום ידע החוקר באופן שיטתי את מיניות האדם. תחום זה כולל את כל היבטי מיניות האדם, כולל ניסיון לאפיין "מיניות נורמלית" על מגוון ביטויה וכן פאראפיליות. על כן המחקר של המיניות האנושית מקיף מארג של התנהגויות חברתיות.

הגדרת המונח "מיניות" לווה בקשיים רבים לאורך ההיסטוריה ולמעשה עד ימינו המונח ותחומי עניין בפיקוחו נותרו תלוי בשינויים מתמידים. מבחינה ביולוגית, המיניות בא לידי ביטוי ביחסי מין בכל צורותיהם, כמו גם בהיבטים הרפואיים הפיזיולוגיים (כמו מחלות מין) וכן ההיבטים הפסיכולוגיים של ההתנהגות המינית. מבחינה סוציולוגית התחום כולל את ההיבטים התרבותיים, הפוליטיים, והחוקיים. בפילוסופיה התחום עוסק בהיבטים המוסריים, הדתיים והרוחניים.

מהבחינה החברתית, המיניות היא תופעה תרבותית, התופסת מקום גדל והולך בחברה הפוסט מודרנית העוסקת במיניות כתופעה תרבותית הדוניסטית שלא דווקא למטרות רבייה.

התקופה לפני המיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אקטיביות ופסיביות (מיניות)

"לפני המיניות" הוא מושג בו תיארו הוגי דעות, מישל פוקו, פול ויין, דיווד הלפרין, ג'ון וינקלר בכדי לתאר את המיניות שהייתה נהוגה ביוון העתיקה והאימפריה הרומית. גלאודיוס גלנוס הגדיל לעשות ותאר את המיניות בתקופה זו פאלוצנטרי (מיוונית: φαλλός, איבר מין גברי ; צנטרי – מרכזי). על פי השקפה זו, המיניות נקבעה על פי דגם יחיד - האיבר הזכרי, וקל יותר לתאר זאת בימינו, על פי התפקיד אותו מילא השותף לאקט המיני.

הצד ה"אקטיבי" הוא הצד שמבצע את החדירה , ובהקשרים אחרים, הצד השולט ביחסי המין ומכתיב את מהלכם. ה"פאסיבי" נתפס כצד הנחדר. חשוב להבהיר כי מודל זה אינו מתאר את היחסים בין גברים לנשים. באותה מידה הוא מתאר את היחסים בין זוג גברים המקיימים יחסים הומוסקסואלים או יחסים בסטיאליים או פדופיליים. על כן ההגדרות המיניות החד משמעיות הקיימות בימינו כגון "הומוסקסואל", "ביסקסואל" וכדומה, לא היו קיימים באותה תקופה ולמעשה אדם יכול היה לקיים יחסים עם אובייקטים מגוונים ועדין להיחשב כאוחז באותה מיניות. במילים אחרות, המיניות לא נקבעה על פי מושא האהבה עמו מקימים את היחסים אלא על פי התפקיד שבצע האדם באקט המיני. מעבר לכך, המיניות באותן שנים כלל לא עסקה במוסר או מושגים שנגעו למיניות הנתפסת בימינו כחריגה מעבר לנורמל. באותן שנים הכל היה חלק מהנורמל בין אם היה מדובר ביחסים עם קטנים או בעלי חיים והדיון כולו עסק במי חודר ומי נחדר.

התכונות שאפיינו את הצד האקטיבי היו איפוק, חום ולחות שנתפסו כסימן לאנרגיה וכוח. לעומתם, הצד השני תואר כבעל דם קר, הנזקק לחום וחסר יכולת לשלוט על עצמו רגשית ונפשית בשל אותה תחושת נזקקות. על פי מודל זה, הנשים בפרט, נתפסו כצד החלש באקט המיני, אלו שאבדו את חום גופן במהלך הביוץ, נזקקו לקיום יחסים מתמיד בכדי לשמור על חום גופן [1] ואף גורם מסוכן השואב את הכוח ה"גברי". על כן, לא פעם הומלץ לגברים למשול בתאוותם המינית שמא יאבדו את חום גופם ויהפכו לנשים. באותה מידה, ילדים, אלו שלא צמחו שיער ערוותם ועל פניהם, נחשבו גם הם כפאסיביים וחלשים.

היוונים והרומים טפחו מאוד את אתוס האיפוק והשליטה העצמית הקיימת אצל הגברים. יש מי שטוען כתחליף למוסר. גלן, לדוגמה, הדגיש את הסכנות הנשקפות מעודף במיניות ותזונה, אלו העלולים להוביל לאין-אוננות, מחלות סופניות וחולשה גופנית. כמו גם, רווחה תרבות של אימה מפני הארוס על החברה כולה. חשש זה הועלה ביצירות מפורסמות כמו הבכקאות שעסקו בהיבטים מיניים בחיי החברה. הרי המין היה חלק לא רק מהתא המשפחתי אלא פולחן בחגים ובפסטיבלים. ככל הנראה ביוון וברומא העתיקה לא הייתה קיימת זנות פולחנית כמו במזרח הקרוב העתיק אבל ברומא כן היו פרוצות שקיימו פסטיבלים דתיים משל עצמן שעוררו חשש בחברה.

