אינקה

ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אימפריית האינקה
Tawantinsuyu
Suntur Paucar.svgSuntur Paucar.svg
ממשל
משטר מונרכיה אבסולוטית
אטוואלפה
שפה נפוצה קצ'ואה
עיר בירה קוסקו
גאוגרפיה
יבשת אמריקה הדרומית
היסטוריה
הקמה  
תאריך 1200
פירוק הכיבוש הספרדי של אימפריית האינקה
תאריך 1533
ישות קודמת ממלכת קוסקו
ישות יורשת האימפריה הספרדית
שליטים בולטים פאצ'אקוטי (מנהיג ראשון)
אטוואלפה (מנהיג אחרון)
שטח בעבר 2,000,000[1] קמ"ר (נכון ל-1527)
אוכלוסייה בעבר 10,000,000 (נכון ל-1527)
דמוגרפיה
דת דת האינקה
שונות
Tawantinsuyu (orthographic projection).svg
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אינקהקצ'ואה: Tawantinsuyu, מילולית: "ארבעת האזורים";[2] בשפות אירופיות: Inca או Inka) הוא עם ששכן באמריקה הדרומית והשם שנתנו הספרדים לאימפריה שלו. במקורו היה השם תואר אצולה של הקיסר ששלט בפרו שבאמריקה הדרומית בין המאה ה-12 למאה ה-16, ושימש ככינויו של המלך בלבד, כמו התואר "פרעה" במצרים. הספרדים הרחיבו את משמעות הכינוי והחילו אותו על כל שכבת האצולה, ובימינו הוא משמש ככינוי לעם ולאימפריה. בירתה של אימפריית האינקה הייתה העיר קוסקוספרדית: Cuzco בקצ'ואה: Qosqo), הנמצאת כיום בשטחה של פרו. האימפריה התקיימה משנת 1200 בערך ועד כיבושה בשנת 1532. שנה לאחר מכן הוצא להורג קיסר האינקה האחרון בידי הקונקיסטאדורים הספרדים.

בשנים 1438–1533 הכפיפו האינקה לשלטונם חלק גדול ממערב אמריקה הדרומית, שבמרכזו הרי האנדים, תוך שימוש בכיבושים או בהטמעה. לתקופה קצרה בהיסטוריה שלטה אימפריית האינקה על אזור באורך 4,000 קילומטרים ובשטח כולל של 906,000 קילומטרים רבועים. בשיא גודלה, כללה האימפריה שלה את פרו, מערב אקוודור, מערב ודרום-מרכז בוליביה, צפון-מערב ארגנטינה, חלק גדול מצ'ילה של ימינו, והקצה הדרום-מערבי של קולומביה. באימפריה זו חיו כ-10 מיליון איש בני עמים שונים,[3] שדיברו ביותר מ-700 שפות. השפה הרשמית של האימפריה הייתה קצ'ואה.[4] אימפריית האינקה הייתה ייחודית בכך שהייתה חסרה רבות מהתכונות הקשורות לציוויליזציה בעולם הישן. האנתרופולוג גורדון מקיואן (Gordon McEwan) כתב כי בני האינקה הצליחו לבנות את אחת האימפריות הגדולות ביותר בהיסטוריה האנושית ללא שימוש בגלגל, חיות משא, הכרת ברזל או פלדה, או אפילו מערכת כתיבה.[3] המאפיינים הבולטים של אימפריית האינקה כללו אדריכלות מונומנטלית, במיוחד בנייה באבן, רשת דרכים נרחבת שהגיעה לכל פינות האימפריה, בדים ארוגים בצפיפות, שימוש בחוטים קשורים (קיפו) לשמירת רשומות ולתקשורת, חידושים חקלאיים וייצור בסביבה קשה, והארגון וההנהלה שטופחו או נכפו על נתיניהם.

אימפריית האינקה תפקדה במידה רבה ללא כסף וללא שווקים. במקום זאת, התבססה החלפת סחורות ושירותים על הדדיות בין יחידים ובין קבוצות ושליטי אינקה. "מיסים" כללו חובת עבודה של אדם כלפי האימפריה (מיט'ה). שליטי האינקה (שהיו הבעלים התאורטיים של כל אמצעי הייצור) גמלו לנתיניהם על ידי מתן גישה לאדמות ולסחורות ומתן מזון ומשקאות במסיבות חגיגיות לנתיניהם.[5] צורות פולחן מקומיות רבות נמשכו באימפריה, רובן נוגעות למקדשי הוואקה המקומיים, אך הנהגת האינקה עודדה את פולחן השמש של אינטיאל השמש במיתולוגיה של האינקה. האינקה ראו במלך שלהם, ה"סאפה אינקה", כ"בן השמש".[6]

כלכלת האינקה תוארה בדרכים סותרות על ידי חוקרים; דארל א. לה לונה (Darrell E. La Lone), בעבודתו "האינקה ככלכלה שאינה כלכלת שוק" (The Inca as a Nonmarket Economy), ציין כי כלכלת האינקה תוארה כ"פיאודלית, עבדות, [ו] סוציאליסטית", והוסיף "כאן אפשר לבחור בין גן עדן סוציאליסטי או עריצות סוציאליסטית".[7]

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האינקה התייחסו לאימפריה שלהם כטוואנטינסויו (Tawantinsuyu),[2] כלומר "ארבעת הסויו". בקצ'ואה "טווא" הוא ארבע ו"טין" היא סיומת של שם קבוצה, כך שטוואטין הוא רביעייה, קבוצה של ארבעה דברים יחדיו, במקרה זה ארבעת הסויו ("אזורים" או "מחוזות") שפינותיהם נפגשו בבירה. ארבעת הסויו היו: צ'ינצ'איסויו (Chinchaysuyu, צפון-מערב), אנטיסויו (Antisuyu, צפון-מזרח; יער האמזונאס), קויאסויו (Qullasuyu, דרום-מערב) וקונטיסויו (Kuntisuyu, דרום-מזרח). לפיכך, השם טאוונטינסויו היה מונח תיאורי המעיד על איחוד מחוזות. הספרדים תעתקו את השם כ-Tahuatinsuyo או Tahuatinsuyu.

פירוש המונח אינקה הוא "שליט" או "אדון" בקצ'ואה והוא שימש להתייחסות למעמד השליט או למשפחת השלטון.[8] האינקה היו אחוז קטן מאוד מכלל אוכלוסיית האימפריה, ומנו כנראה רק בין 15,000 ל-40,000 איש, אך שלטו באוכלוסייה המונה כ-10 מיליון איש.[9] הספרדים אימצו את המונח (תעתיק כ-Inca בספרדית) כמונח אתני המתייחס לכל נתיני האימפריה, ולא רק למעמד השליט. ככזה, השם Imperio inca ("אימפריית האינקה") התייחס לאומה שהם נתקלו בה וכבשו לאחר מכן.

היסטוריה של הקמת האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרבויות קודמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אימפריית האינקה הייתה הפרק האחרון של אלפי שנים של תרבויות האנדים. תרבות האנדים מקובלות על החוקרים כאחת משש התרבויות בעולם שהן "מקוריות", כלומר שהתפתחו מקומית ולא נגזרו מתרבויות אחרות.[10]

לאימפריה של האינקה קדמו שתי אימפריות בקנה מידה גדול בהרי האנדים: טיוואנאקו (סביב 300–1100 לספירה), הממוקמת סביב אגם טיטיקקה והווארי (סביב 600–1100 לספירה) שבמרכזה סמוך לעיר אייקוצ'ו. אימפריית הווארי שלטה על אזור קוסקו במשך כ-400 שנה. לפיכך, רבים ממאפייני האימפריה של האינקה נגזרים מתרבויות אנדים רב-אתניות ורחבות יותר.[11] ייתכן שיש ליחס לאותן ציוויליזציות קודמות חלק מההישגים שיוחסו לאימפריית האינקה: "בנו אלפי קילומטרים של דרכים ועשרות מרכזי מנהלה גדולים בבנייה משוכללת באבן... כיסו את צלעות הרים בטרסות ומילאו את העמקים", ויצרו "כמויות עצומות של סחורות".[12]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאנקו קאפאק, האינקה הראשון, תמונה ראשונה מתוך 14 דיוקנאות של מלכי האינקה, כנראה אמצע המאה ה-18. שמן על בד. מוזיאון ברוקלין

אבות אבותיהם של בני האינקה התגוררו בפרו ככל הנראה החל משנת 2000 לפנה"ס. הם רעו עדרי למות וגידלו תפוחי אדמה במישורים של דרום פרו ולא נבדלו משאר השבטים האחרים שבקרבם חיו. מחפירות ארכאולוגית באתר צ'וקפוקיו (Chokepukio‏; 13°36′26″S 71°44′03″W / 13.607257°S 71.734130°W / -13.607257; -71.734130) הסמוך לקוסקו התגלה באמצעות בחינת כלי החרס כי באתר התיישבו בני עם שהיגר צפונה מאזור אגם טיטיקקה סביב שנת 1,100, בתקופה שבה שקעה אימפריית הווארי. תושבים אלו הביאו איתם את שרידי אבותיהם וקברו אותם בגומחות בקירות המקדשים שבנו. מעובדה זו הסיקו הארכאולוגים כי מקורם של בני האינקה היה בתושבים אלו שהתאחדו עם שכניהם המקומיים מצפון-מערב, ולכן יש גרעין של אמת באגדות שמקורם של האינקה הוא באזור אגם טיטיקקה (ראו להלן).[13]

אגדה שנפוצה בקרב בני האינקה תיארה את מוצאם כבני אל השמש "אינטי". על פי האגדה, נולדו לאל השמש ארבעה בנים וארבע בנות במערה ב"אי השמש" (הקרוי גם טיטיקקה) שבאגם טיטיקקה (בשטח בוליביה של ימינו), והם שהיוו את הגרעין המקורי לעם האינקה. על פי גרסה אחרת הייתה המערה שממנה יצאו האחים והאחיות, המרכזית מבין שלוש מערות במקום המכונה פקאריטמבו (Pacaritambo) או טמבו טוקו (Tambo Tocco) ליד קוסקו. משתי המערות הצדדיות יצאו האנשים שעתידים להיות האבות הקדמונים של החמולות השונות של האינקה. שמות האחים היו: אייאר מאנקו (Ayar Manco), אייאר קאצ'י (Ayar Cachi), אייאר אוקה (Ayar Auca) ואייאר אוצ'ו (Ayar Uchu). שמות האחיות היו: מאמה אוקיו (Mama Ocllo), מאמה ראואה (Mama Raua), מאמה ואקו (Mama Huaco) ומאמה קורה (Mama Qura).[14]

מאנקו קאפאק ואחותו הבכורה מאמה אוקיו, איור מהמאה ה-17

בהנהגת אייאר מאנקו יצאה הקבוצה לחפש אדמות פוריות. הם נשאו עמם מטה קדוש מזהב, שכאשר יינעץ באדמה פורייה ישקע בה עמוק, וזה יהיה האות להקמת עיר חדשה במקום. הם נדדו זמן רב. בדרך, התפאר אייאר קאצ'י בכוחו ובעוצמתו. אחיו פיתו אותו לחזור למערה כדי להשיג למה קדושה. כשנכנס למערה, לכדו אותו פנימה כדי להיפטר ממנו. אייאר אוצ'ו החליט להישאר בראש המערה כדי להשגיח על אנשי האינקה. ברגע שהוא הכריז על כך, הוא הפך לאבן. הם בנו מקדש סביב האבן והוא הפך לחפץ קדוש.[15] לאייאר אוקה נמאס מכל זה והחליט לנדוד לבד. נותרו רק אייאר מאנקו וארבע אחיותיו.[14]

לבסוף הם הגיעו לקוסקו. מוט הזהב שקע באדמה. לפני שהגיעו, מאמה אוקיו כבר ילדה לאייאר מאנקו ילד, סינצ'י רוקה (אנ'). האנשים שכבר התגוררו בקוסקו נלחמו בעוז על מנת לשמור על אדמתם, אבל מאמה ואקה הייתה לוחמת טובה. כשהאויב תקף, היא זרקה את הבולה שלה (כמה אבנים קשורות זו לזו שהסתובבו באוויר כשזרקו) לעבר חייל והוא מת מיד. האנשים האחרים פחדו וברחו.[14]

אייאר מאנקו שינה את שמו למַאנְקוֹ קַאפַאק (Manco Capac, קצ'ואה: Manqo Qhapaq), היחיד מבני אל השמש והיה לשליטם הראשון של האינקה. אומרים שהוא ואחיותיו בנו את בתי האינקה הראשונים בעמק במו ידיהם. כדי לקיים את טוהר מוצאו האלוהי נשא מאנקו קאפאק את אחותו הבכורה מאמה אוקיו (Mama Ocllo) לאישה. בכך החל מנהג שנמשך עד שהאימפריה הגיעה לקיצה, ולפיו, אף על פי שלקיסר האינקה היו נשים רבות, האישה הרשמית הייתה על פי רוב אחת מאחיותיו.[16] כשהגיע זמנו, הפך מאנקו קאפק לאבן כמו אחיו לפניו. בנו, סינצ'י רוקה, הפך לקיסר השני של האינקה.[17]

מסעה של החבורה הסתיים משהגיעו לעמק קוסקו שהיה כה פורה, שכאשר ננעץ מטה הזהב באדמה הוא שקע בה כה עמוק, עד שנעלם מן העין. העמק מצוי בגובה של 3,400 מטרים מעל לפני הים, אך בשל קרבתו לקו המשווה נהנה מאקלים מצוין והתברך במים רבים מהנהר ואטאניי.[18] כך, על פי האגדה, נוסדה קוסקו בירת האינקה (בערך בשנת 1200 לספירה). על פי האגדה נוסדה קוסקו על ידי בן האינקה הראשון, מאנקו קאפאק, בראשית המאה ה-12, אך לפי עדויות ארכאולוגיות, העיר הייתה מיושבת מאות שנים לפני עליית האינקה, ושכנו בה תרבויות אחרות.[19]) מאנקו קאפק הקים בקוסקו את ממלכת קוסקו, עיר מדינה שבראשה עמד מלך שתוארו סאפה אינקה (מנהיג עליון).[20]

במשך כ-200 שנה הייתה העיר קוסקו בירת ממלכת קוסקו, עיר-מדינה קטנה יחסית. בעמק קוסקו כבר חיו בני עמים אחרים ואלה נלחמו בפולש. כך קרה שבמשך כ-200 שנה נאלצו בני האינקה להשקיע את מרצם בסכסוכים בלתי פוסקים עם שכניהם. השינוי חל ב-1438, כאשר עלה לשלטון הקיסר התשיעי בשושלת האינקה: אינקה יופאנקי (Inca Yupanqui) שנטל לעצמו את הכינוי " פַּאצַ'אקוּטִי"ׁ (Pachacuti) (רעידת אדמה בקצ'ואה) או פאצ'קוטק (Pachacutec "רפורמטור של העולם"). במהלך 55 השנים הבאות כבשו פַּאצַ'אקוּטִי (1438 – 1471), ובנו, טופאק אינקה יופאנקי (1471 – 1493), את כל השטח שכיום מהווה את פרו וכן שטחים נרחבים באקוודור, בבוליביה ובצ'ילה.[21]

טופאק אינקה יופאנקי, קיסר האינקה העשירי, תמונה מתוך 14 דיוקנאות של מלכי האינקה, כנראה אמצע המאה ה-18. שמן על בד. מוזיאון ברוקלין

תחילה הובסו הממלכות השכנות שבהן ישבו עמים דוברי שפת האיימרה מאזור אגם טיטיקקה, ממלכת קויה וממלכת לופאקה. אחריהן הובס עם הצ'אנקה שממערב, שהיה היריב הגדול ביותר לאינקה, ושכמעט הצליח לכבוש את קוסקו.[21] בנו ויורשו של פַּאצַ'אקוּטִי, טופאק אינקה יופאנקי, דיכא מרד שפרץ בממלכות הקויה והלופאקה,[22] והכניע את ממלכת קיטו האדירה (ששכנה באזור אקוודור של ימינו), עד שרק ממלכה גדולה אחת, ממלכת צ'ימור שבצפון פרו שהצטיינה ברמתה התרבותית המפותחת, הוסיפה להתנגד לכובש. לאחר שטופאק אינקה יופאנקי הביס את בעלי הברית הצפוניים של ממלכת צ'ימור ועקף את הביצורים שנועדו להגן על הממלכה מדרום, נכנע יריב אחרון זה.[23]

הדרך שבה הצליחו פַּאצַ'אקוּטִי ובנו לנצח את העמים האחרים הייתה שילוב בין עורמה דיפלומטית לכישרון צבאי. צבא האינקה היה מאורגן היטב בהשוואה ליריביו וגדל עם הרחבת האימפריה על ידי צירוף התושבים הנכבשים לצבא. פאצ'אקוטי שלח מרגלים לאזורים שרצה לספח לאימפריה שלו, והם הביאו לו דיווחים על הארגון הפוליטי, הכוח הצבאי ועושר האזורים. לפני כל מסע כיבוש, הוא עשה ניסיון לשכנע את שליטי היריב להיכנע ללא קרב, תוך הרחבת היתרונות של ההצטרפות לאימפריה שלו, והוא הציע להם מתנות של מוצרי יוקרה כגון טקסטיל באיכות גבוהה, והבטיח שהם יהיו עשירים יותר מבחינה חומרית כנתיניו. בתמורה יושארו לשלוט על שטחיהם במסגרת אימפריית האינקה (הגם שיועץ מטעם האינקה יופקד על "המדיניות הגבוהה"), ילדיהם יקבלו חינוך מלא, והיחס אליהם יהיה כאל אצילים בהיררכיה של האינקה. לעומת זאת אם יתנגדו, יוענשו ללא רחם. רוב השליטים קיבלו את שלטון האינקה כעובדה מוגמרת ונכנעו ללא קרב. אם לא הספיקו תנאים אלה ומראה הצבא בן 200,000 הלוחמים לשכנע את היריב, ניתן האות להסתערות שבה בדרך כלל נוצח היריב.[24] לאחר הכיבוש הוצאו השליטים המקומיים להורג. ילדיו של השליט הובאו לקוסקו כדי ללמוד על מערכות הניהול של האינקה, ואז חזרו לשלוט בארצות מולדתם. שיטה זו אפשרה לאינקה לצרף אותם כאצילים באימפריית האינקה, או להשיא את בנותיהם של השליטים המובסים למשפחות בפינות שונות של האימפריה. חיל מצב מבני האינקה הוצב בשטח הכבוש, ובעקבות החיילים באו פקידי ממשל ומהנדסים ולשון האינקה, הקצ'ואה, הוכרזה כשפה הרשמית. אם נעשו ניסיונות של מרד הייתה האוכלוסייה כולה צפויה להגליה.

