צ'סקי
צ'סקי (בקצ'ואה: Chasqui) היו השליחים של אימפריית האינקה. הם היו אחראים על נשיאת הקיפו, ההודעות והמתנות. באמצעות מערכת השליחים של הצ'סקי הייתה הודעה עוברת בקצב של עד 240 קילומטרים ליום.[1]
דרך פעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצ'סקי נבחרו מבין הזכרים הצעירים החזקים ביותר שהיה ידוע שהם הרצים המהירים ביותר.[2] בכל כפר היו צ'סקי בני 18 ל-25 שנים, ששירתו משמרות יומיות של 6 עד 12 שעות שהוקצו להם.[3] בנוסף, הצ'סקי אומנו להיות מסוגלים לקרוא ולתרגם את הקיפו זה לזה ולממונים עליהם. הם פוזרו לאורך אלפי קילומטרים, תוך ניצול מערכת הדרכים של האינקה, מערכת עצומה של דרכים ייעודיות וגשרי חבלים בהרי האנדים של פרו ואקוודור קולומביה, בוליביה, ארגנטינה וצ'ילה של ימינו. הטמפו, או תחנות ממסר, שימשו עבור הצ'סקי כדי לעצור ולהעביר הודעות לצ'סקי הבא. היו גדלים וסוגים שונים של טמפו ולכל אחד הוקצה שימוש אחר. השימוש בטמפו היה תלוי באיזו דרך הוא נמצא ולמי מותר להשתמש בו. היו גם מבנים אחרים שהצ'סקי השתמש בהם למנוחה ומחסה הנקראים צ'סקיוואסיס (chasquiwasis). הצ'סקי היה מתחיל בטמפו אחד ורץ אל הטמפו הבא שבו צ'סקי אחר חיכה להעביר את המסר לטמפו הבא.
כל צ'סקי נשא לפחות שני פריטים, קיפו ופוטוטו (pututu).[4] הקיפו שימש לאחסון והובלת מידע באמצעות מערכת של מיתרים עם קשרים שייצגו דברים שונים בהתבסס על סוג, צבע, מספר מיתרים וכו'. הצ'סקי הצליחו והורשו לקרוא, לתרגם ולהעביר את המידע על הקיפו. לא ניתן היה לקרוא את הקיפו אלא אם כן הצ'סקי היה שם עם ההודעה והתרגום בעל פה, משום שחלק מהמידע נאמר בעל פה שהצטרף לקיפו. הפוטוטו היה קונכייה ששימשה כחצוצרה, ששימשה לאותת לצ'סקי אחרים שרץ מתקרב אליהם, כדי שיוכלו להתכונן לרוץ. צ'סקי אחר היה רץ לקראתו, רץ לצד השליח הנכנס ומנסה להקשיב ולשנן את ההודעה. הוא גם היה מקבל את הקיפו שהרץ הראשון הביא. הצ'סקי העייף היה נשאר לנוח בטמפו, בעוד הצ'סקי השני היה רץ לתחנת הממסר הבאה.[2] בנוסף, כנשק הוא נשא אלה וקלע ארוג. על גבו הוא נושא תיק המכונה "קיפי" (Qipi). היה לו מוט ועל ראשו פלומה של נוצות לבנות כמזהה חזותי.[3] מלבד הודעות העבירו הצ'סקי בתיקים שלהם סחורה מיוחדת עבור בני המלוכה של אינקה, כמו דגים טריים שהובאו מהחוף אל עיר הבירה, מרחק של 600 קילומטרים.[1]
הצ'סקי היה מסוגל לרוץ בקצב של 10 קילומטרים ב-50 דקות[3] והוא היה רץ בדרך כלל מרחק בין 10 ל-15 קילומטרים. בקצב זה הודעה הייתה עוברת מרחק של 240 קילומטרים ביום.[5] כך למשל הודעה שנשלחה מקיטו לקוסקו, מרחק של כ-2,000 קילומטרים הייתה מגיעה בתוך שבוע.[1] כדי לעמוד בקור, בצמא ובעייפות הם לעסו עלי קוקה, שכן הם היו בין הבודדים שהורשו ללעוס עלה קדוש זה.[3]
בתרבות המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישנם מספר דרכים ומבני טמפו משומרים ששימשו את הצ'סקי שעדיין קיימים. ישנן דרכים בהן אפשר לנוע ולחוות את המרחק ואת השטחים בהם עבר הצ'סקי.[6] בחלק מהדרכים יש גשרי חבלים משוחזרים.
המוניטין האגדי של הצ'סקי חדר לתרבות של היום של מדינות האנדים. ארגונים שונים, קבוצות מוזיקה וכלי תקשורת נושאים את השם הזה. צ'סקי היה הקמע בקופה אמריקה 2004, שפרו אירחה באותה שנה. לוויין רדיו החובבים הפרואני הראשון נקרא Chasqui I (אנ').
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 What is a chaski?
- ^ 1 2 "Inca Roads and Chasquis". Discover Peru.
- ^ 1 2 3 4 The Chasquis and Communication in the Inca’s Time
- ^ Inca messenger, illustration
- ^ במקומות אחרים נטען שהקצב הגיע ל-320 קילומטרים, למשל ב-Inca Roads and Chasquis או ב-The Chasquis and Communication in the Inca’s Time
- ^ "What It's Like to Travel the Inca Road Today". Smithsonian.