מיניותו של האדם יכלה להשתנות לאורך השנים. הדוגמה המובהקת היא ילדים אשר במהלך השנים מתבגרים ו"מאמצים" לעצמם תכונות גבריות. גם נשים, תוארו, שאם תחממנה גופן, תוכלנה לאמץ תכונות גבריות. למעשה, נשים אלו נקראו טריבדיות ותוארו כבעלות דגדגן מוגדל או כאלו שנעזרו באיברי מין מלאכותיים (כמו למשל Strap on penis) לשם ביצוע אקטים מינים. עם זאת, יחסים לסביים ביוון נתפסו בבוז אך היו תופעה רווחת ביוון בעתיקה.

אין אונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד כמה שהיו הסברים ביולוגיים לתפקיד המגדרי, מבחינת הגבר, מיניותו הגברית לא הייתה בסכנה כל עוד מילא את תפקדו באקט המיני, ולכן החלשות התאווה המינית שבוטא באין-אונות היה סמל להשפלה ואכזבה. רופאים רבים המליצו באותם ימים להיעזר בספרות ארוטית, קיום יחסים עם ילדים וילדות [2] ונטילת חומרים מעוררי תאווה כמתואר בתולדות הטבע בכדי לשמר את אותן תכונות ייחודיות. כמו גם הוקמה תעשייה שלמה של גרפיטי, פסלים, פעמוני רוח, אבזרי מין, מדריכי מין ועוד. מבחינה תרבותית אנו מוצאים הבדלים תרבותיים בין יוון, רומא וערים קדומות נוספות ביחס כלפי המין ושעות הפנאי אליו אך ברמת העיקרון, הן ביוון והן ברומא הגדירו מיניות באופן דומה.

מיניות כמעמד פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגבריות המינית העניקה מעמד פוליטי שהתלווה לזכויות חברתיות. מאחר שהייתה זו בחירה אישית של הגבר לבדו להכריע את מגדרו, זכר, בן חורין לא יכול בכלל לרצות להיות נחדר, שכן החדירה תוריד את מעמדו למעמדן של נשים וילדים. הואיל וכך, אזרח בוגר שתפקד כפאסיבי במערכת היחסים נחשב כ"רכרוכי" ו"כנוע", ואזרחים שעסקו בנעוריהם בזנות אבדו כליל את מעמדם הפוליטי והאזרחי. זו אחת הסיבות שהאשמות בנוגע להתנהגויות מיניות הוטחו באופן תמידי ברומא כנגד יריבים פוליטיים.[3] ההשמצות הנוראות ביותר ברומא כנגד גבר היו עדויות לביצוע מין אוראלי עבור אישה (cunnilingus) ואחריהן ביצוע מין אוראלי לגבר (fellatio) שכן החדרת איבר המין (איבר שנחשב נחות) אל תוך הפה (איבר שנחשב עליון ונשגב) הוגדרה כסטייה.

הגבר האידיאלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגבר האידיאלי היה אזרח בעל איבר מין קצר אשר נחשב למוגן יותר מפני פציעות בעת מלחמה. ביוון העתיקה היה פילמוס רב שנים סביב השאלה מה יותר גברי, משכב עם זכר או משכב עם אישה. הספרות הארוטית הקלסית הציגה מודל לפניו האידיאל היה לקיום יחסים שוויוניים. בחברה יחסים כאלו נתפסו רק בין שני גברים ולכן משכב זכר עם נער נחשבו ליחסים המועדפים – גברים ביותר. אפלטון תאר באריכות, ביצרתו המשתה, את אחוות הלוחמים, "סמל" הגבריות, כקשר חם והדוק של חירוף הנפש. מאחר שהעדפה ביוון העתיקה הייתה לקיים מין בין גברים ומאחר שגבר בן חורין אינו יכול להיות נחדר ללא איבוד מעמדו הפוליטי, רבים פנו באותה תקופה אל ילדים. מערכת יחסים זו הייתה מהוגנת ביוון העתיקה והייתה חלק מהמערכת הפדרסטיה בה המבוגר, המאהב (ἐραστής) הדריך וחנך נער בהסכמתו וחיבתו. מערכת היחסים החלה בחיזור ממושך ויקר וסופו נגע להפקת הנאה ממערכת מינית. ברומא מערכת יחסים של אזרח עם נער שעומד להיות אזרח הייתה אסורה. מערכות יחסים כאלו היו מקבלות רק עם עבדים או זרים אך בפועל החוקים לפיקוח על התופעה לא יצאו לפועל.

זנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החברה המינית ביוון ורומא עסקה סביב סיפוקו המיני של הגבר ולכן הזנות הייתה ממוסדת הן ביוון והן ברומא. עובדי התעשייה היו עבדים לשעבר או זרים. הם שילמו מס והעניקו תרומה ניכרת לכלכלה המקומית. הלקוחות כמובן תמיד היו זכרים. גברים עמידים שיכלו לקנות עבדי מין קבועים או לחלוק בעלות עם גברים נוספים.[4] מבחינת מרחב ציבורי היה ניתן לקיים מין הן בבתים והן במרחבים הציבוריים, בגינות ובבתי קברות. [5]חלק מהנשים,היטריות, הצליחו לייצר להן לקוחות קבועים ומעמדן נחשב למועדף יותר בשל מיעוט במחלות, סבסוד כלכלי קבוע וכאלו וכהנה. הסיפורים ביוון העתיקה בדרך כלל זוקפים את המיסוד לסולון מי שלכאורה אפשר נגישות זולה ונוחה אל בתי הבושת הציבוריים. במחיר פת לחם יכול היה כל אזרח לממש את גבריותו. מצד שני, עודף פעילות מינית נחשבה והצטיירה כאיבוד שליטה - הגבריות ולכן היחסים עם פרוצות ורקדניות מותן.

אהבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחוות גופניות שבימינו תופסות חלק ניכר מהמיניות כמו נשיקה וחיבוק לא נתפסו כפעולה מינית כלל אלא ביטוי לאהבה וחיבה. לא פעם תוארה האהבה ביצירות כדחף מיני בלתי נשלט מצד הגבר, כפי שמתואר במחזה הסריס. הוא אמנם תואר כמעשה מזעזע ונורא אך היה נסבל שכן היה ביטוי למיניות הגברית.

נישואים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת הנישואים, כפי שמתואר בספר אהבים (Erotes), הייתה ככלי להעמדת ילדים גרידא ולכן הצפייה הייתה מכל אזרח להתחתן עם "אישה הגונה", אלו שאינן מקיימות מין עם גברים אחרים. על כן גברים רבים נשאו מצד אחד אל נשים הגונות וחסידות ומצד שני שמרו מערכת יחסים תמידית עם גברים, ילדים או עבדים ושפחות. נואפות נענשו במיתה והעיסוק סביבן בספרות היה אובססיבי מפני שהן היוו איום על העמדת השושלת כולה. כמו גם, האונס, עוד אקט לערעור הסדר החברתי, נחשב כאקט נגד הבעל או האפוטרופוס, ולא כאקט נגד גופה של האישה,[6]. עד שנת 17, האונס היה עניין פרטי אולם בשל איומו הציבורי, הוציא אוגוסטוס מקבץ חוקים (lex Iulia) והפך אותו לעניין כלל ציבורי ולפיו כל אזרח יכול לתבוע על אונס, גם אם לא התרחש למשפחתו שלו.

המודל דתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האידיאל הגברי לפיו הגבר מזניח את חיי המין לטובת עניינים חשובים, כבר בעת העתיקה, סמן כוח פיזי ומנטלי. במהלך השנים רעיון זה התפתח ושכולל עד שהגיע בשיאו, במאה ה-5, והפך להתנזרות מינית, שמירת בתולין ולעיתים סרסור עצמי. הסרסור היה מקובל ברומא כחלק מפולחנים דתיים אבל רבים תפסו אותו כשיגעון דתי.[7]

על רעיונות אלו הכנסייה הנוצרית הניחה את יסודותיה לגבי מיניות. היא עודדה התנזרות ובתולין כמודל למינות בריאה ונורמטיבית אך בסירוס ראתה פולחן אלילי, יתכן כהמשך לאותה תפיסה שהתפתחה ברומא. אוגוסטינוס קידמם רעיונות אלו כשפתח את התפיסה על החטא הקדמון. הוא טען כי אדם וחווה לא היו מגורשים מגן עדן לולא נפלו לתאוות בשרים. חדשנותו הייתה בכך שתפס את התאווה, לא כתופעה גופנית הנובעת משינוי חום וקור אלא יצר חיתי הנגוע לחטא הקדמון.

דה לגיטמציה של חיי המין הפכה להיות תפיסה רווחת באותן שנים. מאחר שהיה צורך ממשי בהעמדת צאצאים, מוסד הנישואים הפך להיות המוסד המועדף לקיום המיניות, כשהעדפה הייתה לאקט מהיר וקר שמטרתו קיום המצווה גרידא ללא קמצוץ של הנאה. מנגד, אי קיום יחסים במסגרת המשפחתית היה בסיס לגיטימי לגירושים, ובכדי לוודא שאכן הייתה עילה כזו, בצעה הכנסייה, בדיקה של אין אוננות בקרב גברים נשואים כשהם נעזרים ביצאניות שהיו תחת שירותי הדין כנסייה.

יחסי המין בין בני הזוג המשיכו להצטייר, בהתאם למסורת העתיקה, כהסחה מעניינים רוחניים, "מי שבא אלי ואיננו שונא את אביו ואת אמו, את אשתו ואת בניו, את אחיו ואת אחיותיו ואף את נפשו שלו, אינו יכול להיות תלמידי" (לוקס, יד 26) וכך הופך המין להיות מרכז השיח על החטא. מנגד כובד המשקל עובר מדיון על האקט עצמו כגון ניאוף, בגידה ועוד, אל יתר התיאורים, עליהם מותר לדבר כמו פנטזיות, תשוקות ועוד. שיח דתי זה היה קיים שנים קודם לכן אך הוא היה שייך לחייהם של נזירים ולפתע הפך להיות חלק מהמינסטרים של השיח ואידיאל עבור כל נוצרי טוב. "נקבע באופן קפדני היכן ומתי, באילו מצבים, בין אלו דוברים ,ובמסגרת אלו קשרים חברתיים אסור לדבר על זה. כך נוסדו אזורים, אם לא של שתיקה מוחלטת, אזי לפחות של טקט ודיסקרטיות: למשל בין הורים לילדים, בין מחנכים לתלמידים, או בין אדונים למשרתים"[8]