גדולתו של פאצ'אקוטי הייתה לא רק בשדה הקרב. הוא כונן אימפריה אדירה על פי עקרונות מוגדרים היטב ובאופן שיטתי. האימפריה חולקה לארבעה מחוזות על פי רוחות השמיים וכונתה לפי כך טוואנטינסויו (Tawantinsuyu)[2] "ארבעת הסויו" (בקצ'ואה "אזורים" או "מחוזות") שפינותיהם נפגשו בבירה קוסקו. האימפריה נוהלה על ידי ממשל מרכזי בקוסקו עם האינקה בראש וארבע ממשלות מחוזיות עם מנהיגים חזקים במחוזות: צ'ינצ'איסויו (Chinchaysuyu, צפון-מערב), אנטיסויו (Antisuyu, צפון-מזרח, יער האמזונאס), קויאסויו (Qullasuyu, דרום-מערב) וקונטיסויו (Kuntisuyu, דרום-מזרח). המבנה הארגוני ההיררכי, אפשר לעם קטן יחסית לייצר ממאות שבטים שונים, יושבי אזורים גאוגרפיים שונים בתכלית ונבדלים במנהגיהם, לשונותיהם, עיסוקיהם ואמונותיהם, אימפריה אחת בת 10 מיליון נפש.[21] מעריכים שפאצ'אקוטי הוא שהורה לבנות את מאצ'ו פיצ'ו,[25] או כבית משפחה או כמקום מפלט בקיץ, אם כי ייתכן שזו הייתה תחנה חקלאית.[26]

רשימת קיסרי האינקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמונת הקיסרים הראשונים ברשימה להלן היו חסרי חשיבות היסטורית ותולדותיהם מבוססים על אגדות.

  1. מאנקו קאפאק (בערך 1200 לספירה)
  2. סינצ'י רוקה (Sinchi Roca)
  3. יוקוי יופאנקי (Lloque Yupanqui)
  4. מאיטה קאפאק (Mayta Capac)
  5. קאפאק יופאנקי (Capac Yupanqui)
  6. אינקה רוקה (Inca Roca)
  7. יאואר ואקאק (Yahuar Huacac)
  8. ויראקוצ'ה אינקה (? - Viracocha Inca) (1438)
  9. אינקה יופאנקי הידוע יותר בכינויו " פַּאצַ'אקוּטִי" (1471 – 1438)
  10. טוֹפָּאק אִינְקָה יופאנקי (1493 – 1471)
  11. ואיינה קאפאק (1527 – 1493)
  12. וַאסְקַאר (1532 – 1527)
  13. אַטַוַאַלפָּה (1533 – 1532)

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפשטות האינקה

אימפריית האינקה הייתה קרויה בפיהם "ארץ ארבעת הרביעים" (טאוואנטינסויו). האימפריה השתרעה לאורך של 4,000 ק"מ מצפון לדרום, לאורך שלשלת הרי האנדים הגבוהים. ממערב למזרח עברה ממדבר אטקמה, המדבר היבש ביותר בעולם, ליערות הגשם המהבילים של אמאזוניה. הגבול הצפוני של האימפריה נקבע בנהר אנקסמאיו (Ancasmayo) שלא זוהה במדויק. יש חוקרים המשערים כי מדובר בנהר ריו גואיטרה (Río Guáitara) המשמש כיום כגבול בין קולומביה לאקוודור ויש הטוענים כי מדובר בנחל אנגסמאיו (Angasmayo) הזורם בקולומביה לא הרחק מהגבול עם אקוודור.[27] גם הגבול הדרומי שרוי במחלוקת בין החוקרים. חלקם מציבים את הגבול בנהר מַאוּלֶה וחלקם צפונית לו בנהר מאיפו.[28] שני הנהרות זורמים ממזרח למערב דרומית לסנטיאגו דה צ'ילה בירת צ'ילה.

האינקה שלטו על שרשרת הרי האנדים, שרק הרי ההימלאיה גבוהים מהם. חיי היומיום התנהלו ברום של עד 4,500 מטרים. האקלים של האזור והשטח ההררי הציבו אתגרים רבים. בני האינקה נאלצו להתאים את אורחות חייהם כדי לעמוד ברבים מהאתגרים הללו. כך למשל יש מעט אדמה פורייה בהרי האנדים, והאינקה התגברו על כך באמצעות בניית טרסות. אף על פי שגשם יורד בהרי האנדים באופן קבוע מדצמבר עד מרץ, בשאר ימות השנה יש לעיתים תקופות ממושכות ללא גשם כלל. על מנת להבטיח שיהיו להם המים הדרושים לחקלאות, בני האינקה בנו מערכות גדולות של תעלות להשקיה. התעלות הביאו גם מים לערים. לניהול האימפריה שלהם נזקקו האינקה למערכת דרכים נרחבת, אבל הטופוגרפיה ההררית הפכה צורך זה למשימה קשה שעליה התגברו האינקה באמצעות יישור שטחים, בניית מדרגות, בניית סוללות, הקמת גשרים ובמקרה אחד גם חציבת מנהרה.[29]

הפולחן הדתי נערך בגבהים של עד 6,600 מטרים. הר ז'וז'איז'קו, השוכן בפרובינציה סלטה שבארגנטינה (סמוך לגבול עם צ'ילה), הוא אתר הפולחן הגבוה ביותר של האינקה הידוע כיום. דרכים נבנו אל ההרים, במות פולחן נבנו על פסגותיהם, ולשם כך הושקע זמן רב בהובלת אדמה, סלעים ועשב לגבהים קיצוניים אלו, המתאפיינים בתנאי סביבה קשים כקור ויובש עז, אוויר דליל לנשימה.[30]

ארגון האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשל ציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החברה באימפריית האינקה הייתה בעיקרה חברה חקלאית. האיכרים היו עמוד התווך של האימפריה, אך ניצבו בתחתית הסולם החברתי. כל חייהם מן העריסה ועד לקבר היו מאורגנים ומונחים על ידי פקידים ומפקחים מטעם המשפחה, הכפר, השבט, המחוז והשלטון המרכזי. לאזרחים לא היה חופש תנועה באימפריה, והבנים היו חייבים לעבוד באותו מקצוע כהוריהם. קבוצת משפחות שחיו ועבדו יחד היו קרויות "אַיוּ" (Ayllu). על כל אלו השגיח הקוּרַאקַה (kuraka), מפקח בן העם הנשלט. הקוּראקה פיקח על יחידות בהן היו 100, 500, 1,000, 5,000 ו-10,000 "משלמי מיסים". המסים הועלו לשלטונות בשתי צורות: האחת - הקצבת בני אדם לעבודות ציבוריות (סלילת דרכים, בניית גשרים, הקמת סוללות) או לשירות צבאי, והשנייה מסירת חלק מהתוצר החקלאי. מעל הקוראקים היו מושלי הנפות (a tokrikoq) מבני האינקה, ומעליהם ארבעת מושלי המחוזות (Apu) שהרכיבו את האימפריה. בראש הפירמידה עמד הקיסר (סאפה אינקה) ולצידו פעל הכהן הראשי (Willaq Umu) שלעיתים תפקד כמפקד העליון של הצבא.[31]

הצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור אידיאלי של צבא האינקה

צבא האינקה היה החזק ביותר באזור באותה תקופה, מכיוון שניתן היה לגייס כל כפרי או חקלאי כחייל כחלק ממערכת השירות החובה הציבורית המכונה מיט'ה. מספר החיילים בצבאות האינקה נע בין 70,000 ל-250,000 איש.[32] כל גבר בעל כושר גופני בגיל הלחימה חויב לעבור הכשרה צבאית ונאלץ להשתתף במלחמה בתפקיד כלשהו לפחות פעם אחת בחייו, ולהתכונן ללחימה שוב בעת הצורך. כשהאימפריה הגיעה לשיא גודלה, כל אזור באימפריה תרם את חלקו בהקמת צבא למלחמה. החייל הרגלי הפשוט היווה את גרעין הצבא.

את החיילים הובילו קצינים מקצועיים. קצינים אלה נבחרו במהלך פסטיבל וראצ'יקוי, במהלכו נאלצו המועמדים לעבור מבחנים שונים של מיומנות גופנית: כגון ריצה, קליעה למטרה בחץ וקשת, קרב מגע ולראות אם הם יכולים להישאר ערים במשך תקופה ארוכה, כאשר נטען כי כמה קצינים היו יכולים להישאר ערים במשך שבוע שלם. הקיסר, שהיה ידוע בכינוי "סַאפָּה אינקה", הובל לקרב באפיריון יחד עם אצילים אחרים, והוגנו על ידי החיילים המקצועיים ביותר. האפיריון אפשר תצפית על שדה הקרב, וכלי הנשק הפופולרי ביותר בשימוש ממנו היה אבן הקלע. גם חפצי קודש הקרויים "וַאקָה" הובלו לשדה הקרב באפיריון.

הצבא התחלק ליחידות משנה על בסיס שבטי בפיקודם של קצינים מקומיים. מספר יחידות שבטיות כונסו לגדודים וחטיבות גדולות יותר אשר היו תחת פיקוד אחד מהאצילים הבכירים מבני האינקה. האריסטוקרטיה של האינקה הרכיבה את יחידת העלית של הצבא. מספר אנשיה של יחידה זו לא ידוע במדויק, אך כלל ככל הנראה כמה אלפי לוחמים ואולי אפילו עשרות אלפים.

המשמעת הייתה קפדנית מאוד. על גילוי פחד או עריקה נהגו להעניש בהוצאה להורג. ידוע סיפורו של מצביא שחרג מסמכותו וכבש שטחים שלא היה אמור לכבוש. אף על פי שהוא הצליח לכבוש את השטח, הוא הוצא להורג על הפרת פקודה מפורשת. גם קרוביו של הקיסר הוצאו להורג אם חרגו מפקודותיו או מהזמן שהוקצב להם לכיבוש.[33]

ברחבי האימפריה ובמיוחד בגבולותיה נבנו מבצרי "פוקרה".

כלי הנשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאינקה לא היו ברזל או פלדה וכלי הנשק שלהם לא היו יעילים בהרבה מאלו של מתנגדיהם, ולכן הם ניצחו לעיתים קרובות את יריביהם רק משום שהיו להם חיילים רבים יותר, או ששכנעו אותם להיכנע מראש על ידי הצעת תנאים נדיבים.[34] כלי הנשק של בני האינקה היו פשוטים למדי. משום שצבאם גויס על בסיס אזורי, נטו כלי הנשק להשתנות מאזור לאזור. כך, למשל, שוכני היערות היו קשתים מעולים, בעוד שבאזורים אחרים לא היו עצים מתאימים לבניית קשתות. בנוסף לכלי הנשק המקומיים, סיפקו האינקה כלי נשק משלימים מהמחסנים הממלכתיים על מנת להשלים את חימושו של החייל. גלגול סלעים במורד על האויב היה אסטרטגיה נפוצה, תוך ניצול השטח ההררי.[35] הלחימה לוותה לעיתים בהקשה על תופים ובתרועת חצוצרות, עשויות מעץ, קונכייה (כלי נשיפה) או עצם.[36][37]

כלי ההטלה כללו קשתות, קלעים, בולאס וצינורות נשיפה בעזרתם אפשר היה לירות חץ קטן למרחק של כמה עשרות מטרים. ראשי החיצים היו עשויים בדרך כלל מעצמות בעלי חיים או עץ שחוזק מעל המדורה. בגלל העדרם של חודי מתכת, כלי נשק אלה, מלבד הקלע, לא היו נפוצים בקרב בני האינקה. הקלע היה כלי נשק קטלני בידיהם של האינקה. בילדותם התאמנו שעות רבות בשומרם על השדות מפני ציפורים וחיות הבר. אבן שנורתה מקלע הייתה יכולה לפגוע באויב לא מוגן ממרחק של 60 מטר והייתה יעילה אפילו נגד הקסדות הספרדיות ממרחק של 30 מטר. האבן לא הרגה את הספרדי שחבש קסדת פלדה, אך עוצמת המכה היממה אותו וכתוצאה מכך הוא לא יכול היה להשתתף בקרב.

לקרב פנים מול פנים העדיפו האינקה חניתות, אלות שראשיהן בצורת כוכב עשוי נחושת או ארד,[34][38] ומיני גרזנים. הלהב היה עשוי בדרך כלל מאבן חדה. כלי הנשק של האצילים היו טובים יותר, לרוב בעלי להב ממתכת. היו להם גם חרבות גסות שהיו בנויות מעץ קשיח מצופה בשוליו רצועות ארד. חרבות עשויות מארד מלא היו נדירות מאוד.

השריון של הלוחמים כלל:[34][39]

  • קסדות עשויות עץ, קנים או עור של בעלי חיים, לרוב מרופדות בנחושת או ארד; חלקם היו מעוטרים בנוצות.
  • מגנים עגולים או מרובעים עשויים עץ או עור של בעלי חיים.
  • טוניקות בד מרופדות בכותנה ופסי עץ קטנים שהיו יעילים נגד חיצים שנורו מהקשתות הפרימיטיביות שהיו בידי האינדיאנים, אך לא עצרו את החיצים הכבדים שירו הקשתות האופקיות של הספרדים.
  • שריון חזה מתכתי טקסי, מנחושת, כסף וזהב, התגלה באתרי קבורה, שחלקם שימשו גם בקרב.
קלע מצמר למה שהיה בשימוש של בני האינקה

טקטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכה התחילה תמיד בעבודת מודיעין יסודית. רשתות הריגול הענפות היו פזורות לאורך הגבולות והיו מדווחות לרשויות על תנועותיו של היריב. בני האינקה שלחו בדרך כלל סיירים לצפות באויביהם. קבוצות של אצילים נשלחו לנהל משא ומתן על הסכמי שלום, ובמספר הזדמנויות, משרתיהם של שליחים אלה היו מרגלים שניסו לשחד את קציני האויב כדי שיבגדו בקרוביהם על ידי נסיגה ברגע מכריע בקרב.[34]

האינקה עשו שימש נרחב ברשת הדרכים הענפה שלהם ובעזרתם הצבא היה יכול לנוע במהירות גדולה. בהמת המשא העיקרית הייתה הלמה. הדרכים אפשרו תנועה מהירה (ברגל) של צבא האינקה ותחנות דרכים לצרכים צבאיים הנקראים טמפו וממגורות אחסון למזון המכונים קולקה נבנו במרחק הליכה של יום אחד, כך שהובטח לצבא מזון ומקומות מנוחה במערכה.

במהלך קרב בשטח הפתוח, הצבא בדרך כלל התחלק לשלוש קבוצות. הקבוצה הראשית יצאה במתקפה חזיתית נגד הכוח היריב, בעוד שהשתיים האחרות איגפו את האויב והגיעו מאחוריו כדי לתקוף מאחור. לפני תחילת קרב פנים אל פנים, השתמשו החיילים בנשקי הטלה (חיצים, קלעים, בולאס וחניתות קצרות) על מנת לשבור את קווי האויב. בקרב עצמו חיפשו לרוב את מיקומו של המצביא העוין במטרה להכריעו. האינקה הפרישו בדרך כלל עתודה חזקה לניצול ההצלחה הראשונית או כתגבורת לכוח שעמד בסכנה.[34] צבא האינקה נהג לפעמים לזייף נסיגה כדי להיות מותקף תוך כדי התקפת מלקחיים משלו.[32]

היתרון העיקרי של צבא האינקה על אויביו היה עליונותו המספרית. בעוד יריבים טיפוסיים היו לוחמים של משטר צ'יף בודד (או לכל היותר, ברית של כמה משטי צ'יף), הכוחות הקיסריים כללו גברים מכל רחבי האימפריה. הודות לגודלה הגדול של האימפריה, ניתן היה לגייס צבא של מאות אלפי לוחמים. מגוון רחב זה של גברים הוכיח גם יתרון (עליונות מספרית וחיילים מיוחדים לשטח שונה) וגם חיסרון (חוסר לכידות בין גדודי הצבא). הן תולדות האינקה בעל פה והן דיווחים כתובים ספרדיים מעריכים שהאינקה יכלו להציב צבאות של 100,000 בכל פעם.[40]

היריבים של האינקה באזור היו מאורגנים בצורה גרועה ולאחר שבירת המבנה היו מבצעים התקפה חזיתית המוניות. צבא האינקה, לעומת זאת, היה כל כך ממושמע עד שהוא שבר לעיתים רחוקות מאוד את המבנה והצליח להדוף ביעילות מארבים בשטחי הג'ונגל, המדבר, ההרים והביצות.

עם בואם של הספרדים הטקטיקות הישנות לא התאימו עוד והאינקה נאלצו לשנות את הטקטיקה שלהם. על מנת להתמודד עם איום הפרשים, ניסו האינקה לצייד את צבאם בחניתות ארוכות, אך ללא הועיל. האינקה אפילו ניסו להכריח מספר שבוים ספרדים ליצור עבורם אבק שרפה אך גם אמצעי זה לא עזר בגלל מיעוט האבקה. אחרי הכיבוש הספרדי הראשוני נלחמו האינקה בספרדים עוד כ-50 שנה, אך הוכרעו לבסוף על ידי הנשק האירופאי המתקדם.[34]

מצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרה שהכוח היריב מצא מקלט במבצר, על הר או בעיר מבוצרת, היו כוחות האינקה חותכים קווי תקשורת ואספקה על מנת לבודד את האויב ולמנוע נסיגה או בקשות לתגבורת. אם המשא ומתן היה ניכשל, ניסו כוחות האינקה להסתער על המבצר או להרעיב את הכוח היריב.[41]

ערים כבושות ותושביהן זכו בדרך כלל ליחס טוב אם נכנעו ללא התנגדות. עם זאת, אם האויב אכן התנגד אז הם עלולים לסבול ממספר עונשים בהתאם למידת ההתנגדות שהפגין. אם עיר או שבט נכנעו ואז מרדו, האינקה יכול אפילו לאשר השמדה מוחלטת של העיר או הקבוצה האתנית.

אם היה צורך בנסיגה, צבא האינקה היה צועד בדרך כלל לאורך הדרכים בצורה ממושמעת, בעקבות המסלול המהיר ביותר שהיה. הצבא היה נח רק במבצרים במטרה להתחמש למקרה לבצע התקפת נגד. חילות מצב הושארו במבצרים ששלטו בדרכים על מנת לעכב התקדמות אפשרית של האויב.

מפעלי בנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמה לבנייה של האינקה. דלת טרפזית במאצ'ו פיצ'ו

בתקופה הקצרה שבה התקיימה אימפריית האינקה, הגיעו בני האינקה להישגים מרשימים בבניית בתים, ארמונות וערים, סלילת דרכים, הקמת גשרים, מערכות השקיה ובניית טרסות במורדות ההרים להגנת האדמות החקלאיות מפני הסחף.[42] בניגוד לאצטקים שנהגו להקריב אלפי אנשים מקרב אויביהם על מנת לרצות את האלים, העדיפו האינקה להעבידם ולנצלם לעבודות בנייה ומפעלי פיתוח.[43]

הבניינים שהקימו בני האינקה היו מוצקים ופשוטים, ועם זאת בעלי פרופורציות שיטתיות. קירותיהם החיצוניים היו נקיים מקישוטים, פרט ללוחות זהב וכסף פה ושם. בתים רבים נבנו עם קירות בעלי שיפוע "הפוך" שפנה כלפי פנים. במשטחים הישרים שובצו פתחים בצורת טרפז וגומחות שהלכו והוצרו כלפי מעלה. גושי סלע הונחו זה על גבי זה בבנייה יבשה ללא מלט ובהתאמה מושלמת, עד כי נאמר כי לא ניתן להחדיר סכין ביניהם. בבתים היה בדרך כלל חדר בודד והגג היה בנוי מקורות עץ או גבעולי חזרן שעליהם הונח סכך. הבתים היו בני קומה אחת, ולעיתים נדירות בני שתי קומות, כשהגישה לקומה העליונה הייתה מבחוץ.[44] מבנים אלו הוכיחו את עצמם כיציבים והם החזיקו מעמד ברעידות אדמה אשר הרסו בניינים שהוקמו בתקופה מאוחרת יותר ובשיטות בנייה מערביות.[42] הקיסר פאצ'אקוטי היה המתכנן של מפעלי הבניה הגדולים של האימפריה. כך למשל, תכנן פאצ'אקוטי את סלילת הרחובות בבירה קוסקו על פי שיטת הרשת: הרחובות חצו זה את זה בזווית ישרה ונקבעו ביניהם מרחקים שווים.[42] כן הוחל בבניית שלושת הבניינים, הנחשבים עד היום כמרשימים ביותר מתקופת האינקה: מקדש השמש בקוסקו, מבצר סקסייוומאן שהוקם על גבעה ליד קוסקו, והעיר מאצ'ו פיצ'ו.

דרכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת הדרכים של אימפריית האינקה
Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מערכת הדרכים של האינקה

האינקה לא היו מסוגלים לנהל בהצלחה כה רבה את מלחמותיהם, אלמלא עמדה לרשותם רשת מסועפת של דרכים. הגדולה שבהן הייתה הדרך המלכותית של האנדים שנמשכה לאורך 5,300 ק"מ על גב הרכס מצפון לדרום.[45] דרך אחרת עברה במקביל לה, לאורך כמעט כל חופה המערבי של אמריקה הדרומית. בין שתי דרכים ראשיות אלו חיברו כמה כבישי רוחב. מכיוון שהאינקה התגוררו בהרי האנדים, ורוב הדרכים עברו בהרים, נדרש ידע הנדסי רב לבנייתן. הדרכים שנבנו בחוף לא עברו חיפוי וסומנו על ידי גזעי עצים. לדרכים בהרים היה חיפוי באבנים, בעליות ובמורדות נבנו מדרגות וכן נבנו לצידן גדרות אבן למניעת נפילה. במקומות מסוימים הדרך נחצבה בהר. בסך הכול בנו האינקה קרוב ל-40,000 ק"מ של דרכים.[46][47]

הדרכים אפשרו העברת כוחות צבא ממקום למקום תוך זמן קצר יחסית, וכן העברת סחורות וחומרי בנייה. הדרכים שימשו גם את הרצים שהעבירו מידע מקצות האימפריה אל קוסקו הבירה. הדרכים נבנו כך שיעמדו בתהפוכות מזג האוויר, ולכן הן השתמרו עד היום במצב מצוין. התושבים שגרו בסמוך לדרכים היו אחראים על תחזוקתן. הדרכים נשמרו נקיות מאשפה. ליד הדרכים הראשיות הוקמו מבני טמפו במרחק שבין 20 ק"מ ל-30 ק"מ זה מזה (תלוי בתנאי השטח). במקומות אלו היה ניתן ללון ולהאכיל את בהמות המשא (הלמות). צמוד למבני הטמפו היו מקדשים לאל השמש ומחסנים (קולקה) שהכילו כלי-נשק ומזון – בעיקר בשר למה מיובש ותפוחי אדמה ששימשו את הצבא.[48]

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסחורות הועברו על גבם של בני אדם ובהמות. אנשים נשאו סחורות בתוך גלימה או באמצעות חבל שהיה תלוי על הגב ונקשר בקשר מעל החזה. כדים נישאו באמצעות חבל שהועבר דרך ידיות שהיו על הכד ונקשרו על החזה או סביב המצח, כמו כל חבילה אחרת. הלמה הייתה בהמת המשא היחידה, בשל היותה בהמה המתאימה באופן אידיאלי לתנאי הרי האנדים. הלמות מסוגלות לשאת משאות במשקל של עד 30 קילוגרם למרחק של עד 20 קילומטרים ביום או 45 קילוגרם למרחק של עד 12 קילומטרים. אף על פי שהסוסים והחמורים שהובאו על ידי הספרדים מסוגלים לשאת משקל כבד יותר, אין להם את הסיבולת או יכולת האחיזה הטובה של כפות הרגליים שיש ללמות. שיירות של למות שימשו להעברת פריטים, בכל שיירה היה מספר רב של למות נוספות עליהן היה לחלוק את העומס. הלמות מסוגלות לרעות לאורך המסלול, כך שאין צורך לספק להן מזון, מלבד באזורים מדבריים.[49]

באזורי החוף ועל אגם טיטיקקה, העבירו בני האינקה סחורות בעזרת רפסודות. לאורך החוף, נבנו רפסודות מקנים לנשיאת אדם אחד, בעיקר לצורך דיג. סירות כאלה עדיין נמצאות בשימוש באזור טרוחיו, אבל האמנות של בנייתן הולכת ואובדת. צפונה יותר לאורך חוף אקוודור, נבנו רפסודות גדולות הרבה יותר, לשיט בים. הן נבנו מבולי עץ ושימשו למסחר.[50] באזורים דרומיים יותר, בצ'ילה, נבנו רפסודות מעורות של אריות ים שקל למתוח אותם, רפסודות אלה שימשו בעיקר לדיג ולא להעברת סחורות.[51] באזור שסביב אגם טיטיקקה, התמחו בניה של קבוצה אתנית קטנה בשם אורו (Uro) בדיג. הם השתמשו בקנים של צמח הטוטורה המשגשג באזורי אגמים וביצות לבניית רפסודות לצורך פעילות הדיג שלהם, או להקמת איים מלאכותיים שבהם התגוררו.[52]

צורה נוספת של תחבורה ששימשה את אנשי האינקה היה אפריון. הוא היה בנוי משני מוטות ארוכים שהיה מונחים על כתפי הנושאים (בדרך כלל ארבעה גברים שנבחרו בקפידה ושהוחלפו מדי פעם) ודרגש שנבנה על אמצע המשטח שהיה מכוסה בכריות. באפריונים המשוכללים גם הייתה חופה שנועדה להגן בפני השמש. האפריונים שנועדו לבני האצולה ולקיסר היו מקושטים בהדר רב.[53][54]

גשרי חבלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמה טיפוסית של גשר תלוי של האינקה על נהר אפורימק ליד וינצ'ירי, פרו

דוגמה לכושר ההמצאה ההנדסי של האינקה היו גשרי החבלים התלויים שהיוו חלק ממערך הדרכים. בניית גשרים אלה הסתמכה על עגינת הגשר לזוג עמודי אבן בכל צד של הנקיק, וחיבורם באמצעות כבלים מסיביים עשויים מעשב איצ'ו (Jarava ichu). שני כבלים נוספים שימשו כמעקות לגשר. הכבלים ששימשו כבסיס לגשר חוזקו באמצעות ענפים קלועים. מבנה זה היה חזק מספיק על מנת לשאת את הספרדים כשהם רכובים על סוסים. עם זאת, גשרים אלה היו כבדים ולכן מרכז הגשר היה שקוע יחסית לקצותיו. כמו כן לא ניתן היה להשתמש בגשר בזמן רוחות חזקות.

חלק מהסיבות לחוזק המבנה נבע מהעובדה שהגשר הוחלף בכל שנתיים על ידי המקומיים כחלק מחובותיהם לשלטון האינקה ("מיט'ה"). היו נוהגים לחתוך את כבלי הגשר הישן שהופל לנהר ונישא בזרם ואז להציב את הגשר החדש. במקרים מסוימים, החובה היחידה שהוטלה על איכרים מקומיים אלה הייתה לתחזק ולתקן את הגשרים כדי להבטיח שמערכת הדרכים של האינקה תמשיך לתפקד. המסורת והטכניקה להקמת גשרי חבלים עברה בירושה וגם בימינו נוהגים כפריים לבנות גשרי חבלים אחת לתקופה באותה שיטה.[55] הגשר הגדול ביותר של האינקה נבנה בשנת 1350 מעל ערוץ הנהר אפורימק, בדרך הראשית צפונית לקוסקו. אורכו 45 מטרים וגובהו 35 מטרים מעל לנהר.[56] מסורת בניית הגשר נמשכת עד ימינו, והגשר המכונה קסוואצ'קה (Queshuachaca) נבנה מחדש כל שנה באותה טכנולוגיה.[57]

תקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל של צ'סקי במוזיאון הדואר בלימה

אחת הצורות לשימוש ברשת הדרכים של האינקה הייתה תקשורת בין מרכזים שונים. הצ'סקי היו צורת התקשורת העיקרית - רצים מהירים שהוצבו במרחק בין 10 ל-15 קילומטרים זה מזה כדי להעביר שדרים דחופים. הרצים היו צעירים שהוכשרו לתפקיד מילדות. הם היו מסוגלים לרוץ בקצב של ק"מ בפחות מארבע דקות. בקצב זה היה עובר שדר 240 קילומטרים ביום.[58] תוכן השדר היה נשמר במדויק, חרף העובדה שהשדר היה עובר לעיתים בין כמה מאות רצים, משום שעונש חמור הוטל במקרה של שיבוש השדר. תכופות לא הסתפקו האינקה בהודעה בעל פה, אלא השתמשו בשדר כתוב באמצעות ה"קִיפּוּ" (ראו כתב בהמשך).[59]

חברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוכלוסיית אימפריית האינקה מנתה בשיאה כעשרה מיליון בני אדם,[3] כשעם האינקה התרחב ומיזג לתוכו שבטים אחרים. האינקה החלו לגבש את האימפריה לא רק בכך ששילבו את המעמד השליט של השבטים הנכבשים, אלא גם בגיבוש שפה אוניברסלית הקרויה קצ'ואה.[60] מטרתה הייתה לגשר בין עמים שדיברו כ-700 שפות שונות. שילוב השבטים התבצע בכל שטחי החיים וכלל את ההיסטוריה, המיתוס והאגדות של כל שבט. בכוונה תחילה שולבו, אומצו או בוטלו סיפורים שונים. מנהג זה היה אופייני לשאיפה של האינקה לארגון וסדר. נוצר מעמד מיוחד של אנשים חכמים הקרויים אמאוטס (Amautas) שהנציחו מסורות, היסטוריה ואגדות עמים. הם יצרו מחדש סיפורי אגדה שפיארו מעשי ניסים כדי לחזק את אמונת המאזינים. כמו כן היו האגדות הדרך הטובה ביותר לקבוע תקדימים רצויים לשלטון, או להעביר אזהרה מפני עונשים כנגד מעשים לא רצויים.[61]

שפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפת האינקה קרויה קצ'ואה (Quechua) והיא נקבעה כשפה רשמית לכל תושבי האימפריה. עם זאת גם שפת האיימרה (Aymara) הייתה נפוצה, במיוחד בשבטים שגרו מסביב לאגם טיטיקקה. הכנסייה הספרדית בחרה בשתי שפות אלו על מנת להפיץ את בשורת הנצרות בשטחי האינקה. הם אף לימדו אותן לאינדיאנים שמעולם לא היו תחת הכיבוש של האינקה. כיום שפות אלו הן הנפוצות ביותר בין ילידי אמריקה הדרומית.[60]

כתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיפוקאמיוק עם קיפו

האינקה השתמשו במתקן בשם קִיפּו (khipu או quipu) להעברת מסרים בסימנים. המתקן היה בשימוש גם בממלכות שקדמו לאינקה. משמעות השם היא "קשר” בקצ'ואה.[62]

הקיפו היה עשוי חבל עיקרי אחד, שעליו נתלו חבלים קטנים רבים, לפעמים בצבעים שונים. מקומם של הקשרים בא לציין מספרים בשיטה העשרונית. בפיתוח השיטה לא נעשה ניסיון לשחזר צלילים פונטיים כמו בכתב המערבי. צופן הקיפו טרם פוענח וקיים מגוון של תאוריות לגבי המידע שהוא מכיל. יש הטוענים שבקיפו צפון הרבה יותר ממידע מספרי וכי הקיפו הוא סוג של לשון כתובה פרימיטיבית. לפענוח הצופן יש חשיבות מרובה, שכן לא קיים רישום כתוב אחר של שפת האינקה, דבר נדיר ביותר לגבי חברה כה מתקדמת.[63]

שימושים רבים שהיו לקיפו וידועים כיום הם: מפקד אוכלוסין, מיסים, כמות של חפצים שנקנתה או נמכרה. כמו כן, הקיפו שימש לרישום מידע על לוח השנה, שכלל את מספר הימים והחודשים במחזורי השמש והלבנה. פקידי ממשל של האינקה היו המשתמשים העיקריים של הקיפו, והשתמשו בו על מנת לנהל רישומים על המשאבים שבאחריותם, כגון בעלי חיים ותוצרת חקלאית. פקידים אלה, שהקדישו את זמנם ליצירת ופענוח הקיפו, היו קרויים "קיפוקאמאיוק" (Quipucamayoc). הם היו מסוגלים לבצע חישובים מתמטיים פשוטים כגון: חיבור, חיסור, כפל וחילוק. בעזרת הקיפו, למשל, יכול היה הקיפוקאמאיוק לעקוב אחר כמות העובדים שהשבטים סיפקו. שלטונות האינקה דרשו שיתבצע רישום של כל התוצרת החקלאית (תירס, תפוחי אדמה וכו') וכן טובין אחרים שיוצרו ואוחסנו ברחבי אימפריית האינקה.[64]

בשנים הראשונות שלאחר הכיבוש, פקידי הממשל הספרדי הסתמכו על הקיפו כדי ליישב מחלוקות בנוגע לחובת העבודה של השבטים המקומיים ועל יצור הטובין. לעיתים אף זומן הקיפוקאמאיוק לבית המשפט, שבו נחשב "ניהול הספרים" באמצעות הקיפו תעוד חוקי של תשלומים שבוצעו. השימוש בקיפו הופסק משום שהספרדים לא היו מוכנים להיות תלויים בקיפוקאמאיוק שרק הם היו מסוגלים לפענח את הקיפו. כמו כן הם ראו בקיפו סמל לעבודת האלילים של האינקה ומכשול בדרך להעברת האינדיאנים לנצרות. בסינוד השלישי של לימה שנערך ב-1583 הוחלט על איסור השימוש בקיפו ועל שריפת כל הקיפו ששימשו לתיעוד מנחות לאלים שאינם נוצרים ולכן נחשבו לחפצים של עובדי אלילים ומכשול להמרה דתית.[65] כיום נותרו כ-600 דוגמאות לקיפו.[66]