הדואליות הזו, מצד אחד פיקוח ומצד שני איסור, יצרו אנטיתזה ביחס למין כפי שהצביע מישל פוקו בספרו תולדות המיניות. מחד גיסא, נשללה המיניות כפעילות לעינוג הנפש, ומאידך גיסא הכנסייה בססה אותו. ראשית הזנות הפכה להיות חלק מכותלי הכנסייה ושנית אמצעי הפיקוח חייבו ועודדו להתוודות ולדון על מין בתכיפות. "בכל פינה הותקנו אמצעי דיבוב, מערכי שמיעה ורישום, נהלים לתצפות, לתשאול ולניסוח. את המין מאלצים לצאת ממחבואו וכופים עליו קיום בתוך השיח"[9] נולד מפעל שידול פוליטי, כלכלי וטכני שמטרתו לעודד דיון על המין, לא באופן כללי ותיאורי אלא בצורה אנליסטית, כאילו ניתן היה להביא אותו ב"חשבון".

היחס הקוולנטי האלו יצרו גיוון דתי ומיני מאזור לאזור. חלק החמירו יותר וכאלו פחות. לדוגמה, למרות שפירנצה בתקופת הרנסנס נחשבה למשגשגת ביותר בתחום הזנות, והוקם בה בית משפט מיוחד לעניינים אלו, רוב העצורים זכו לקנסות נמוכים בלבד.[10] לעומת זאת, בערים כמו וונציה הוטלו מאסרים, עריפת ראשים, הרעבה, שריפה על המוקד ועוד. במהלך המאה ה-18 החלו לרדוף בעיקר אחר אלו המקיימים יחסים הומוסקסואליים.

עד סוף המאה ה-18, השיח על מניות הוסדר תחת פיקוח הכנסייה והחוק האזרחי אשר קבע את החלוקה בין מה מותר לאסור התרכז בחובות של קשר הנישואים. אותם מסגרות לא הבדילו בין עבירות לחריגות. למשל שבירת הנישואים באמצעות ניאוף לא נחשב לחריגה ראויה לגנאי פחות מאשר הנאות "מוזרות" אחרות. רובן תויגו כתופעות "מנוגדות לטבע" בשל השיח שהעמיד בראשו את הבאת צאצאים לעולם.

מדע המין[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך השנים הבאות צמחה תפיסה חדשה בנוגע למיניות ובמרכזה עמד החורג. שמה של תקופה זו לקוחה מכתיביהם של הוגים פוסט-סטרוקטורליזם בראשם מישל פוקו. בראשית דרכה, החורג היה מי שמצוי ב"שיגעון", תועה שיש להחזירו אל המוטב, ולכאן, בהמשך, נכנסה הרפואה שקיבלה לידה מבתי המשפט את החוטאים. מהרגע בו החורג נכנס תת כיפת הרפואה, היא החלה לבלוש אחריו, לחפש כשלים, סימפטומים ותיוגים. הווידוי הפך לכלי בלתי נפרד גם משיח הרפואה: מתוודים על התשוקה, החטא, העבר, הילדות והמחלה. הוידוי היה חייב להיות מפורט גם אם האדם אולץ לפרט בדקדקנות על מעשיו. בהמון תפיסות טיפוליות שהתפתחו באותה תקופה התבססה ההנחה כי האמת של האדם חבויה בתוכו והיא אינה מצליחה לצאת מפני שקיים מחסום, ואף שיעבוד, שבולם אותה ועל כן רק איזה סוג של שחרור יכול להביא למיצויה.

הרפואה בדומה לשיח הדתי, ניסתה לנתח ולאמוד את המין במספרים אך בפועל סירבה לדון עליו באמת מפני שהיא מראשיתה התבסס על ממצאי העבר - תורת המוסר והדת הנוצרית. במהלך המאה ה-19, הרפואה חקרה את המין תחת הביולוגיה (התרבות זנים) והרפואה. בשני תחומים אלו לא הייתה רציפות במשך שנים והפערים שהתגלו בביולוגיה מעולם לא יושבו עם אלו הקיימים לכאורה ברפואת המין של בני אדם. חוסר הרצון להכיר באמת היה ניסיון לצבוע את האמת בצבע שונה ממה שהוא, להטות ולצנזר מידע קריטי וחשוב בשם אידיאל נעלה יותר. באופן כזה הפכה הרפואה להיות כלי נוסף של הממשל שטפלה בכל החורגים ממנו, באלו שיצרו מהומות ואלו שנחשבו כמאיימים על החברה כולה. במקום לרדוף אחר הצדק, כפי שלכאורה המדע מצטייר בימינו, היא בססה את אותם עמדות מקובלות באמצעות בנית תיאוריות גזעניות שהסתמכו לכאורה על האבולוציה. מנגד שיח הווידוי התרחב וכשהוא התרחב הוא הרחיב את האפיקים בהם מותר לדון על מיניות. " אט, אט צומחת יותר ויותר תובנה כי "על המין חייבים לדבר, וחייבים לדבר עליו באופן פומבי...צריך לנהל אותו, לשלב אותו בתוך מערכות של תועלת, לכוון אותו לשם השגת הטוב המרבי עבור הכלל...." {{הערה|תולדות מיניות 27)} אט, אט, שיח זה ימשיך לגדול למישורים אחרים כמו יחסים הורות וילדים, מחנך ותלמידים ועוד.