מעמדות חברתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראש הפירמידה של האימפריה עמדו הקיסר ואשתו. עבור האינקה היה הקיסר צאצא ישיר של אל השמש ולכן נערץ על ידם כאל. כל הוראתו, מוזרה ככל שתהיה, הפכה מיד לחוק. גם הנכבדים שבאצילים הופיעו לפניו בכניעה מוחלטת, כשראשיהם שחוחים. הקיסר הובל על גבי אפיריון ברוב סגנון ממקום למקום ולבש כיסוי ראש מיוחד שנועד להפגין את כוחו.[67]

מתחתיו עמדו בני משפחת המלוכה, מעמד האצילים, מפקד צבא האינקה וכוהן הדת הראשי. אנשים אלה שלטו על אימפריית האינקה ורבים מהם התגוררו בקוסקו. במקום שלישי בהיררכיה היו ארבעת ה"אפו" (Apu), שליטי ארבעת המחוזות שהרכיבו את אימפריית האינקה. לאנשים אלו הייתה עוצמה רבה. הם יכלו לגייס צבא, לגבות מיסים והיו ממונים על החוק והסדר. מתחתיהם היו כוהני המקדשים, המהנדסים, מפקדי הצבא הבכירים ופקידי הממשל המקומיים. הם היו אחראיים להחלטות פחות חשובות כגון פתרון סכסוכים וקביעת עונשים. אחריהם בהיררכיה היו האומנים, המוזיקאים, מפקדי צבא זוטרים ורואי החשבון של האינקה הקרויים קיפוקאמאיוק. המעמד הנחות ביותר היו האיכרים, הרועים ומגויסי החובה.[67][68][69]

ערים וכפרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חורבות העיר צ'וקקיראו

רוב התושבים התגוררו בכפרים והגיעו לערים לצורך מסחר או לחגיגות. התושבים התגוררו בבתי אבן או בוץ בני חדר אחד מכוסים בגג עשב. לבתים הייתה כניסה נמוכה, שעליה הגנה רצועת בד או עור ולא היו בהם חלונות, כשאת המזון והחפצים נהגו לשמור בסלים.[70] בבתים היה חדר אחד שבמרכזו הכירה. בתוך הבתים לא היו רהיטים והתושבים ישנו על עורות של למה. חלל המגורים חולק לשני אזורים: האחד לשינה והשני לבישול והחזקת חיות בית כמו שרקנים.[71][72]

העיר שמשה בעיקר את הממשל ששלט על האזור הכפרי הסמוך. כל הרישומים לגבי הכפרים הסמוכים דווחו על ידי מנהיגיהם ונרשמו על ידי הקיפוקאמאיוק. מלבד פקידי הממשל התגוררו בעיר עובדי המתכת, הנגרים, האורגים ושאר בעלי המלאכה שעסקו בעבודת אומנות למען המקדשים. אנשים אלה חיו ברובע בעלי המלאכה. מחוץ לערים היו המחסנים של הממשל וקסרקטיני הצבא. בכל עיר מרכזית באימפריית האינקה היה ארמון מוכן לשימושו של הקיסר כאשר ביקר בעיר ובימה גבוהה (בקצ'ואה אושנו) בכיכר המרכזית שבראשה כיסא אבן שממנה היה יכול הקיסר לצפות בטקסים ובפולחנים שבוצעו לכבודו.[73] במתחם הארמון היה גם המנזר של "בתולות השמש" ובתים למשרתים. המבנים היו בני קומה אחת עשויים אבן ומכוסים בגג עשב. הכניסה היחידה למבנים הייתה מהחצר המשותפת.

קוסקו בירת האימפריה מנתה יותר מ-100,000 תושבים – מספר רב לפי מושגי הימים ההם,[74] אשר היה דומה למספר תושבי פריז ולונדון[75] בתקופה המקבילה. לב העיר הייתה הכיכר המרכזית, שסמטאות צרות השתרגו ממנה. סביב הכיכר היו ארמון הקיסר, בתי אצילים וקבוצת מקדשים שכללה את מקדש השמש, אתר הפולחן המרכזי של האינקה. קירותיהם של הבתים הגדולים קושטו בלוחות זהב, ובגגותיהם של הבתים הסמוכים נשזרו חוטי זהב דקים, שהבהיקו שעה שקרני השמש האירו את העמק.

פשיעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי הכרוניקן ממוצא אינקה-ספרדי אינקה גרסילאסו דה לה וגה היו לאינקה שלושה חוקים: "אל תגנוב", "אל תשקר", "אל תהיה עצלן". היות שבני האינקה לא היו זכאים להחזיק רכוש פרטי, נחשבו הגנבה והשוד פשע כנגד המדינה וחל בגינם עונש מוות. אולם משנתפס אדם רעב בגנבת מזון, הועמד לדין המפקח עליו, באשמת הזנחת חובתו לדאוג לנתונים תחת פיקוחו. כיוון שהכלכלה המתוכננת של האינקה שאפה לספק לכל אדם את צרכיו הבסיסיים, כמעט שלא היו מקרי גנבה אצל בני האינקה. לכן, לא היו בתי כלא באימפריית האינקה. הפשעים החמורים ביותר באימפריית האינקה היו מרד, רצח, כישוף, שכרות פומבית (עבירה שנייה), העלבת קיסר האינקה ופגיעה בכבוד האלים. העונש על פשעים אלה בדרך כלל לרוב השלכת הפושע מצוק, אבל גם סקילה ותלייה, היה מרתיע מספיק כדי שרוב האנשים ימנעו מעבירות אלו.[76]

העונש על ניאוף עם בתולת שמש היה קשירת הזוג בידיהם וברגליהם לקיר, והשארתם לגווע ברעב.".[77] ביצוע ניאוף עם אחת מנשות הקיסר גרר תליית הנואף בידיו על הקיר כשהוא ערום והשארתו למות ברעב.[78] פשעים קלים יותר הוענשו בכריתת ידיים ורגליים, או עקירת העיניים. אלו ששרדו את העונש נאלצו לספר את סיפוריהם עד סוף חייהם, אלו שמעוניינים להקשיב היו נותנים להם אוכל כך שבעצם הישרדותם התבססה על מידת התיאורים הקשים ביותר של הסיפורים שלהם, ובכך בעקיפין הוסיפו לרתיעה מביצוע פשע.[76]

לידה וילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מומיה של ילדה שהוקרבה על פסגת ז'וז'איז'קו

הנשים היו אמורות לעבוד עד הלידה, ואת הלידה עברו הנשים לעיתים קרובות ללא עזרת מיילדת, והיו אמורות לחזור לעבוד מיד אחרי הלידה.[71] בקנה מידה מודרני, הילדות של בני האינקה הייתה קשה. כשתינוק נולד הוא נרחץ במים קרים ואז נעטף בשמיכה. האם הייתה נושאת אותו עימה לכל מקום. כשגדל קצת, הוא הושאר בבור שנחפר באדמה שתיפקד כ"לול". בגיל שנה התינוק כבר היה אמור לזחול וללכת ללא עזרה. בגיל שנתיים עבר התינוק או התינוקת טקס שבו קראו לו בשם, גזרו את ציפורניו וקצצו תלתל משערו ושמרו אותם בצד. מכאן ואילך היה הילד אמור להשתתף בעזרה בעבודות משק הבית. השתובבות בגיל זה גררה עונשים חמורים. מגיל חמש עד תשע, נערים ונערות היו אמורים לעזור למשפחתם על ידי השגחה על אחיהם הצעירים. הם היו אמורים גם לגרש ציפורים וחיות אחרות מהגידולים, לאסוף עצי הסקה, לטוות צמר להכנת חוטים, לאסוף צמחי בר ולעזור בבישול ובניקיון. מגיל תשע עד שתים עשרה, ילדים קיבלו אחריות נוספת. בנים רעו בעלי חיים וצדו ציפורים, בעוד בנות אספו חומרים לצביעת בדים.[70] בגיל 14 עברו הבנים טקס חניכה שבו ניתן להם כיסוי לאזור החלציים שבא לסמל את הפיכתם לגברים. בנים ממשפחות אצולה הועברו סדרה של מבחני כושר, סיבולת וידע.[70] לאחר המבחנים צוידו הבנים בעגילים בצבעים שונים (שבאו לקבוע את מעמדם בחברה) ובכלי נשק.

מוזיקה, שירה וריקודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי נשיפה של האינקה ופסלון נגן חליל פאן

בני האינקה השתמשו במילה אחת "טאקי" (taqui) כדי לתאר מוזיקה, שירה וריקוד, אם כי מילה זו בקצ'ואה פירושה "שיר". המוזיקה שלהם הייתה בסולם פנטטוני והתבססה על שילוב של חמישה תווים: לה, סול, פה, רה ודו. מטרת המוזיקה בחברה זו הייתה בעיקרה רוחנית וקשורה לטקסים דתיים ולמלחמות, אך גם ליוותה פעילות חקלאית. המוזיקה הגיעה לכל פינות האימפריה, המעמדות החברתיים והפעילויות.[79]

המוזיקה הייתה מלווה בשירה בטונים גבוהים ומאונפפת. ברחבי האימפריה היו שירים רבים שהיו קשורים לרוב הפעילויות האנושיות.[79]

ריקודים הוצגו על ידי מחוות, תנועות ותלבושות. רוב הריקודים היו קשורים לטקסים ולחקלאות. התושבים האמינו שהריקודים מחברים אותם עם האלים ולכן היו ריקודים שנועדו להשפיע על מזג האוויר, כדי לסייע בקבלת יבול, ריקודים שתיארו בעלי חיים וציפורים, שנועדו לסייע לשמור על חיות המשק, וריקודי מלחמה, כדי להבטיח ניצחונות. ריקוד ושירה שימשו גם כדי לספר עובדות היסטוריות, מיתוסים ואגדות על מוצא האינקה.[79]

האינקה נגנו נעימות על כלי נשיפה מעץ וחרס ועל תופים. כלי הנשיפה שהיו בשימושם כללו: חליל, חליל פאן, חצוצרות ופעמונים עשויים מנחושת, מצדפים או מחרס.[80][79][81]

אומנות ואמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנקן מקושט לצ'יצה מהסוג המכונה אורפו

בני האינקה יצרו עבודות אומנות הן עבור הפולחן והן עבור חפצי יום יום. אף על פי שהושפעו מהאמנות והטכניקות של ציוויליזציית קודמות כמו הצ'ימו או תרבות מוצ'ה יצרו בני האינקה סגנון ייחודי משלהם. הם ייצרו אריגים, כלי חרס, כלי עץ מגולפים ועבודות מתכת עדיפים מבחינה טכנית על כל תרבות אנדים קודמת.[82][83]

החומר הבסיסי לכלי החרס היה חרסית שלה הוסיפו נציצים, חול, ורסק של סלעים וקונכיות במטרה למנוע התבקעות בשריפה. כלי החרס הוכנו ללא אובניים באמצעות הנחת סלילי חומר והחלקתו. לפני השריפה הוסף הציפוי. כלי חרס הנפוץ ביותר היה ה"אורפו" (urpu, ראו תמונה משמאל). הם עוטרו במוטיבים צמחיים מופשטים ועיצובים גאומטריים, לרוב קווים בזיגזג ונקודות. סוגי כלי חרס נוספים היו כלי הגשה שטוחים גדולים עם ידיות דמויות חיות, קערות, כוסות קרוס (qeros) גבוהות, ופצ'ה (paccha), צינור חלול מעוטר בדרך כלל בתוספות תלת ממדיות, כמו קלחי תירס ואורפו, ששימש לנסך של צ'יצ'ה לאדמה כפולחן שנועד לבקש יבול טוב.[82]

עבודות המתכת היו בעיקר מזהב ומכסף, אבל גם נחושת וכללו דיסקים, תכשיטים, פסלונים, סכינים טקסיים, וחפצים יומיומיים ונועדו לאצולת האינקה בלבד. התכשיטים כללו עגילים, סלילים לתנוכי אוזניים, תליונים, צמידים וסיכות לבגדים. למתכות נוספו אבנים יקרות כמו אזמרגדים, לפיס לזולי, וקונכיות של שדרנית. בני המלוכה של האינקה שתו רק מכוסות זהב וכסף, ולנעליים שלהם היו סוליות מכסף. קוריקנצ'ה, מקדש השמש המרכזי בקוסקו כוסה בלוחות זהב, ובתוכו היה דיסק זהב גדול שסימל את אינטי, אל השמש. הגן במקדש הכיל שדה גדול של תירס ודגמים בגודל טבעי של רועים, אמות, יגוארים, שרקנים, קופים, ציפורים ואפילו פרפרים וחרקים, כולם יוצרו בזהב וכסף.[82]

האריגים של האינקה הוכנו מכותנה (במיוחד בחוף ובשפלה המזרחית) או צמר של למה, אלפקה וויקוניה (נפוץ יותר ברמות הגבוהות). הצמר של הוויקוניה נחשב לעדין במיוחד. הצבעים העיקריים בשימוש היו שחור, לבן, ירוק, צהוב, כתום, סגול ואדום. צבעים אלו הגיעו מצבעים טבעיים שהופקו מצמחים, מינרלים, חרקים ורכיכות. הדגמים על הבדים נוצרו בעזרת השימוש בחוטים צבועים, רקמה, גובלן, ערבוב שכבות שונות של בד וצביעה - ביד או באמצעות חותמות עץ. בני האינקה העדיפו עיצובים גאומטריים מופשטים, במיוחד מוטיבים של לוח שחמט המכונים "טוקאפו" (tocapu), שחזרו על פני הבד. לצביעה הייתה גם משמעות. כך למשל טוניקה של חיילים תמיד נצבעה בריבועים של שחור ולבן עם משולש אדום הפוך בצוואר. לבגדים הוסיפו קישוטים בצורת ציציות, חוטי זהב ונוצות מציפורים נדירות.[82] אחת המטלות של "הנשים הנבחרות" (בתולות השמש) היה להכין אריגים מקושטים, והן הצטיינו בכך.[84]

לוח השנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוני: זמן לחפור את תפוחי האדמה. איור של פליפה גואמן פומה דה איילה

לאינקה היה לוח שנה ירחי-שמשי המבוסס הן על השמש, הן על הירח והן על הכוכבים. קיימת גם טענה שבני האינקה השתמשו בשני לוחות שנה שונים, אחד לשעות היום ואחד לשעות הלילה. שני לוחות השנה של האינקה שימשו לקביעה מתי יש לערוך טקסים חשובים, ולא רק לציון זמן. יש בידינו שמות של 12 חודשים המבוססים על הירח, כמו גם הקשר שלהם לחגים ולמחזור החיים בחקלאות. קיימים דיווחים שונים לגבי קביעת תחילת החודש (לעיתים על פי הירח המלא, לעיתים על פי זריחת קבוצת הכוכבים "הפליאדות"), ובהתאם לכך, צורת התיקון של לוח השנה על מנת שיתאים לשנת השמש.[85]

לוח השנה של שעות היום התבסס על מחזור השמש והיה באורך של כ-365 ימים. תנועת השמש הייתה חשובה במיוחד ללוח השנה החקלאי של האינקה. ארבעה מגדלים נבנו באופק ממזרח וממערב לקוסקו כדי לציין את מיקומי זריחת ושקיעת השמש באוגוסט, זמן שתילת תירס ותפוחי אדמה. נקודת המבט הייתה האושנו ברחבה המרכזית של העיר.

דגל קוסקו, המיוחס בטעות לאינקה מונף יחד עם דגל פרו בכיכר המרכזית בקוסקו

כשהשמש זרחה מעל המגדל הראשון באופק המזרחי ושקעה מעל המגדל המקביל באופק המערבי, זה היה סימן מתי יש לשתול את היבולים המוקדמים באוגוסט. כשהשמש עלתה בין שני מגדלים שנבנו קרוב זה לזה דרומה יותר, זה סימן את זמן הזריעה הכללית בספטמבר.[85]

לוח השנה הלילי של האינקה פותח לציון טקסים חשובים לירח ולכוכבים, שהיו אלים קדושים של האינקה. היו בו רק 328 לילות, ששווים שנים עשר חודשים של 27.33 ימים כל אחד. לוח השנה הלילי קצר ב-37 ימים מלוח השנה השמשי ועל מנת לתאם בין לוח השנה הלילי לשמשי היה צורך להוסיף מדי שנתיים או שלוש חודש נוסף.[86] החודש חולק לשלושה שבועות בני 10 או 9 ימים.[87]

דגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאינקה לא היה דגל, והמושג דגל לא היה מוכר להם. בקוסקו מוצג דגל בתבנית צבעי הקשת - בדומה לדגל הגאווה ונטען שהוא הונף על ידי מנהיגי הכוחות הלוחמים של האינקה. בפועל מדובר בדגל מודרני שהוצע על ידי שדרן רדיו בקוסקו בשם ראול מונטסינוס אספחו (Raúl Montesinos Espejo) ב-1948 ובהדרגה הפך לפופולרי. ב-1978 הכריז ראש עיריית קוסקו שהדגל הוא דגלה הרשמי של קוסקו.[88]

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – כלכלת אימפריית האינקה

כלכלת האינקה הייתה כלכלה מתוכננת והתבססה על חקלאות. האדמה כולה הייתה רכוש המדינה, אך הוחכרה לאיכרים בהתאם לצורכיהם.[89] המדינה קבעה לכל אזרח ואזרח חובת עבודה בין אם בשדות של המדינה, בשדות השייכים לכוהנים, בעבודות ציבוריות (דרכים וגשרים), במכרות הזהב והכסף או בשרות צבאי. שיטה זו הייתה קרויה מיט'ה. בנוסף, חויב כל אזרח ואזרח למסור שליש מתוצרתו למדינה, ושליש נוסף לכוהני הדת. השליש הנותר נועד לסיפוק צרכיו הוא.[90] תמורת מסירת התוצרת, קיבל האזרח טובין אחרים בתמורה. נשים קיבלו הקצבה לצמר, ולזקנים ולחולים סופקו מזון ושאר מצרכים על חשבון המדינה וללא תשלום מצדם.