הרפואה הפסיכיאטרית והפדגוגיה החלו למנות את המיניות בדומה למינם של צמחיים: האקסהיביציוניזם של לסג, הפטישיזם של בינט, הזואופילים, הזורואסטריות של קרפט אבינג והאוטו-מונוסקסואליים של רולדר. ניסיון מניית המין הוביל לביסוסם של תמלולים ומינוחים כאשר צורות מנגנון זו, הרודפת אחר מגוון המניות, למעשה, הקנה לו ממשות אנליטית, בולטת לעין מתמיד, והפכה אותו לעקרון של מיון ומבניות במנגנונים אותם יצרה בכדי לשמר את כוחו במסגרת ברורה. הרפואה, גם היא, לכאורה, הייתה במשך שנים אמצעי פיקוח נוסף על המיניות אך בפועל, בדומה לשינוים בשיח הדתי, פעלה כמנגנון העצמה, מייצרת רוויה עצמית כשהשומע נהנה לשמוע את שהוא שומע, ומייצא מרדף אחר אותה הנאה.

הכוח פועל כמנגנון של קריאה בשם; הוא מושך ומחלץ את המוזריות עליהן הוא משגיח. ההנאה מחללת לתוך הכוח שרודף אחריה; הכוח מספק עוגן להנאה שזה עתה חשף...מכאן, כוח אשר מני לעצמו להיכבש על ידי ההנאה שאחריה הוא רודף; וממולו, כוח המכריז על קיומו דרך ההנאה שבהיחשפות, שבגרימת השערורייה, או בהתנגדות.

[11]

לכן לדעת הוגי דעתו רבים לא הייתה מהפכה מינית כפי שטענו רבים, אלא נהפכו הוא, הייתה זו מהפכה בידי השלטון ולמען השלטון. "אבקש לכתוב את ההיסטוריה של רשויות אלו ושל גלגוליהם. אלא שכבר סקירה שטחית וראשונית מנקודת ראות זו מצביעה כנראה על כך שהחל מסוף המאה ה-16, "ה"השחה" של המין כלל לא עברה תהליך של הגבלה, אלא נהפוך הוא, הופעל עליה מנגנון של שידול גובר; היא מצביעה על כך שהטניקות הכוח המופעלות על המין לא צייתו לעיקרון של ניפוי חמור, אלא להיפך, לעקרון של זרייה ושתילה של מיניות מרובות צורה; והיא מצביעה על כך שהרצון ליידע כלל לא נעצר לפני טאבו שאין לבטלו, אלא התעקש – ללא ספק דרך טעויות לרוב – לכונן מדע של מיניות."[12]

מהמאה ה-17 החלה באירופה תרבות שהוגדרה כהפקרות מינית. תחילה בקרב האליטה ובהמשך בידי כלל האזרחים. הקונדומים יוצרו לראשונה ממעי כבשים והעלו את נושא הפיקוח על הפלות. באותן שנים לא היה מקובל להפיל ילדים אך השימוש בקונדום פורסם בעיתונים וירחונים. החרדות בנוגע למין גברו בין היתר בשל השינויים החברתיים, מחברה כפרית לעירונית, בה הפרט היה, לרב, מרוחק ממשפחתו והגנתו. במאה ה-19 מחל תהליך רגרסיה מינית בשל הפגיעה בסדר החברתית והתפשטותן של מחלות מיניות. על רקע התפתחויות אלו גדלה הדאגה הקולקטיבית כי היה זה תוצר של ההידרדרות המוסרית. באותן הימים עיקר החשש היה מפני אוננות והסכנות הבריאותיות ממנה. אחד הטיעונים כנגד הכנסייה הייתה שהיא הביאה אנשים להימנע כל כך לקיים יחסי מין עד שאלו נאלצו לממשה באופן עצמי. עד המאה ה-19, פתחה הרפואה מודלים ותסמינים לזיהוי "זיבת זרע", מצב בו הגוף חלש וקורס מערכתית לכאורה בשל איבוד הזרע. מנגד, הרפואה פתחה מודלים חדשים לפיקוח ולהבראה: פעילות ספורטיבית מוגברת, מכשרים חשמליים, חגורות צניעות ואמבטיות קרות. תפיסות מדעיות ישנות, מיוון העתיקה, חזרו לשיח בשל המדע לפניהם גוף האישה חלש בשל מיניותן. על כן אוננות נשית נחשבה לסטייה גדולה יותר משל הגברים. חלק מהטיפולים היו כה מרחיקים לכת באותן שנים והן כללו אף כרתית הדגדגן. הילדים נחשבו ליצורים פראים וסקרנים שבמהותם קרובים לטבע ולכן יש צורך מתמיד לפקח ולשמור עליהם על מנת שיתפתחו ויגדלו בצורה בריאה. בייחוד יש לשמור על הילדות שנתפסו כיצור המיני ביותר.