במרכז ההצלחה הכלכלית של אימפריית האינקה היה המבנה החברתי הקרוי אייו (Ayllu). כל אייו היה מורכב ממשפחות שהתגוררו זו ליד זו באותו כפר או יישוב. היה גם נהוג שאנשים שנולדו באייו מסוים נישאו בתוכו בלבד. כל אייו התמחה בייצור של מוצרים מסוימים בהתאם למיקומו. אייו שעסקו בחקלאות שכנו קרוב לאדמות פוריות וגידלו יבולים שהותאמו לסוג הקרקע. שני שלישים מהתוצר שלהם ניתן למדינה שבתורה הפיצה אותו מחדש למקומות אחרים שבהם המוצר לא היה זמין. העודפים נשמרו במבני האחסון המכונים קולקה שנבנו לאורך הדרכים וליד מרכזי אוכלוסייה. אייו אחרים התמחו בייצור כלי חרס, טוויה, אריגה ותפירת בגדים, או בייצור תכשיטים. מיומנויות הועברו מדור לדור בתוך אותו אייו. כך קרה שהאייו השונים יצרו כמעט כל דבר נדרש לחיי היומיום של נתיני האימפריה שהופץ על ידי המדינה לאייו אחרים. שיטה זו הבטיחה שאסונות טבע באזורים מסוימים כמו בצורת, שיטפונות, סופות או מעשי ידי אדם כמו מלחמות לא גררו רעב כמו בעבר, והפכה את האוכלוסייה לנאמנה לשלטון המקומי.[89]

בשל שיטה זו לא קם בתחומי האינקה מעמד של סוחרים, אם כי התקיים סחר חליפין בין התושבים ונראה שהיה גם סחר בקנה מידה קטן עם שבטים באזורים הגובלים באימפריית האינקה במיוחד עם אזור האמזונאס.[89]

פליפה גואמן פומה דה איילה, מאי: קטיף ואיסוף התירס

חקלאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיאה של אימפריית האינקה (סביב 1400 לספירה) היו שטחי החקלאות מפוזרים מקולומביה ועד צ'ילה. האיכרים עיבדו גידולים חקלאיים במישורי החוף הצחיחים, על מורדות הרי האנדים וביערות האמזואנס. כיום מעריכים כי האינקה גידלו כשבעים סוגים של יבולים.[91] מערכת הדרכים המפותחת של האינקה אפשרה את חלוקת התוצרת החקלאית למרחקים. מוצרי החקלאות הראשיים של האינקה היו: תפוחי אדמה, תירס, בטטות, פלפל, דלעת, שעועית, בוטנים, קינואה וכותנה.[92]

תפוח האדמה היה המוצר החשוב ביותר. האינקה גידלו יותר מ-3,000 זנים של תפוחי אדמה,[93] מתוך כ-3,800 הזנים שקיימים כיום בפרו.[94] מכיוון שתפוח האדמה מסוגל להחזיק מעמד בכפור, האינקה גידלו אותו בגבהים של עד 4,600 מטרים מעל גובה פני הים.[93] בגבהים כאלו יכלו האינקה לנצל את הפרשי הטמפרטורה הגדולים שבין היום ללילה על מנת לייבש את תפוח האדמה ולסחוט ממנו את כל הלחות האצורה בו. התוצר המכונה צ'וניו (Chuño) עמיד כנגד ריקבון במשך שנים, ואפשר לייצר ממנו קמח.[93] באופן דומה נהגו לייבש בשר (ch'arki, המקור למילה האנגלית המקבילה Jerky).[92]

המוצר השני בחשיבותו היה התירס, שהאינקה גידלו זנים רבים ממנו. התירס גדל בגבהים של עד 4,100 מ'. האינקה צרכו אותו טרי, מיובש או מטוגן. מהתירס ייצרו האינקה גם את המשקה האלכוהולי דמוי הבירה הקרוי צ'יצ'ה.[95] האיכרים גם גידלו את צמח הקוקה שיועד לצריכה על ידי האצולה.[92]

האינקה היו הראשונים ביבשת אמריקה שבנו מערכות השקיה. החקלאים בנו טרסות במורדות ההרים שהרחיבו את השטח המעובד, מנעו סחיפה ונחשפו יותר לאור השמש.[96] התושבים השקו את שדותיהם ונהגו לדשן את אדמותיהם בגואנו (לשלשת של עופות)[97] או בשיירים של בשר למות. כל "אייו" (Ayllu, קהילה המורכבת מכמה משפחות) עיבדה במשותף את השדות. כל העבודה נעשתה ביד, שכן לאינקה לא היו בהמות עבודה והם לא הכירו את הגלגל. לאיכרים היו כלי עבודה פשוטים: מקל חפירה (Chaki taklla), מחרשת עץ כבדה (Taclla) שנמשכה ביד, אלה שבראשה אבן לשבירת הרגבים (Waqtana), ומעדר שהלהב שלו עשוי ברונזה.[92]

בעלי החיים שהאינקה גידלו למאכל כללו שרקנים וברווזים. בעלי החיים החשובים ביותר לאינקה היו מינים ממשפחת הגמליים: הלמה, האלפקה והוויקוניה המצויה. את הלמה והאלפקה נהגו לרעות בגובה 4,000 מטרים ומעל גובה פני הים ומעלה. אזורים שבהם לא ניתן היה להשתמש בחקלאות.[98] בנוסף להיותם חיות המשא של האינקה, שימשו הלמה והאלפקה כמקור לצמר גס שממנו ארגו שמיכות, הגללים שלהם היוו דלק לחימום ולדישון שדות, ובנוסף שימשו הלמות כמקור לבשר וכקורבן בחגים העיקריים. תושבי הקהילות שבחוף אכלו גם דגים כמו אנשובי, סרדינים וטונה.[92] הצמר המעולה ביותר בא מהוויקוניה המצויה הפראית, שנלכדה, הצמר שלה נגזז, ואז שוחררה שוב. צמר זה שימש רק בהכנת בגדים לאצולת האינקה.[99]

ציד[עריכת קוד מקור | עריכה]

תושבי אימפריית האינקה נהגו לצוד בעלי חיים בעזרת כלי הנשק שהיו שונים בהתאם למוצא האתני של הציידים. הם כללו חניתות עץ, חצים, רומחים, בולאס ואלות שראשם צופה בברונזה או בנחושת.[100] הם צדו גואנקו, אייל פרדי לבן-זנב, אייל אנדים צ'יליאני, ויסקאצ'ה (אנ') (מכרסם הדומה לארנבת) ופומת ההרים.[100] הם נהגו גם ללכוד ויקוניה מצויה על מנת לגזוז את הצמר שלה ואז שילחו אותה לחופשי. הציד של בעלי החיים אוכלי העשב היה מוגבל לאזורים מסוימים, על פי מכסה, רק של זכרים ורק על פי היתר מהמושל המקומי. לעומת זאת, מותר היה לצוד בעלי חיים מסוכנים כמו פומה או דובים ללא הגבלה.[101] שיטת הצייד הייתה קרויה צ'אקוס (Chacos), שימוש במספר רב של ציידים (הסופרים מתקופה זו נוקבים ב-20,000) שיצרו מעגל שסגר על בעלי החיים הניצודים.[102]

תושבי הקהילות שבחוף אכלו גם דגים כמו אנשובי, סרדינים וטונה. האינקה גם ניזונו מדגים שדגו בנהרות ובאגמים.[92]

השימוש בכסף וזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוח זהב מהסוג שהאינקה נהגו לכסות את קירות המקדשים

המערכת הכלכלית של האינקה הייתה סוג של כלכלה מתוכננת שהתבססה על חקלאות. לפיכך, השליטה על האדמות והמזון היו מקור הכוח, המעמד החברתי והעושר עבורם. שליש מהאדמות היו שייכות לקיסר ולבני המלוכה, שליש לכוהנים, והשליש הנותר לכל פשוטי העם, שחולקו על ידי נציגי הממשל, על מנת שכולם ישתתפו בייצור המזון וגם שכולם יקבלו מזון. לכן לאינקה לא היה צורך בכסף במובן המקובל כיום. עם זאת הם כרו מרבצים נרחבים של זהב וכסף לשתי מטרות עיקריות: לצורכי דת וגם לקישוט.[103] זהב לאינקה היה ידוע בשפתם כ"זיעת השמש"[104] והוא היה קשור לפולחן אינטי, אל השמש. הדוגמה הטובה ביותר הייתה במקדש החשוב ביותר של האימפריה, קוריקנצ'ה (בקצ'ואה "מתחם הזהב") המוקדש לאל השמש, בעיר קוסקו, שקירותיו היו מכוסים בלוחות זהב. הכסף היה מכונה "דמעות הירח" והיה קשור לפולחן אלת הירח מאמה קייה.[105] מלבד ערכם כקישוטים דתיים, שימשו זהב וכסף גם למטרות חילוניות, לקישוט ולפיסול, כגון עגילים, שרשראות, צמידים ומגוון רחב של חפצים חילוניים. הזהב של האינקה לא היה המקור האמיתי לעושר ולמעמד חברתי.[103] חפצי הזהב נקברו יחד עם בעליהם.[106]

עושר זה הוא שהמיט עליהם אסון במאה ה-16, כשהכובשים הספרדים באו לחפש עושר עבורם ועבור מלכם. הספרדים בזזו והתיכו את כל חפצי הזהב והכסף שיכלו לשים את ידם עליהם. עד היום יש אגדות על אוצרות זהב וכסף שהאינקה החביאו, ומדי פעם יוצאות משלחות לחפש אחריהם.[107][108]

ביגוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

טוניקה אופיינית ללוחם

ביגוד סופק לנתיני האימפריה על ידי המדינה. לכל אחד בחברה ניתנו שני סטים של לבוש, אחד לשימוש כללי, ואחד לאירועים רשמיים כגון טקסים דתיים וחגיגות. הביגוד שסופק היה בהתאם למעמד החברתי. הפריטים המשובחים ביותר נשמרו לאצולה ולבני המעגל המלכותי בעוד פריטים פחות איכותיים וגסים יותר ניתנו לפשוטי העם. העונש היה חמור לכל אדם שלבש פריטים מעבר לדרגתו החברתית. החומרים ששימשו להכנת הבדים היו תלויים בגאוגרפיה. חומרים כבדים וחמים יותר היו נפוצים ברמות האנדים הקרות יותר, כגון צמר של למה או אלפקה או ויקונה (רק לבני המלוכה), בעוד שבד קל יותר מכותנה שימש בשפלת החוף החמה יותר. עם זאת, העיצוב הבסיסי של הבגדים של היה שונה מעט בכל אימפריית האינקה.[109]

הכומר ברנבה קובו כתב:

לגברים ולנשים מכל אומה ומחוז היו העיטורים והסמלים שלהם שעל פי הם ניתן היה לזהות אותם, והם לא יכלו להסתובב בלי זיהוי זה או להחליף את העיטורים שלהם לאלה של אומה אחרת, אחרת הם נענשו בחומרה. היה להם עיטור זה על בגדיהם עם פסים וצבעים שונים, והגברים לבשו את העיטור המובהק ביותר שלהם על ראשיהם; כל אומה זוהתה לפי כיסוי הראש.

Terence N. D'Altroy, The Incas, Page 428

הגברים לבשו אזור חלציים שהיה מורכב משני ריבועי בד ומעליו טוניקה חסרת שרוולים, המכונה אונקו (uncu). הטוניקה נתפרה מרצועת בד מלבנית (ביחס 7:9) ברוחב של כ-80 סנטימטרים שהושארו בה חורים לידיים ולראש, ושהגיעה עד הברכיים. לעיתים חבשו כיפת ראש. לנשים היו בגדים רחבים המכונים אנאקו (anaku) שהגיעו עד לקרסוליים וסביב המותנים הן נהגו לחגור חגורה או רצועה רחבה המכונה צ'ומפי (chumpi).[110] האינקה נעלו סנדלים שסולייתם מעור או מסיבים ארוגים, החלק העליון של הסנדל היה מורכב מחוט צמר קלוע בצבעים עזים. בימי החורף הקרים נהגו שני המינים להתעטף בבד רחב שנסגר בסיכה בעת עבודה או ריקודים.[109] קיסר האינקה נהג ללבוש בגד פעם אחת ואחר כך שרפו אותו.[111] בבגדים שלו נהגו לשזור חוטי כסף, זהב ונוצות. לקיסר היה כיסוי ראש מיוחד עם ציצית בצבע אדום שירדה על מצחו והסתירה את עיניו.[112]

רפואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולגולות של בני אינקה שעברו ניתוח

באמצעות בחינת מומיות, כלי חרס והכרוניקות של הספרדים, מצאו החוקרים עדויות לשחפת, עגבת, צרעת, שיגרון, טיפוס הבהרות, יבלות, מחלות בדרכי הנשימה, אבנים בכליות, טטנוס, אפילפסיה, תולעי סרט כינים ועוד. אין עדות כמעט לסרטן. כאומה של לוחמים שנאבקה ללא הרף בתרבויות אחרות למען הגדלת שטחים ועושר, היה צריך להתמודד לעיתים קרובות גם בפציעות ובפצעים של הלחימה.[113][114]

הרפואה של האינקה הייתה שילוב של תרבות, דת וידע על עשבי מרפא ומינרלים. בני האינקה האמינו שמחלה נובעת מפעולה שגויה של החולה או של שכנו, שגרמה לאל לכעוס ולהטיל קללה. הם האמינו שרק באמצעות תרופות טבעיות ותפילות ניתן לרפא את המטופל. הם הקפידו לבצע טקסים בצורה נכונה כדי לגרש רוחות רעות ולהבטיח שהחולים יישארו ללא פגע ובריאים. טקסים אלו כללו בדרך כלל סוג של קורבן: שרקנים, למות, מזון, בדים, צדפים, כסף, זהב, קמח תירס, צ'יצ'ה או קוקה. החיות נשחטו, האוכל נשרף, והצ'יצ'ה, נשפכה על האדמה. עם זאת, ככל שהאימפריה גדלה והאינקה נחשפו לתרבויות אחרות, כך גם נוסף ידע רפואי ומידע על עשבי מרפא.[113]

יש עדויות ארכאולוגיות לקיומם של בתי חולים ובתי ספר לרפואה בקוסקו ובפראקס (Paracas). היו סוגים שונים של מרפאים.[114] המרפאים שמרו בקנאות על הידע שצברו משום כדי למנוע תחרות (הם קיבלו תשלומים במזון, בדים וכסף) וגם כדי לשמר את המעמד המיוחד שתפסו בהיררכיה של האינקה משום שהם נתפסו כבעלי חיבור ייחודי לעולם העל טבעי שאפשר להם את הכוח לרפא בעולם הטבעי.[113] יש עדויות לכך שהם ידעו לבצע: קטיעה כירורגית, ניתוחים קיסריים, הפלות, ניתוחי גולגולת וסינוס, הקזת דם, טיפול בפצעים, סתימות שיניים על בסיס מתכת, השתלות עצם, לחבוש גזה וכותנה, לבצע תפרים וצריבה כירורגית, לספק משלשלים, משתנים ואמצעי מניעה ולהשתמש בהיפנוזה.[113]

הניתוח המרשים ביותר שידעו לבצע רופאי האינקה היה ניתוח של הגולגולת. בזמן שהגיעו הספרדים לאימפריה הצליחו הרופאים להגיע לשיעורי שרידות של תשעים אחוז. עדות לכך היא הצמיחה המחודשת של העצם בגולגולות המנותחות. הישרדות של 9 מתוך 10 מרשימה במיוחד בהתחשב בחוסר יכולתם לספק סביבה מעוקרת למטופלים והשימוש שלהם באזמלים מנחושת, ברונזה, זהב, אובסידיאן או כסף. חלק מהמטופלים עברו עד שבעה ניתוחים. לא ידוע מדוע ביצעו בני האינקה ניתוח זה. אחת ההשערות היא שהאינקה תרגלו זאת בתגובה לפציעות מלחימה. כלי נשק נפוץ היה אלה עם חודים מאבן או נחושת. ופגיעת כלי נשק זה בגולגולת זוהתה בגולגולות שבהם בוצע הניתוח שנועד לשחרר לחץ מהמוח. תאוריה נוספת היא שלא היה זה ניתוח שנעשה מסיבות טבעיות, אלא ניתוח שנעשה משיקולים על טבעיים. המנתח היה מסיר חלק מהגולגולת כדי לשחרר את הרוח הזדונית שהחזיקה את המטופל וגרמה למחלתו.[113][115] ניתוח כזה חייב חיטוי והרדמה. לאינקה הייתה גישה למגוון חומרי הרדמה כמו: קוקה, מסקלין, ניקוטין, פסילוציבין ואיוואסקה. לניקוי הפצעים נעשה שימוש בחומרים שמוצו מהעץ ג'ניפה אמריקנה, שכן יש להם תכונות אנטי בקטריאליות.[113]

האינקה מצאו שצמחים היו טובים גם לשימוש בהקשרים רפואיים רבים אחרים, כגון הפחתת חום ושיעול, הגברת הפוריות, הגדלת או הפחתה של החשק המיני, הקלה של התכווצויות וצמרמורות, עצירת הגירוד מעקיצות חרקים או בעלי חיים ועוד. האימפריה השתרעה בין קו החוף לפסגות הרי האנדים ומשם ליערות גשם, והאינקה הכירו את עשבי המרפא שנמצאו בכל מיקרו אקלים במהלך כל עונה. החוקרים יודעים על כמה מאות מתוך כנראה אלפי עשבי המרפא שבהם השתמשו האינקה. כך למשל היו האינקה הראשונים בעולם להשתמש בכינין שהופק מקליפת עץ מהסוג צינקונה (אנ') כתרופה למלריה. צמח הקוקה מילא תפקיד חשוב ברפואת האינקה ובדת. הוא שימש ממריץ קל, מרדים, מדכא רעב וצמא, משכך כאבים, מקל על עייפות ומחלות גבהים וריפוי יובש בפה בשל היכולת להגביר את ייצור הרוק. תפקיד דומה היה לצ'יצ'ה, משקה אלכוהולי שיוצר בעיקר מתירס. בחינת השיער של ילדים שהוקרבו על ראשי ההרים הראתה כי נהגו להקהות את חושיהם באמצעות צ'יצ'ה. השרף של פלפלון בכות שימש כמשלשל ולטיפול במלנכוליה בכיב קיבה ובמחלות דרכי הנשימה, העלים שימשו לטיפול בצינית ובגרדת והפירות לבעיות בקיבה, בכליות ובשלפוחית השתן. בין צמחי הרפואה הנוספים היו רתניה פרואנית ששימשה לעצירת דימום וקיסוסית רפואית המכונה סרספרילה (Sarsaparilla) ששימשה לטיפול בפצעים כואבים.[113]

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – המיתולוגיה של האינקה
איור מהמאה ה-17 של פאצ'אקוטי סוגד לאל השמש אינטי בקוריקנצ'ה, הכרוניקות של מרטין דה מורואה.