חקר המיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסקסולוגיה המודרנית היא רב-תחומית באופייה וכוללת שימוש בידע משטחים שונים כדי להאיר ולבאר את מיניות האדם, כולל ביולוגיה, רפואה, פסיכולוגיה, סטטיסטיקה, אפידמיולוגיה, פדגוגיה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ולעתים אף קרימינולוגיה. התחום אף עוסק בתיאור מיניותן של קבוצות אוכלוסייה מיוחדות, כגון נכים, ילדים, וקשישים וכן עוסק במחקר על סטיות מיניות כגון התמכרות למין, התעללות מינית בילדים, ועוד.

תחום הסקסולוגיה תיאורי באופיו ואינו מנסה לקבוע מסמרות באשר להתנהגות המינית "הנכונה", או המוסרית. תחום הסקסולוגיה היה נתון לא אחת במחלוקת בין תומכי התחום הטוענים כי התחום מאיר ומבאר נושאים שנחשבו במשך הדורות לכמוסים, לבין אלה המתנגדים לקיומו של התחום מנקודת מבט פילוסופית ומפקפקים ביכולות לתאר נושא זה באובייקטיביות ובשיטות מחקר אמפיריות.

ישנן מספר גישות באשר לטבעה של המיניות. ישנם הסוברים כי מקור המיניות בשינויים הורמונליים בעובר בזמן ההריון או בחומר התורשתי בגנים. לעומתם, יש הטוענים שהיא נובעת מהחוויות המוקדמות של האדם, ולכן היא נתונה לבחירה חופשית או להשפעה סביבתית. אלו הנוקטים גישה פחות החלטית, מבחינים בהשפעתם של שני הגורמים גם יחד.

אצל פרויד משחקת המיניות האנושית תפקיד מרכזי במודל הפסיכוסקסואלי המרכיב את מודל הנפש הפרוידיאני, המסביר את התפתחות אישיות האדם מתקופת הינקות. בשנת 1905 פרסם את ספרו: "שלוש מסות על התאוריה של המיניות", בו פרש את רעיונותיו לגבי מיניות בילדות, ותיאר מושגים כגון תסביך אדיפוס, קנאת פין וחרדת סירוס. המודל הפסיכוסקסואלי מתאר את התפתחות הילד כתהליך המורכב משלבים עוקבים, כאשר בכל שלב קיים אזור ארוגני שבו מרוכז הליבידו (האנרגיה המינית) של הילד. כמו כן, כל שלב מאופיין בהתנהגויות ובקונפליקטים, שאם לא יבואו על פתרונם הראוי לא יאפשרו לילד להמשיך את התפתחותו כראוי וייצרו קבעון (פיקסציה). כל שלב במודל מתאפיין בקבעון מסוג שונה. למרות שהשלבים במודל עוקבים, בפועל הם יכולים להיות חופפים, נוספים האחד לשני או להתרחש במקביל.

מגנוס הירשפלד ייסד בשנת 1919 את המכון לסקסולוגיה בברלין. כאשר עלו הנאצים לשלטון, אחת מפעולותיהם הראשונות הייתה הריסת המכון ושריפת ספרייתו.

בשנת 1947 אלפרד קינסי ייסד את המכון למחקר מיני באוניברסיטת אינדיאנה, בעיר בלומינגטון, הקרוי היום על שם מייסדו "מכון קינסי לחקר המין, המגדר והרביה".

מאסטרס וג'ונסון פרסמו בשנת 1966 את ספרם פורץ הדרך, "התגובה המינית האנושית" ובשנת 1970 את ספרם "חוסר ההתאמה המינית האנושית". ספריהם הפכו לרבי מכר ובשנת 1978 הם יסדו את "מכון מאסטרס וג'ונסון".

אחד מהספרים הידועים שנכתבו בתחום וחקרו את המיניות מבחינה תרבותית וסוציולוגית הוא "תולדות המיניות - הרצון לדעת", ספרו של הפילוסוף מישל פוקו. פוקו חוקר בספר את השיח שהתפתח לגבי המיניות בחברה המודרנית, וטוען כי זה מגביל ומגדיר את תוכני המיניות, ומקבע אותם בתבנית מסוימת. המיניות לפי פוקו מתפקדת כמנגנון של כוח, הכולל מנגנונים מפקחים שעושים את ההבחנה בין מה שמקובל למה שלא מקובל. בספר טוען פוקו גם כי ההגדרות הקשיחות של "הטרוסקסואליות" ו"הומוסקסואליות" הן תולדה של התרבות המודרנית, ולא היו קיימות עד למאה ה־19.

נטייה מינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נטייה מינית

נטייה מינית היא שילוב ארוך טווח של משיכה מינית ורגשית הכוללת רגשות, מחשבות ופנטזיות. הנטייה המינית נעה בין הומוסקסואליות מוחלטת לבין הטרוסקסואליות מוחלטת, ובטווח זה קיימים מספר סוגים של נטייה מינית ביסקסואליות. רצף זה הוגדר בשנת 1948, על ידי אלפרד קינסי, בעת שביצע מחקר נרחב על הרגלי המין של גברים אמריקאיים. במחקר זה, שכלל אלפי נחקרים, דיווחו 37% מהם על התנסות מינית הומוסקסואלית אחת לפחות בחייהם.

הומוסקסואליות ולסביות הן נטיות חד-מיניות, ואילו הטרוסקסואליות היא נטייה למין הנגדי. נטייה מינית נבדלת מהתנהגות מינית, שכן אדם יכול להתנהג שלא על פי משיכתו המינית. לדוגמה גברים מסוימים ייקשרו קשר זוגי עם אישה למרות שעיקר משיכתם לגברים.

צורות ביטוי של מיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זוגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זוגיות

זוגיות היא מערכת יחסים הדוקה בין שני פרטים. מאפיין בולט, אם כי לא הכרחי, של זוגיות הוא קיום יחסי מין בין בני הזוג.

זוגיות באדם מתקיימת במגוון רחב מאוד של דרכים, והיא כוללת פעמים רבות אמון בין הצדדים, מגורים משותפים, מחויבות, והקמת משפחה. בניית קשר זוגי היא תהליך הדרגתי המחייב ויתורים כאלה או אחרים מכל אחד מהצדדים, ששיאו הוא הקמת משפחה, בדרך של נישואים או בדרכים אחרות. קשר זוגי מגיע לסיומו בהחלטה של אחד הצדדים לסיימו, או בהסכמה ביניהם על סיום הקשר. כאשר הזוגיות הפכה לקשר פורמלי באמצעות נישואים, פירוקה דורש אף הוא צעד פורמלי של גירושים.

יחסי מין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי מין

יחסי מין הם מגע אינטימי בין בני אדם (לרוב בין שני בני זוג) בו מעורבים איברי המין. ישנן סיבות רבות לקיום יחסי מין. שלוש הסיבות הנפוצות הן:

  • למטרת רבייה;
  • לשם ביסוסו והעמקתו של קשר רגשי וכביטוי של אהבה;
  • על מנת להפיק הנאה גופנית.

יחסי מין מכונים גם בשם הזדווגות, בעיקר בהקשר של בעלי חיים.

על קיום יחסי מין יש מגבלות חוקיות ותרבותיות שונות: יש איסורים שונים על קיום יחסי מין בתוך קבוצת שארות (יחסים אלו מוגדרים כגילוי עריות), עם קטינים, ועם אדם שמקיים קשר קבוע עם בן /בת זוג אחר/ת; ישנן תרבויות האוסרות על קיום יחסי מין שלא במסגרת חיי נישואין. כאשר יחסי המין מתקיימים ללא הסכמת אחד הצדדים המעורבים, הם מוגדרים כאונס, והדבר נחשב ברוב התרבויות כעבירה מוסרית וחוקית חמורה. ברוב החברות יש איסור על קיום יחסי מין עם בעלי חיים.

לקיום יחסי מין ללא חשש מהיריון משתמשים באמצעי מניעה מסוגים שונים. הקונדום משמש גם להגנה מפני הידבקות במחלות מין, מחלות המועברות בעת קיום יחסי מין.

היריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היריון

היריון הוא תהליך שבו נקבות יונקים נושאות בתוך גופן צאצא חי, הקרוי עובר, המתפתח עד לשלב בו הוא מסוגל לחיות מחוץ לרחם. ההיריון מתחיל מהפריית ביצית על ידי תא זרע (התעברות) היוצרת זיגוטה, ומסתיים לרוב בלידה, אולם לעיתים היריון מסתיים בהפלה (טבעית או מלאכותית).

היריון אצל האדם מחולק לשלושה שלישים שאורכים שלושה חודשים כל אחד. בשליש הראשון נקלט העובר ונוצרות מערכות הגוף, שליש זה נושא בחובו את הסיכון הגבוה ביותר להפלה טבעית, ואם זו קורה אז זה בדרך כלל בגלל פגמים בעובר, באם, או בשל נזק שנגרם לאחר ההתעברות.

השלב הראשון של ההיריון מתחיל בדרך כלל במגע מיני כשתאי המין (ה"גמטות") הזכריים - תאי הזרע - נשפכים אל תוך נרתיק הנקבה. נוזל הזרע המיוצר בגופו של הזכר מכיל מלבד תאי זרע גם סוכרים, חלבונים וחומרים אחרים שמסייעים להגביר את חיוניות תאי הזרע. תאי הזרע של האדם יכולים לשרוד בדרך כלל עד 48 שעות בגוף האישה. לתאי הזרע יש זנב או משוט ארוך, שמסייע להם לשוט. אלו התאים היחידים בגוף האדם עם יכולת שכזו. תאים אלו נקראים "הפלואידים" (במשמעות של "חצויים"), שכן הם מכילים רק חצי מכמות הכרומוזומים שבתא רגיל, לאחר שעברו מיוזה מתאי נבט בבלוטות הזרע. בדרך כלל בפליטה הגברית נפלטים בין 100 מיליון ל-300 מיליון תאי זרע.