הדת של בני האינקה הייתה שילוב של טקסים מורכבים, מנהגים, אמונות אנימיסטיות, צורות מגוונות של אמונה בחפצים בעלי כוחות מאגיים ופולחן הטבע.[116][117] עבור בני האינקה, כמקובל בתרבויות עתיקות רבות אחרות, הדת הייתה בלתי נפרדת מהפוליטיקה, מההיסטוריה ומהחברה. כל היבטי חיי הקהילה היו קשורים קשר הדוק לאמונות דתיות, מנישואים ועד חקלאות, מממשל ועד קבורה. האינקה חשבו שהאלים ואבות האינקה השפיעו על הצלחות וכישלונות מכל סוג בחיים. שמירה על שביעות רצונם של האלים והאבות הקדמונים, והימנעות מזעמם בצורה של אסונות טבע כמו בצורת ורעידות אדמה הייתה מטרה חשובה מאוד של הדת של האינקה. הדת הייתה גם כלי חשוב לאליטה השלטת כדרך ללגיטימציה של מעמדם המיוחס בחברה ולהפצת האמונה הכללית של עליונות בני האינקה על נתיני האימפריה שלהם.[118]

דת בני האינקה הושפעה ממסורות קודמות ומסורות של תקופתם של תרבויות האנדים, במיוחד מתרבויות וארי וטיוואנאקו העתיקות. ואכן, למרות הדת שנכפתה על ידי קוסקו, קהילות מקומיות רבות עדיין דבקו באמונות המסורתיות שלהן ברחבי האימפריה, גם אם נאלצו לאמץ גם את אלי האינקה הגדולים. אחת ממסורות האנדים המתמשכת הייתה האמונה במייסד ספציפי של הקהילה ובקשר עם נקודה מסוימת שבה אותו אדם הגיח מהאדמה – פקאריסקה (paqarisqa).[118]

הסגידה ארוכת השנים לשמש, הירח, כוכבי הלכת וקבוצות כוכבים בקרב קהילות הרי האנדים העתיקות היו אמונות אחרות שהנציחו בני האינקה. גם השמאנים, עם יכולתם המפחידה להטיל כישוף ומיומנות מיוחדת בניבוי עתידות על ידי קריאת סימנים בלתי מובנים בשריפות, במעיים של למה וכדומה, נותרו דמויות חשובות בעולם האינקה. נטען שבקוסקו היו 475 מהם. החשוב ביותר הוא יאקרקה (yacarca), היועץ האישי של המלך. מסורת נוספת בת אלפי שנים שבה המשיכו בני האינקה הייתה האמונה באורקלים - המפורסמים ביותר היו בצ'אווין ובפצ'אקמק.

האל המרכזי בפנתאון של האינקה היה אינטי, אל השמש ופטרון האימפריה והכיבושים. בית השפע שלו היה גם היעד בעולם הבא עבור אלה שחיו חיים טובים בעולם הזה. מלך האינקה או השליט נחשב אלוהי וצאצא חי של אינטי מה שהעניק לגיטימציה לזכות השלטון האלוהית של האינקה.[118] קיסר האינקה היה מכונה "הבן היחיד של השמש" (Sapan Intiq Churin).[119] פסל זהב של אינטי, המיוצג כילד יושב קטן וידוע כפונצ'או (Punchao), הוחזק במקדש השמש, במתחם הקדוש קוריקנצ'ה בקוסקו. עם קרניים מבצבצות מראשו ומעוטרות בתכשיטי זהב, קיבתה של דמות זו שימשה כלי קיבול לאפר האיברים החיוניים השרופים של מלכי האינקה הקודמים.[118] את האל שירת הכוהן הגדול המכונה וייאק אומו (Villaq Umu), הדמות הדתית הבכירה ביותר בעולם האינקה, שנעזר בצוות של כוהנות צעירות בתולות, האקייאס (acllas) או גם אקייאקונס (acyllyaconas). לכל עיירת אינקה גדולה היה מקדש לאל וכמות עצומה של משאבים הוקדשה לו. אפילו אדמה ועדרים נשמרו במיוחד לאינטי ומחוז שלם ליד אגם טיטיקקה הוקצה לו.[118]

האינקה סגדו גם לאלים רבים אחרים: "ויראקוצ'ה", - בורא העולם, "פצ'אמאמה" - אלת האדמה, "אייפה" (Illapa) - אל הרעם, מזג האוויר והגשם, "מאמה קייה" - אלת הירח, פצ'אקמק (Pachacamac), אל רעידות האדמה, "מאמה קוקה" (Mama Coca) - אלת הבריאות והאושר, סופאי (Supay), אל המתים ורבים אחרים.[120] בני האינקה היו צופים נלהבים בגרמי השמיים ושלטו בתנועות ובמחזוריות שלהם. בהתאם, גם לכוכבים, לקבוצות כוכבים ולכוכבי הלכת היו ייצוגים מגולמים, במיוחד הפליאדות (קוייקה - Qollqa), שביל החלב (מאיו - Mayu), חגורת אוריון ונוגה (צ'סקה קוייור - Chaska Cuyllor). באופן כללי נראה שלכל היצורים הייתה מקבילה כוכבית מיוחדת משלהם שאיכשהו שלטה והגנה על כל הייצוגים שלה על פני כדור הארץ.[118]

מקדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקדש השמש במאצ'ו פיצ'ו

המקדשים של האינקה נועדו בדרך לשכן חפצים שהאמינו שיש להם כוח מאגי, כוהני דת, משרתיהם ואת הנשים הנבחרות ("בתולות השמש"), שחיו במקדש, הכינו מזון לפולחן וצ'יצה לפולחן וארגו בדים לפולחן ולקיסר. המקדשים בדרך כלל לא נועדו לקהל המאמינים, והטקסים הדתיים התנהלו מחוץ למקדשים. כשהאינקה כבשו שטחים חדשים, הוקמו מקדשים מסוג זה בארצות החדשות.[116]

המקדש הידוע ביותר של האינקה היה מקדש השמש בקוסקו. מקדש גדול נוסף שעדיין קיים מצוי בווילקאסוואמן (Vilcashuamán).[116] במאצ'ו פיצ'ו ובסביבתה התגלו כמה מקדשים (לשמש, לירח, לקונדור, ולוויראקוצ'ה).[121] מקדשים נוספים היו קיימים בסמוך לפסגות הגבוהות בפרו, בקאראנקי (Caranqui) שבאקוודור,[122] בפיסאק (Pisac) שבעמק הקדוש, בפצ'אקמק,[123] ועל האי טיטיקקה (הקרוי גם איסלה דל סול – "אי השמש") שבלב אגם טיטיקקה.[116]

מקדש השמש (קוריקנצ'ה בקצ'ואה) המצופה לוחות של זהב, חלש על הכיכר המרכזית של קוסקו, ובכך הדגיש את חשיבותה של קוסקו כעיר קדושה וכמרכזה הדתי של הממלכה. הוא היה בנוי כמיטב המסורת של האינקה מאבנים שהותאמו זו לזו ללא שימוש במלט. היקפו היה 360 מטרים. בתוך המקדש היה תבליט גדול עשוי זהב של השמש. בחלק אחד של המקדש, המתחם המוזהב, היו דגמים מזהב של קלחי תירס, למות ורגבי אדמה.[124] בסמוך למקדש השמש היה משכנן של "בתולות השמש" (אקיאוואסי Aqllawasi או אקיה קונה Aclla Cuna).[116]

מקומות קדושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

'עמוד החיבור של השמש' במאצ'ו פיצ'ו

בבני האינקה האמינו כי אלים, רוחות ואבות קדמונים שמתו זה מכבר יכולים לבוא לידי ביטוי על פני כדור הארץ בצורה של תוואי נוף טבעיים כמו פסגות הרים (apu), נהרות, מעיינות, מערות,[125] מחשופי סלע ואפילו אבנים בעלות צורה מוזרה. מקומות אלה שונו לעיתים כדי להדגיש מאפיינים יוצאי דופן והתייחסו אליהם כאל מקדשים בעלי כוח מיוחד המשפיע על המציאות. הם נודעו כוואקה ובמקרה של אבנים, נלקחו לשמירה בארמונות ובקברים, מדי פעם, אפילו צורפו למשלחות צבאיות. אנשים השאירו מנחות בוואקה, במיוחד קונכיות, בדים, עלי קוקה, מוצרים יקרים, פסלוני חימר וקורבנות, לרוב של למות ושרקנים.[118] אתרי ואקה חשובים היו גדולים ונשמרו על ידי כוהנים ובהם בדרך כלל היו הקרבת קורבנות.[120]

ואקה יכול להיות גם מקום המשמש לתצפיות אסטרונומיות. אולי המפורסם ביותר הוא 'עמוד החיבור של השמש' (אינטיוואטנה - intihuatana) בנקודה הגבוהה ביותר של מאצ'ו פיצ'ו ששימש לחיבור סמלי של השמש לכדור הארץ באמצעות חוט מיוחד בכל נקודת היפוך. אולם התצפית החשובה ביותר הייתה האושנו - פלטפורמה מוגבהת ברחבה בקוסקו. היה בה עמוד אבן ששימש לתצפיות אסטרונומיות וכיסא זוהר שממנו יכול קיסר האינקה לצפות בפסטיבלים דתיים. כל האתרים הקדושים הללו - כ-328 - נקשרו אז לקוסקו, מרכז עולם האינקה, באמצעות 41 קווים הידועים כסקה (ceque) שהיו יכולים להיות שבילים פיזיים או קווי ראייה ובכך ליצור רשת קדושה דמיונית כשקוסקו בלבה.[118][126][127]

ואקה הייתה יכולה להיות גם מומיה, בייחוד של קיסר אינקה. במעברי הרים היו נוהגים להקים גל-עד (אפאצ'טה - apacheta) שעוברי אורח היו נוהגים להוסיף עוד אבן ולהתפלל להצלחה בהמשך הדרך.[116][128]

כוהני דת ונשים נבחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשים הנבחרות, איור של פליפה גואמן פומה דה איילה

כוהני הדת חיו בכל המקדשים והמקומות המקודשים. הכוהן היה מנבא עתידות, מכשף, מוודה ומרפא. הכוהן העליון (וייאק אומו (Villac umu) בשפת האינקה) התגורר בקוסקו. לכוהן העליון הייתה סמכות למנות ולפטר כוהנים ואחריות על כל המקדשים והמקומות הקדושים. בהיררכיה של האינקה הוא היה שני במעמדו רק לקיסר.[129]

"הנשים הנבחרות" (בקצ'ואה: aqllakuna) היו נערות נאות שנלקחו ממשפחתן בגיל 10 ושוכנו ביישובים של האינקה תחת חסות המושל בבניין מבודד המיועד לנשים הנבחרות (aqllawasi). שם לימדו אותן בתולות שהקדישו את חייהן למוסדות הדתיים: לימודי דת, לטוות, לבשל ולהכין צ'יצ'ה. במבנים הגדולים ביותר שוכנו עד 200 נשים בגילאים שונים. הנערות והנשים לא היו מוגבלות למגוריהן, אלא גם השתתפו בטקסים רבים מחוץ למשכנן. בתום 4 שנים חלקן נישא לגברים שזכו לכבוד זה על שירותם לאינקה, וחלקן הפכו לכוהנות (Mama Kuna). הבגדים שטוו והצ'יצ'ה שהכינו שימשו בפולחן לשמש כמנחה.[130] קבוצה קטנה מתוכן הוגדר כ"ככלות השמש" והוקרבו לאינטי אל השמש.[131][132]

חיזוי עתידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האינקה האמינו שהחיים נשלטים על ידי כוחות בלתי נראים, ולכן נהגו הכוהנים לפנות לאורקלים שהאמינו כי יש להם קשר ישיר עם האלים. כך למשל תואר האורקל שליד הגשר מעל האפורימק כבול עץ עם שדיים המרוח בדם קורבנות שדרכו דיבר שד הנהר אל החוצים. האורקל הידוע ביותר היה במקדש בפצ'אקמק. לפני כל בצוע פעולה חשובה נהגו האינקה להיוועץ בכוהנים שחזו את העתיד. חיזוי עתידות שימש לאבחון מחלות,[133] ניבוי מה יארע בקרבות, וזיהוי פשעים. חיזוי עתידות שימש גם להחלטה על סוג הקורבן שיועלה, ולאיזה אל.[116]

היו לכוהני האינקה דרכים שונות לחיזוי העתיד: צפייה בלהבות אש, התבוננות בתנועת עכבישים, צפייה בתצורת עלי הקוקה בכלי שטוח, חקר הריאות של למה לבנה שהועלתה כקורבן (הריאות נופחו על ידי נשיפת אוויר לקנה הנשימה החתוך, ואז הוצאו על ידי הכוהנים שבדקו ביסודיות כל וריד). דרך אחרת לניבוי העתיד הייתה לשתות איוואסקה - סם הזיות המשפיע על מערכת העצבים המרכזית.[134] האינקה האמינו שסם זה מאפשר לאדם ליצור קשר עם הכוחות העל טבעיים והכוהנים ניצלו קשר זה לקבלת תשובות לשאלותיהם. מכיוון שהאינקה האמינו שאסונות טבע או אירועים בלתי רגילים הם תוצאה של כישלון של מישהו לקיים בקפדנות את הפולחן הדתי היה הווידוי על פשעים חלק מתהליך חיזוי העתיד.[116]

קורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורבן בהמה (למה או שרקנים) או אדם הועלו בכל מאורע חשוב, בזמנים קשים כמו מלחמה או בצורת וגם בחגיגות. קורבנות רבים בדמות תירס, או בגדים הועלו כל יום באש בטקס לכבוד זריחת השמש. קורבנות הועלו כשנבחר שליט חדש לאימפריה. ידועים מקרים שבהם הועלו 200 ילדים כקורבן. אפילו הנשים הנבחרות ("בתולות השמש") נלקחו לעיתים לשמש כקורבן.[116] עם שהובס שילם בקורבנות רבים מבניו כמס לאינקה.