הביציות הן תאי המין הנקביים, וגם הן הפלואידיות. הביצית יכולה להתאחד עם תא זרע אחד ואז ליצור זיגוטה מופרית, שתגדל ברחם ותהפך לעובר מתפתח. הביציות המיוצרות בשחלות מיוצרות אף הן בתהליך של מיוזה, ונשארות שם במצב של חיות מושהית עד שהן מופעלות על ידי שינוים הורמונליים במחזור החודשי של האישה. בדרך כלל משוחררת ביצית אחת בכל מחזור.

מחלות מין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחלת מין

מחלת מין היא מחלה מידבקת המועברת בעת קיום יחסי מין מכל סוג שהוא.

בחלק ממחלות המין ניתן לצמצם את סיכויי ההידבקות באמצעות שימוש בקונדום - הדבר נכון בעיקר לגבי מחלת האיידס, שעוברת רק במגע בין נוזלי גוף. אך ברוב מחלות המין האחרות קונדומים מספקים הגנה מוגבלת בלבד, כיוון שהחיידק או הנגיף יכול לעבור גם במגע בין עור לעור, פה לפה או בין נוזלי-גוף לעור.

הכלל הסטטיסטי במחלות מין הוא שככל שמקיימים יחסים עם יותר שותפים, רמת הסיכון להידבקות עולה. נשים רגישות יותר להידבקות מאשר גברים, הואיל וזרע הגבר נשאר בנרתיק האשה, כאשר לא נעשה שימוש בקונדום.

מדריך למיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מדריך למיניות
איור לספר קאמה סוטרה

העניין במיניות הוביל ליצירתם של מדריכים למיניות - ספרי הדרכה העוסקים בהיבטים מעשיים שונים של המיניות, ובפרט בדרכים שונות לקיום יחסי מין, וכן במניעת הריון ובפרקטיקות מיניות נוספות.

מדריכי מיניות נבדלים זה מזה לפי מאפיינים אחדים:

  • קהל היעד: מבוגרים או בני נוער.
  • רמת ההמחשה הוויזואלית: ללא איורים, מלווים ברישומים בלבד, מלווים בתצלומים.
  • מידת המתירנות המינית.

מדריכי המיניות העתיקים ביותר מקורם באסיה, העתיק שבהם הוא "מדריכי המיניות" הסיני, שנכתב על ידי הקיסר הואנג טי (2697-2598 לפנה"ס). קאמה סוטרה, שמועד כתיבתו המשוער הוא המאה הראשונה עד המאה השישית לספירה, רכש מוניטין כמדריך מיניות, אף שרק חלק קטן ממנו עוסק בכך. בעת העתיקה היו ספרים ארוטיים רבים אהבים (Erotes) וסטיריקון. ברומא תרבות זו חזרה עם התעוררותם של המשוררים החדשים. כמו גם היו מדריכים מיניים. אובידיוס כתב לפחות שני כתבים אמנות האהבה ורפואות האהבה שעסקו במיניות.


במהלך החצי השני של המאה העשרים נכתבו והתפרסמו מדריכי מיניות רבים במדינות המערב, שהפכו לרבי מכר. זאת לאחר שבמשך עשורים רבים השיחה והקריאה בנושא נחשבו לטאבו בתרבות המערבית. רב המכר הבולט הראשון מבין מדריכי המיניות של המאה העשרים היה ספרו של ד"ר דייויד רובן, Everything You Always Wanted to Know About Sex (But Were Afraid to Ask), שיצא לאור בארצות הברית בשנת 1969. בתחילת שנות השבעים יצא לאור ספרו של ד"ר אלכס קומפורט The Joy of Sex, שזכה אף הוא להצלחה רבה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Office-book.svg ספר: מין ומיניות
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מישל פוקו, תולדות המיניות - הרצון לדעת, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1996 [Gallimard 1976], מצרפתית: גבריאל אש
  • מישל פוקו, תולדות המיניות, חלק שני : השימוש בתענוגות, L'Usage des plaisirs, Paris: Gallimard), 1984) עתיד לראות אור ב-2006 בהוצאת רסלינג
  • גיליון המוקדש לנושא "מין ואמנות", משקפיים 21, מאי 1994
  • איילה מלאך פיינס, פסיכולוגיה של המינים, כרך ב, יחידות 7-5, האוניברסיטה העברית
  • ורוניק מוטייה, מיניות - מבוא קצר מאוד, כותר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראה לדוגמה, אובידיוס, מטמורפוזות כרך II, על המיתוס של טיריסיאס
  2. ^ priscianus 2.11
  3. ^ ראה לדוגמה, תיאוריו של קיקרו כנגד פובליוס קלודיוס פולכר בנאום להגנת מארקוס קאיליוס רופוס
  4. ^ ראה החיל הרברבן
  5. ^ ראה לדוגמה, קאטולוס, שיר 59
  6. ^ ראה לדוגמה את האונס ביצירה הסריס
  7. ^ ראה לדוגמה, קאטולוס, שיר 63
  8. ^ תולדות המיניות, עמ' 15-6
  9. ^ מישל פוקו, תולדות המיניות, עמ' 25
  10. ^ Michael Rocke, Forbidden Friendships Homosexuality and Male culture in Renaissance Florence, oxford, 1996
  11. ^ תולדות המיניות, עמ' 35-6
  12. ^ מישל פוקו, תולדות המיניות, עמ' 14