קורבנות בהמה שהוקרבו היו למות שחורות לחלוטין או לבנות לחלוטין. ילדים היו קורבן האדם העיקרי של האינקה. פולחן המכונה קפאקוצ'ה (Capacocha או Qhapaq hucha) בשל האגדה על ילדת אינקה בת עשר מושלמת מבחינה גופנית, שאביה החליט להביאה כקורבן לקיסר האינקה, כל הקורבנות היו חייבים להיות בלא מומים, ובמצב בריאות טוב. ברגע שנבחרו הם פגשו את הקיסר ונערכו חגיגות בשמם. האינקה האמינו שהילד המוקרב הופך לאל ברגע מותו. הילד הושקה בצ'יצ'ה (משקה אלכוהולי עשוי מתירס, הנפוץ גם כיום) לפני שנקבר חי, במטרה להקהות את חושיו. כדי לכבדם, הכוהנים ערכו טקסים בעת שנשמותיהם נפרדו מגופם.[135] לפי ממצאים כימיים שנמצאו במומיות בנות 500 שנה של קרבנות אלו, שהתגלו בשנת 1999 בהר ז'וז'איז'קו בצפון-מערב ארגנטינה, לצד המשקה האלכוהולי (צ'יצ'ה) צרכו הילדים עלי קוקה ואיוואסקה בטרם הובאו אל מותם.[136][137]

חגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחזור של אינטי ריימי

בלוח השנה של האינקה היה חג בכל חודש. החגים עזרו בגיבוש האימפריה בכך שנתנו לתושבים תחושת שייכות. הכרוניקן פליפה גואמן פומה דה איילה שהיה אציל מבני האינקה. תיאר את הפסטיבלים בשתי רמות. האחת פסטיבלים ברמת המדינה שנערכו בקוסקו, והשנייה פסטיבלים בעלי אופי חקלאי מקומי באזורי ההרים. גם בשפלת החוף היו פסטיבלים אם כי במועדים אחרים, אך לא נותר תיעוד מהם.[116]

החודשים והחגיגות על פי לוח השנה:[138]

החודש שם החודש בקצ'ואה תרגום
דצמבר Capac Raimi חג נהדר
ינואר Huchuy Pacoy הבשלה קטנה
פברואר Hutan Pacoy הבשלה גדולה
מרץ Paucar Warai מלבוש הפרחים
אפריל Ariway ריקוד התירס הצעיר
מאי Aimuari שירת הקציר
יוני Inti Raimi חג השמש
יולי Anta Situwa זיכוך ארצי
אוגוסט Capac Situwa זיכוך נהדר
ספטמבר Caya Raimi חג המלכה
אוקטובר Uma Raimi חג המים
נובמבר Ayamarca תהלוכת המתים

עד היום נחגג בעיר קוסקו "חג השמש" ב-24 ביוני (שלושה ימים לאחר נקודת ההיפוך החורפית), והחגיגות כוללות תהלוכות ססגוניות, ריקודים ותליית דגלים.[139]

נוהגי קבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האינקה, כמו תרבויות רבות אחרות של האנדים, חנטו רבים מהמתים שלהם וקברו יחד עם מנחות יקרות ערך כמו תכשיטי מתכת יקרים, כלי חרס משובחים ובדים מפוארים. המומיות הללו, שנחשבו כמקשרות בין החיים לאלים, יכלו להילקח ממקום מנוחתם ו"להתייעץ" בהם בהזדמנויות חשובות כדי שהידע שלהן ישרת את הקהילה החיה. ניתן להן כבוד והציעו להן אוכל ושתייה, מומיות היו מעורבות בטקסים כגון נישואים, זריעה וקציר, או כאשר אנשים בקהילה נדרשו לנסיעות ארוכות.[140]

המומיות הונחו בתנוחת עוברית ונעטפו לצרורות באמצעות מספר שכבות של בדים, הקשורות בחוטים, ולעיתים בתוספת בד לראש. ניתן היה לקבור מומיות במערות או בחדרים ייעודיים בתוך קהילה, לעיתים קרובות בקבוצות, והתאים הללו נפתחו מחדש מדי פעם כדי שניתן יהיה להוסיף מומיות חדשות. מומיות של אנשים ממעמד גבוה היו לבושים ועטופים בבדים ותכשיטים משובחים במיוחד. רכושו של המנוח נטמן יחד עם בעליו, לעיתים גם בכלי מקצועם המסוים. האינקה נהגו גם לחנוט קורבנות, כולל "נשים נבחרות" וילדים (המנהג המכונה קפקוצ'ה), ולהכניס אותם למקדשים בראש ההר ובאתרים קדושים אחרים (ואקה).[140] בין המנחות שנטמנו יחד עם הקבורים היו: כלי חרס, בדים, טבעות נחושת, חרוזים וקונכיות של שדרנית.[141]

אותן מומיות (מאייקי mallqui בקצ'ואה) שניצלו משודדי קברים נשמרו, ברוב המקרים, במצב מצוין, הודות לאקלים היבש של אזור האנדים, והן מספקות תובנה ייחודית על התרבות, המנהגים הדתיים וחיי היומיום של האינקה.[140]

הכיבוש הספרדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיה האחרונות של אימפריית האינקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן של אטוואלפה מאת אמן לא ידוע מאסכולת קוסקו

בשנת 1493 (שנה אחרי גילוי אמריקה על ידי קולומבוס) עלה לשלטון הקיסר ואיינה קאפאק. הוא השלים את מסכת הכיבושים של קודמיו כשהשתלט על החלקים המזרחיים של פרו ואקוודור של ימינו. אך הוא גם זרע את המחלוקת שעתידה הייתה להכשיל את האינקה. ואיינה קאפאק נעשה קשור יותר ויותר למחוז הצפוני של קיטו, ואף נשא לו לאישה נסיכה מבית המלכות של קיטו, שהיה כפוף לשלטון המרכזי בקוסקו.

ב-1526 פרצה בממלכת האינקה מגפה, מחלה קטלנית שלא הייתה מוכרת לרופאי האינקה. היו אלו האבעבועות השחורות, מחלה שהגיעה עם הכובשים הספרדים מיבשת אירופה שמעבר לאוקיינוס.[142] אין נתונים מהימנים לגבי מספר האבדות במגפה, אך ההערכות הן שמדובר על אחוז ניכר מתושבי האימפריה - בין 20 ל-60 אחוזים. בין המתים היה גם הקיסר ואיינה קאפאק. לפני מותו בחר כיורש עצר את בנו הבכור נינאן קויוצ'י (Ninan Kuyuchi) מאשת הקיסר הראשית (שהייתה גם אחותו), ואם זה לא יצלח יוכתר בנו ואסקאר כקיסר. כשהאצילים באו להודיע לנינאן קויוצ'י על בחירתו התברר שהוא מת מאותה מגפה עוד קודם. ולכן הוכתר ואסקאר כקיסר בטקס רב רושם בקוסקו (1527).[143]

בהכירו את ההיסטוריה של האינקה חשש ואסקאר מבגידה בו. בייחוד הוא חשד באחיו החורג אטוואלפה, בנו מנישואיו של ואיינה קאפאק עם הנסיכה מבית קיטו, ששהה אז בקיטו. הוא שלח צבא נגד אטוואלפה והתחילה מלחמת אחים בין שני האחים. מלחמה מרה זו שהיו בה קורבנות רבים נמשכה עד 1532, ובסופה הצליח אטוואלפה, שנהנה מגיבוי צבאו של ואיינה קאפאק אביו, צבא שהתחשל בקרבות בצפון, ומתמיכת המפקדים הבכירים, להביס את יריבו ולשבות אותו. אטוואלפה התגלה כשליט עריץ בהוציאו להורג את כל בני משפחתו של ואַסְקַאר ומשפחות בני האצולה הנאמנים לו. זמן קצר לאחר ניצחונו פרש אטוואלפה, לנוח בעיר מרחצאות הגופרית קחאמרקה שברמות פרו המרכזית.[144]

באותה עת התבשר אטוואלפה כי "אנשים הגיעו באונייה גדולה מן הים ולהם לבוש שונה, הם מגדלים זקנים ויש להם חיות הדומות ללמות אך גדולות מהן". מתוך סקרנות נשאר אטוואלפה בעיר הנופש ודחה את תהלוכת הניצחון בקוסקו. הוא היה סקרן לגבי הזרים, אך לא חשש מהם משום שעל פי ה"קיפו" ידע שהחבורה מונה פחות מ-200 איש, ולא היה ספק בידו כי בעת הצורך יוכל לסלקם ללא קושי, בהיותו מוקף אלפי לוחמים נאמנים.[145]

בואם של הספרדים לפרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן של פרנסיסקו פיסארו מ-1835

האינקה שמעו לראשונה על האדם הלבן בשנת 1527 שנת מותו של ואיינה קאפאק. שנה אחר-כך הגיעו ידיעות מטרידות מהעיר טוּמְבֶּס (כיום בצפון פרו) שעל חוף האוקיינוס השקט על קבוצת אנשים לבנים שהפליגו לאורך החוף, אך התרחקו חיש מהר. על אף שעברו 35 שנה מאז שקולומבוס הגיע ל"עולם החדש", בפרו עדיין לא ידעו דבר על האדם הלבן. קבוצת האנשים הלבנים שהגיעו לטומבס הייתה חבורה בראשותו של פרנסיסקו פיסארו, הרפתקן שלא ידע קרוא וכתוב והיה אז כבן חמישים, שמשנת 1524 החל לתכנן את המסע לכיבוש ממלכת פרו שעליה שמע מן האינדיאנים כי עשירה היא מכל הממלכות. הוא הפליג דרומה מפנמה, עיר שהספרדים יסדו זמן קצר לפני כן. שני הניסיונות הראשונים להגיע לממלכה האגדית הסתיימו בכישלון, אבל פיסארו היה עקשן ובתמיכת שותפו דייגו דה אלמגרו הוא ניסה בפעם השלישית והפעם הגיע לטומבס, אז עיר בקצה הצפון-מערבי של אימפריית האינקה. הוא למד מהמקומיים על האימפריה ועל עושרה בכסף ובזהב, והחליט לחזור לפנמה ולארגן משלחת גדולה לכיבוש האימפריה. אבל מושל פנמה פֶּדְרוֹ דֶה לוֹס רִיוֹס שלא התרשם מסיפוריו של פיסארו סירב להעמיד לרשותו את האוניות, האספקה והאנשים.[146]

פיסארו החליט לעקוף את מושל פנמה והתקבל אצל לראיון בטולדו אצל קארלוס הראשון, מלך ספרד, שהשתכנע מתצוגת תכשיטי הזהב שהביא עמו פיסארו, הלמה המצויה ומסיפוריו. ב-26 ביולי 1529 חתמה איזבלה, נסיכת פורטוגל, אשתו של קארלוס הראשון (שהיה אז בדרכו לאיטליה לטקס הכתרתו) על אמנה מלכותית (capitulación) שעל פיה מונה פיסארו מושל ו"קפיטן חֶנֶרַאל" על כל הארצות שעתיד הוא לכבוש.[147]

בינואר 1531 החל מסעו האחרון של פיסארו לפרו. במשלחת היו שלוש אוניות, 183 אנשים ו-37 סוסים. אולם בהגיעם לטומבס, הופתעו לגלות כי העיר נחרבה. לאחר שחקרו את הילידים, התברר להם שבאימפריה התחוללה מלחמת אחים וכי המנצח אטוואלפה מצוי בעיר הנופש קחאמרקה המרוחקת כ-550 קילומטרים דרומית-מזרחית לטומבס. פיסארו החליט לצאת לשם ללא שהיות. בכוח שיצא לכבוש ממלכה שלמה היו 106 חיילי רגלים, 62 פרשים שהיו מצוידים בחרבות, כמה ארקבוזים ותותח קטן אחד. אף על פי שאטוואלפה קיבל כל העת ידיעות על מסעם, וידע במדויק את מספרם, ואף על פי שיכול היה להניח להם מארבים, לא עשה זאת בשל ביטחון עצמי מופרז. עתה, משהשתלט על האימפריה, לא היוותה קבוצת הלוחמים הקטנה איום במונחי האינקה, ואטוואלפה היה סקרן לראותם לפני שיצא לקוסקו לטקס הכתרתו לקיסר.[148]

הכיבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכידת אטוואלפה, ציור של חואן לפיאני

חבורתו של פיסארו הגיעה לקחאמרקה בבוקר 15 בנובמבר 1532 והשתכנה בבתים שסביב לרחבה שבמרכז העיר. הספרדים הציעו לאטוואלפה שהתגורר במחנה האינקה מעל העיר לבוא לבקרם. הוא הסכים, ועל מנת להראות את כוונתו הטובה, הגיע למחרת, ב-16 בנובמבר, בליווי פמליה של 6,000 איש. משהגיע למרכז העיר נתן פיסארו את האות וחייליו שהסתתרו בבתים הסמוכים הסתערו על אנשי האינקה. במשך חצי שעה נערך טבח המכונה קרב קחאמרקה שבסופו היו כל האנשים בפמליית הקיסר מתים, והקיסר עצמו נפל בשבי.[149]

בניסיון לקבל את חירותו בחזרה הציע אטוואלפה לפיסארו כי בתמורה לשיחרורו, יכסה בזהב את רצפת החדר שבו ניצבו השנים. פיסארו לא הגיב ואטוואלפה הבטיח כי תוך חודשיים ימלא את החדר כולו בזהב וכסף עד לגובה אליו יגיע בעמדו על קצות אצבעותיו (2.10 מטרים).[150] פיסארו הסכים להצעה, ואכן הזהב והכסף שהביאו סבלים מכל רחבי האימפריה מילא את החדר תוך שלושה חודשים.[151] בינתיים, מחשש פן יציעו הספרדים את השלטון לאחיו החורג, הורה אטוואלפה להוציא להורג את ואסאקר.[152]

לפיסארו לא הייתה כוונה לקיים את הבטחתו. כאשר היו שמועות על צבא גדול של האינקה שמתקרב לקחאמרקה כדי לשחרר את מנהיגם הוא החליט להוציא את אטוואלפה להורג. הספרדים ערכו לאטוואלפה משפט בעוון גילוי עריות (נישואים עם האחות הייתה חובה אצל קיסרי האינקה), ורצח אחיו. בית הדין התכנס ב-29 באוגוסט 1533 והחליט במקום להוציא את אטוואלפה להורג בשריפה. אטוואלפה התחנן על חייו, והכומר הספרדי הציע לו להתנצר ובתמורה יומת בחניקה במקום על המוקד, וכך היה. מותו סימן את תחילת הקץ של אימפריית האינקה.[153]

פיסארו החליט עתה להצעיד את צבאו לקוסקו בירת האינקה. הספרדים לא נתקלו בהתנגדות בדרך עד שהגיעו לקוסקו. שארית צבא האינקה בפיקודו של קיסקיס (Quizquiz), המצביא הטוב ביותר של אטוואלפה, ניסתה לעצור את הספרדים לפני העיר, אבל כלי הנשק העיקריים של האינקה, האלות והקלעים, לא הצליחו לחדור את השריון של הספרדים ומנגד הם ספגו אבדות כבדות מחרבות הפלדה והארקבוזים וקיסקיס החליט לסגת.[154] ב-15 בנובמבר 1533, שנה בדיוק לאחר שהגיע לקחאמרקה, נכנס פיסארו בשערי קוסקו. העיר נשדדה כליל ורוקנה מכל חפץ בעל ערך.[155]

טרסות האינקה באויאנטאיטמבו, אתר הקרב האחרון שבו הצליחו האינקה להביס צבא ספרדי

פיסארו מינה תחילה את טופאק ואייפה (Tupac Huallpa), אחיו של אטוואלפה, כשליט בובה, אלא שהוא מת חודשיים אחרי המינוי, ואז מינה פיסארו את מאנקו אינקה יופאנקי, אחיו בן ה-17 של ואסקאר, לקיסר בטקס הכתרה גדול.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אימפריית האינקה האדירה הוכנעה על ידי פחות ממאתיים ספרדים. אך הסיפור לא תם בכך. מאנקו אינקה יופאנקי, שפיסארו מינה כ"שליט בובה", נמלט, הקים מחדש צבא והטיל מצור על העיר קוסקו (1536). רק תגבורות שהגיעו שנה אחר כך שחררו את חיל המצב מהמצור. בתקופת המצור התגורר מאנקו אינקה באויאנטאיטמבו והדף ניסיון לכבוש אותה, ואחר נמלט צפונה. תחילה לוויטקוס ואחר כך לווילקבמבה ששימשה כבירת הישות שהקים שלימים כונתה מדינת נאו-אינקה והמשיך להילחם בספרדים, כאשר נחל לעיתים הצלחה כשנקט בטקטיקה של לוחמת גרילה.[156] הוא מצא את מותו בידי ספרדים שמרדו בפיסארו ושלהם הסכים לתת מקלט. יורשיו, המשיכו לשלוט במדינת נאו-אינקה, עד שפרנסיסקו דה טולדו, המשנה למלך של פרו הורה לחסל את המדינה. העיר וילקבמבה נפלה בידי הספרדים בשנת 1572 וטופאק אמארו, השליט העצמאי האחרון של האינקה הוצא להורג.

הספרדים דיכאו את האינקה ואת המסורת שלהם. בלא הכלכלה הריכוזית של האינקה, ושיטות החקלאות שלהם הפכו שטחי האימפריה לשעבר להיות אחד מהאזורים מוכי העוני שבעולם. האימפריה הלכה והתפוררה, שבטים בכל רחבי האימפריה החלו למרוד ולעיתים הצטרפו לספרדים כנגד האינקה.[157] תעלות ההשקיה ננטשו וחרבו. באין מים השדות התייבשו והחל רעב, שהיה תופעה בלתי מוכרת בזמן הכלכלה הריכוזית של האינקה. מגפות שהביאו הספרדים איתם (בייחוד אבעבועות שחורות) קטלו במקרים מסוימים עד שני שלישים מהאוכלוסייה.[155]

הלחימה של טופאק אמארו בשלטון הספרדי שימשה מקור השראה למנהיג מורדים אינדיאנים במאה ה-18, טופאק אמארו השני,[158] וכן לשמה של תנועת המחתרת האורוגוואית הקרויה: "התנועה המהפכנית טופאק אמארו" והידועה יותר כ"טופאמארוס",[159] ותנועת המחתרת הפרואנית התנועה המהפכנית טופאק אמארו[160] שהאידאולוגיה שלה היא שילוב בין מאואיזם לבין הכלכלה המתוכננת של האינקה.[161]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • de la Vega, Garcilaso (2006). The Royal Commentaries of the Incas and General History of Peru, Abridged. Hackett Publishing. pp. 32–. ISBN 978-1-60384-856-5.
  • Hemming, John (2003). The Conquest of the Incas. Harvest Press. ISBN 0-15-602826-3.
  • MacQuarrie, Kim (2007). The Last Days of the Incas. Simon & Schuster. ISBN 978-0-7432-6049-7.
  • Mann, Charles C. (2005). 1491: New Revelations of the Americas Before Columbus. Knopf. pp. 64–105. ISBN 978-0-307-27818-0.
  • McEwan, Gordon F. (2008). The Incas: New Perspectives. W.W. Norton, Incorporated. pp. 221–. ISBN 978-0-393-33301-5.
  • Morales, Edmundo (1995). The guinea pig: healing, food, and ritual in the Andes. University of Arizona Press.
  • Popenoe, Hugh; Steven R. King; Jorge Leon; Luis Sumar Kalinowski; Noel D. Vietmeyer (1989). Lost Crops of the Incas: Little-Known Plants of the Andes with Promise for Worldwide Cultivation. Washington, DC: National Academy Press. ISBN 0-309-04264-X.
  • Sanderson, Steven E. (1992). The Politics of Trade in Latin American Development. Stanford University Press. ISBN 978-0-8047-2021-2.
  • D'Altroy, Terence N. (2014). The Incas. Wiley. ISBN 978-1-118-61059-6.
  • Steward, Julian H, ed. (1946). The Handbook of South American Indians: The Andean Civilizations. no. 143 v. 2 Bulletin / Smithsonian Institution, Bureau of American Ethnology. Vol. 2. Biodiversity Heritage Library / Washington, DC: Smithsonian Institution. p. 1935.
  • Julien, Catherine J. (1982). Inca Decimal Administration in the Lake Titicaca Region in The Inca and Aztec States: 1400–1800. New York: Academic Press.
  • Moseley, Michael Edward (2001). The Incas and Their Ancestors: The Archaeology of Peru. Thames & Hudson. ISBN 978-0-500-28277-9.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אינקה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Turchin, Peter; Adams, Jonathan M.; Hall, Thomas D (בדצמבר 2006). "East-West Orientation of Historical Empires". Journal of World-Systems Research. 12 (2): 222. ISSN 1076-156X. {{cite journal}}: (עזרה)
  2. ^ 1 2 3 Gordon Francis McEwan, The Incas: New Perspectives, ABC-CLIO, 2006, מסת"ב 9781851095742
  3. ^ 1 2 3 Gordon Francis McEwan, The Incas: New Perspectives, ABC-CLIO, 2006, מסת"ב 9781851095742,page 3-5
  4. ^ "Quechua, the Language of the Incas". 11 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ Sonia Alconini Mujica, R. Alan Covey, The Oxford Handbook of the Incas, Oxford University Press, 2018 מסת"ב 9780190219352, page 313
  6. ^ "The Inca." The National Foreign Language Center at the University of Maryland. 29 May 2007.
  7. ^ La Lone, Darrell E. "The Inca as a Nonmarket Economy: Supply on Command versus Supply and Demand". p. 292.
  8. ^ "Inca". American Heritage Dictionary. Houghton Mifflin Company. 2009.
  9. ^ Gordon Francis McEwan, The Incas: New Perspectives, ABC-CLIO, 2006, מסת"ב 9781851095742, page=91
  10. ^ Mapped: The 6 Cradles Of Civilization
  11. ^ McEwan, Gordon F. (2006), The Incas: New Perspectives, New York: W. W. Norton & Company, p. 65
  12. ^ Spalding, Karen (1984), Huarocochí, Stanford University Press: Stanford, page 77
  13. ^ Gordon Francis McEwan, The Incas: New Perspectives, ABC-CLIO, 2006, מסת"ב 9781851095742, page=66
  14. ^ 1 2 3 The Origin of the Inca Empire in Cusco
  15. ^ Pedro Sarmiento de Gamboa, The History of the Incas, University of Texas Press, 2009, מסת"ב 9780292774827, Pages 60-73
  16. ^ John Malam, Exploring the Incas, Evans Brothers, 2006, מסת"ב 9780237531539, Page 17
  17. ^ Gordon Francis McEwan, The Incas: New Perspectives, ABC-CLIO, 2006, מסת"ב 9781851095742, page=220
  18. ^ Sacred Valley of the Incas
  19. ^ 'Pre-Inca' temple found in Peru From the BBC
  20. ^ Gordon Francis McEwan, The Incas: New Perspectives, ABC-CLIO, 2006, מסת"ב 9781851095742, page=220
  21. ^ 1 2 3 Pachacuti Inca Yupanqui, World History Encyclopedia
  22. ^ Gordon Francis McEwan, The Incas: New Perspectives, ABC-CLIO, 2006, מסת"ב 9781851095742
  23. ^ Tupac Inca Yupanqui, Historia Peruana
  24. ^ Inca Warfare: Battle Tactics
  25. ^ Machu Picchu was built decades earlier than thought
  26. ^ Weatherford, J. McIver (1988). Indian Givers: How the Indians of the Americas Transformed the World. New York: Fawcett Columbine. pp. 60–62. ISBN 0-449-90496-2.
  27. ^ Jean-Pierre Protzen, Inca Quarrying and Stonecutting
  28. ^ Silva Galdames, Osvaldo (1983). "¿Detuvo la batalla del Maule la expansión inca hacia el sur de Chile?". Cuadernos de Historia (בספרדית). 3: 7–25.
  29. ^ Geography of the Inca Empire
  30. ^ BRIAN HANDWERK, Inca Child Sacrifice Victims Were Drugged, NATIONAL GEOGRAPHIC
  31. ^ Inca Government
  32. ^ 1 2 Inca Warfare: Battle Tactics
  33. ^ Leiner Cárdenas Fernández, The Incan Army: Volume II Strategy, Tactics and Logistics, Babelcube Inc., 2018, מסת"ב 9781547551910
  34. ^ 1 2 3 4 5 6 Cartwright, Mark (19 במאי 2016). "Inca Warfare". World History Encyclopedia. {{cite web}}: (עזרה)
  35. ^ Geoffrey Parker (29 בספטמבר 2008). The Cambridge Illustrated History of Warfare: The Triumph of the West. Cambridge University Press. p. 136. ISBN 978-0-521-73806-4. {{cite book}}: (עזרה)
  36. ^ Robert Stevenson (1 בינואר 1968). Music in Aztec & Inca Territory. University of California Press. p. 245. ISBN 978-0-520-03169-2. {{cite book}}: (עזרה)
  37. ^ Father Bernabe Cobo; Roland Hamilton (1 במאי 1990). Inca Religion and Customs. University of Texas Press. p. 218. ISBN 978-0-292-73861-4. {{cite book}}: (עזרה)
  38. ^ Kim MacQuarrie (17 ביוני 2008). The Last Days of the Incas. Simon and Schuster. p. 144. ISBN 978-0-7432-6050-3. {{cite book}}: (עזרה)
  39. ^ Cottie Arthur Burland (1968). Peru Under the Incas. Putnam. p. 101. The sling was the most deadly projectile weapon. Spear, long-handled axe and bronze-headed mace were the effective weapons. Protection was afforded by a wooden helmet covered with bronze, long quilted tunic and flexible quilted shield.
  40. ^ D'Altroy, Terence N. (2002). The Incas. Blackwell Publishing. p. 216. ISBN 0-631-17677-2.
  41. ^ INCA WARFARE
  42. ^ 1 2 3 Mark Cartwright, Inca Architecture, World History Encyclopedia
  43. ^ Inca Architecture, Discover Peru site
  44. ^ Ginger Pigeon, INCA ARCHITECTURE: THE FUNCTION OF A BUILDING IN RELATION TO ITS FORM, University of Wisconsin-La Crosse
  45. ^ Krzanowski Andrzej. Observaciones acerca de la construcción y el trazado de algunos tramos del camino inca en los Andes peruanos - Kraków, Poland
  46. ^ The Inca Road System
  47. ^ Inca Road: The ancient highway that created an empire
  48. ^ Ramiro Matos Mendieta, Jose Barreiro, The Great Inka Road: Engineering an Empire, Smithsonian Institution, 2015, מסת"ב 9781588344953
  49. ^ Andean caravans: An ethnoarchaeology, Page 168
  50. ^ What we know about Inca seafaring
  51. ^ Sea lion skin rafts
  52. ^ The Uros People of Lake Titicaca
  53. ^ John Howland Rowe, Inca Culture at the Time of the Spanish Conquest, U.S. Government Printing Office, 1946
  54. ^ Inca litters
  55. ^ Lidio Valdez and Cirilo Vivanco, Peru’s Incan Rope Bridges Are Hanging by a Thread
  56. ^ Squier, Ephraim George (1877). "The Great Hanging Bridge Over the Apurimac". Peru: Incidents of Travel and Exploration in the Land of the Incas. New York: Harper Bros.
  57. ^ ABBY SEWELL, This Suspension Bridge Is Made From Grass
  58. ^ What is a chaski?
  59. ^ The Chasquis and Communication in the Inca’s Time
  60. ^ 1 2 Willem F. H. Adelaar, The Languages of the Andes, Cambridge University Press, 2004, מסת"ב 9781139451123
  61. ^ How was the Inca education?
  62. ^ Quipu: The Ancient Computer of the Inca Civilization
  63. ^ ELIZABETH P. BENSON, The Quipu: "Written" Texts in Ancient Peru
  64. ^ Mark Cartwright, Quipu, World History Encyclopedia
  65. ^ Frank L. Salomon, 2004: The Cord Keepers. Khipus and Cultural Life in a Peruvian Village; Duke University Press; מסת"ב 0822333902
  66. ^ Quipu, AD 1400 – 1532, The Smithsonian Institution
  67. ^ 1 2 Inca Class Structure
  68. ^ Incas Social Hierarchy
  69. ^ R. T. Zuidema, Hierarchy and Space in Incaic Social Organization
  70. ^ 1 2 3 Inca Daily Life
  71. ^ 1 2 Mark Cartwright, Daily Life in the Inca Empire, World History Encyclopedia
  72. ^ Inca houses
  73. ^ What is an Inka ushnu
  74. ^ Mark Cartwright, Cusco, World History Encyclopedia
  75. ^ London, Encyclopedia Britannica
  76. ^ 1 2 Inca Law
  77. ^ "Chronicles of Peru Part II 1553"
  78. ^ TAKE HEART: BLOODY EXECUTION IN THE AMERICAS FROM THE AZTECS TO THE INCAS
  79. ^ 1 2 3 4 Andean Music, the Music of the Incas
  80. ^ Robert Stevenson, Music in Aztec & Inca Territory, , University of California Press, 1968, מסת"ב 9780520031692
  81. ^ Peruvian Music
  82. ^ 1 2 3 4 Mark Cartwright, Inca Art, World History Encyclopedia
  83. ^ דוגמאות לאמנות של האינקה אפשר לראות ב-Inca Art באתר מוזיאון המטרופוליטן לאמנות
  84. ^ Inca Art Forms, Discover Peru site
  85. ^ 1 2 Inca Calendars
  86. ^ Tatiana Proskouriakoff, Peru: the Inca calendar, Britannica site
  87. ^ R. Tom Zuidema, The Inca Calendar, the Ceque system, and their representation in Exsul Immeritus
  88. ^ Surprised by the Cusco flag? Here we’ll tell you its true story
  89. ^ 1 2 3 Economy of the Inca Empire
  90. ^ Sarah Machajewski, The Ancient Inca Economy, The Rosen Publishing Group, Inc, 2016, מסת"ב 9781499419382
  91. ^ William K. Stevens, Rediscovering the Lost Crops of the Incas, New York Times
  92. ^ 1 2 3 4 5 6 Inca Food & Agriculture
  93. ^ 1 2 3 The Cultivation Genius of the Inca
  94. ^ Papa - Peruvian Potatoes
  95. ^ Alexander Grobman, Wilfredo Salhuana and Ricardo Sevilla, Races of Maize in Peru, USDA ARS
  96. ^ The innovative technology that powered the Inca
  97. ^ Farming in the Andes
  98. ^ Llamas and Alpacas
  99. ^ Meet the Andean Vicuña – From Ancient Gods to Near-Extinction
  100. ^ 1 2 Jonathan Holmes, How did the Inca hunt?
  101. ^ Bernabe Cobo, Historia Del Nuevo Mundo, University of Texas Press, 1979, מסת"ב 9780292730250
  102. ^ Carl B. Koford. The Ecology and management of the Vicuna in the Puna zone of Peru. Revue d’Ecologie, Terre et Vie, Société nationale de protection de la nature, 1961, pp.342-353. ffhal-03531636
  103. ^ 1 2 The INCA GOLD: its role in their culture and after the Spanish invasion
  104. ^ Sweat of the Sun, American Museum of Natural History
  105. ^ Capture the Tears of the Moon in a Stunning New Silver Bullion Issue
  106. ^ The Gold of the Inca Empire, Russian Ethnography Museum in St. Petersburg
  107. ^ Where Is the Lost Treasure of the Inca?
  108. ^ James Owen, Lost Inca Gold, National Geographic site
  109. ^ 1 2 Inca Clothing: What Did the Incas Wear?
  110. ^ Mark Cartwright, Inca Textiles, World History Encyclopedia
  111. ^ INCA CLOTHING
  112. ^ Terence N. D'Altroy, The Incas, Page 425
  113. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Mycaela Crouse, Inca Medicine: Religion, Culture, and Ethnobotany, Central College in Pella, Iowa
  114. ^ 1 2 The Medicine of the Incas
  115. ^ Scott Norris, Inca Skull Surgeons Were 'Highly Skilled,' Study Finds, National Geographic
  116. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Inca religion, Encyclopaedia Britannica
  117. ^ Inca Religion and Archaeoastronomy, Google Arts & Culture
  118. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Cartwright, Mark. Inca Religion, World History Encyclopedia. 15 Feb 2016.
  119. ^ THE INKA (;SAPAN INTIQ CHURIN OR;ONLY SON OF THE SUN
  120. ^ 1 2 Inca religion, a religion of many gods
  121. ^ What are the four temples of Machu Picchu?
  122. ^ Julian Smith, The Water Temple of Inca-Caranqui
  123. ^ Anthony Grahame, Ancient Incan Temples in Peru, USA Today Network
  124. ^ "Chronicles of Peru Part II 1553"
  125. ^ דוגמה בולטת היא מערת צ'וקקייה
  126. ^ Kristine De Abreu, Huacas: Sacred Objects of the Incas
  127. ^ Amy B. Scott, Sacred Politics: An Examination of Inca Huacas and their use for Political and Social Organization
  128. ^ מנהג בודהיסטי זהה קיים בימינו בהימלאיה
  129. ^ villac umu, Encyclopaedia Britannica
  130. ^ D'Altroy, Terence N.. The Incas: 13 (Peoples of America) (p. 301). Wiley. Kindle Edition.
  131. ^ Inca ” Brides of the Sun”
  132. ^ Chosen Women, Encyclopaedia Britannica
  133. ^ Inca Medicine: Religion, Culture, and Ethnobotany
  134. ^ Divination
  135. ^ Liesl Clark, The Sacrificial Ceremony
  136. ^ Bruce Bower, A special brew may have calmed Inca children headed for sacrifice
  137. ^ מומיית הקרח מתה ממנת יתר של קוקאין ואלכוהול, באתר וואלה!‏, 31 ביולי 2013
  138. ^ Bernabe Cobo, History of the Inca Empire: An Account of the Indians' Customs and Their Origin
  139. ^ Inti Raymi: the most important festival of the Inca Empire
  140. ^ 1 2 3 Cartwright, Mark. Inca Mummies World History Encyclopedia
  141. ^ Carol J. Mackey, Andrew J. Nelson, Life, Death and Burial Practices during the Inca Occupation of Farfán on Peru's North Coast
  142. ^ MacQuarrie, Kim. The Last Days Of The Incas (p. 48). Little, Brown Book Group. Kindle Edition.
  143. ^ MacQuarrie, Kim. The Last Days Of The Incas (p. 47). Little, Brown Book Group. Kindle Edition
  144. ^ D'Altroy, Terence N.. The Incas: 13 (Peoples of America) (p. 113). Wiley. Kindle Edition
  145. ^ MacQuarrie, Kim. The Last Days Of The Incas (p. 53). Little, Brown Book Group. Kindle Edition.
  146. ^ ניקולאס הורדרן, הקונקיסטאדורים, בן צבי-פוזנר (מוציאים לאור), 1978, עמוד 108
  147. ^ MacQuarrie, Kim. The Last Days Of The Incas (p. 35). Little, Brown Book Group. Kindle Edition.
  148. ^ MacQuarrie, Kim. The Last Days Of The Incas (p. 54). Little, Brown Book Group. Kindle Edition
  149. ^ MacQuarrie, Kim. The Last Days Of The Incas (p. 85). Little, Brown Book Group. Kindle Edition.
  150. ^ MacQuarrie, Kim. The Last Days Of The Incas (p. 96). Little, Brown Book Group. Kindle Edition.
  151. ^ ניקולאס הורדרן, הקונקיסטאדורים, בן צבי-פוזנר (מוציאים לאור), 1978, עמוד 118
  152. ^ MacQuarrie, Kim. The Last Days Of The Incas (p. 105). Little, Brown Book Group. Kindle Edition.
  153. ^ MacQuarrie, Kim. The Last Days Of The Incas (p. 131). Little, Brown Book Group. Kindle Edition.
  154. ^ MacQuarrie, Kim. The Last Days Of The Incas (p. 147). Little, Brown Book Group. Kindle Edition.
  155. ^ 1 2 ניקולאס הורדרן, הקונקיסטאדורים, בן צבי-פוזנר (מוציאים לאור), 1978, עמוד 121
  156. ^ Kim MacQuarrie, ‘’The Last Days of the Incas’’. Simon and Schuster. Chapters 9-13. מסת"ב 978-0-7432-6050-3.
  157. ^ MacQuarrie, Kim. The Last Days Of The Incas (p. 156). Little, Brown Book Group. Kindle Edition.
  158. ^ Shawn England, Túpac Amaru II (1742–1781)
  159. ^ Christopher Minster, The Tupamaros
  160. ^ Julian D. Bishop, A Review of The Tupac Amaru Rebellion
  161. ^ Suzie Baer, Peru s MRTA: Tupac Amaru Revolutionary Movement, The Rosen Publishing Group, Inc, 2002, מסת"ב 9780823938247