סובח-י אזל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף צבח-י אזל)
סובח-י אזל
לידה 1831
טהראן, איראן עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 29 באפריל 1912 (בגיל 81 בערך)
פמגוסטה, קפריסין עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה איראן עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סובח-י אזל (בפרסית: صبح ازل, תעתיק מדויק: צבח-י אזל) הוא כינויו של מירזא יחיא נורי (1830–1912), מייסד זרם הבאביזם האזלי.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סובח-י אזל נולד בטהראן בשנת 1830. לא רבות ידוע על ראשית חייו ועל משפחתו. אביו, מירזא עבאס נורי, היה קליגרף ועובד ציבור (נפטר בשנת 1837 או 1839). בילדותו המוקדמת של מירזא יחיא, אביו פוטר ממשרתו על ידי השלטונות ונושל מנכסיו. אמו מתה בסביבות 1844. לאחר מותו של אביו, חי סובח-י אזל בטהראן תחת חסותו של אחיו למחצה המבוגר ממנו ב-13 שנים, מירזא חסין עלי, להלן בהאא אללה.

פועלו המוקדם בתנועה הבאבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1844 היו בהאא אללה וסובח-י אזל, שהיה בן 14, בין תומכיו הראשונים של הבאב בטהראן. ארבע שנים לאחר מכן ניסה מירזא יחיא להצטרף למחתרת הבאבית בשיח' טברסי במזאנדראן והחל מתקופה זו, עמד סובח-י אזל בקשר קבוע עם הבאב, שהיה אז בכלא באזרבייג'ן. הוא חיבר פירושים שונים, שזכו לתמיכתו של הבאב, שזיהה אותו כיורשו. מתוך חיבוריו באותה התקופה, מצא הבאב ראיות להשראה אלוהית ששכנה בסובח-י אזל. בהתייחסויות רבות של הבאב מתקופה זו, ניתן למצוא ראיות לכך שהבאב עצמו החשיב את סובח-י אזל ליורשו לאחר מותו ב-1850, וכראש התנועה לעתיד.[1]

מאבק הירושה לאחר מותו של הבאב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1852-1848 עברה התנועה הבאבית שינויים דרמטיים. תומכיו של הבאב, שמרדו כנגד השלטונות הפרסים, דוכאו באלימות אכזרית והבאב עצמו הוצא להורג בשנת 1850. מירזא יחיא, שכונה בכינויים סובח-י אזל - "הבוקר של נצח" ות'מאר אלאזליה, "הפרי הנצחי", היה בין הראשונים שטענו להתגלות אלוהית לאחר מותו של הבאב. ב-1852 הוא היה מעורב במרד הכושל בטאקור, שתוכנן להשתלב עם הניסיון הכושל להתנקש בחייו של נאצר אלדין שאה. באותו הזמן שהה סובח-י אזל בכפר נור, שליד טהראן ובכך הצליח להימלט מידם של השלטונות, בניגוד לאחיו, בהאא' אללה, שנכלא לתקופה של 4 חודשים.

פועלו בבגדאד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ניסיון ההתנקשות הכושל בחייו של נאצר א-דין שאה, ברח סובח-י אזל לבגדאד והכריז על עצמו כראש הכת הבאבית, דבר שהוביל להגירה של מספר רב של באבים לאזור. לאחר שחרורו מהכלא, היגר לבגדאד גם בהאא' אללה, אחיו למחצה של סובח-י אזל. סובח-י אזל לא גילה את מקומו המדויק, בדומה לפועלם של אימאמים שיעיים בתקופות מוקדמות יותר. מקומו המדויק נשמר בסוד מוחלט והיה ידוע רק למעטים. עם זאת, על מנת לשמר מגע עם תומכיו, יוסדה רשת של סוכנים (שכונתה ביאן), אותה הקימו הבאבים האזלים בעיראק ובאיראן[1]. מדיניות זו התבררה ככישלון, בייחוד לאור פועלו של בהאא' אללה, שראה עצמו כממשיך דרכו של הבאב בבגדאד והחל לגייס לשורותיו מאמינים רבים.

הפיצול הסופי מהבהאאים והגלות לפמגוסטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1863, רוב הבאבים בבגדאד הוגלו על ידי השלטונות העות'מאניים לאדירנה במערב טורקיה. שם, הפער בין האחים הפך למוקצן עוד יותר ובהאא' אללה אף טען כי אחיו, סובח-י אזל, ניסה להרעילו כשישבו לסעוד יחדיו[2]. מאבק זה הוביל לפיצול מוחלט בין הבאבים האזלים, התומכים בסובח-י אזל לבאבים הבהאאים, התומכים בבהאא' אללה. בשנת 1866, טען בהאא' אללה כי הייתה לו התגלות אלוהית ולמעשה הכריז על עצמו כממשיך דרכו של הבאב. סובח-י אזל השיב לטענותיו של אחיו וטען כי בהאא' אללה מבצע שינויים רבים בתורה של הבאב. ניסיונו לשמר את הבאביזם המסורתי, כפי שגרס, לא זכה לפופולריות, ומספר חסידיו של סובח-י אזל היה מועט.

הבאבים האזלים אף נקטו בגישה תוקפנית כלפי השלטונות העת'מאנים וגרסו שאם הסולטאן לא יכיר בדתם, עליהם לפעול להפלת שלטונו[2]. העות'מאנים, שתחילה סיפקו לבאבים מחסה בארצם, ניצלו טענות אלו, בנוסף לדאגתם מהיריבות בין שתי המחנות, והגלו את בהאא' אללה וחסידיו, עם מספר תומכים בודדים של סובח-י אזל, לעכו שבארץ-ישראל ואת סובח-י אזל וחסידיו המועטים לפמגוסטה שבקפריסין. אך גם לאחר פיצול זה, לא פסק המאבק בין המחנות ונטען כי חסידיו של בהאא' אללה חיסלו את תומכיו של סובח-י אזל, אם כי ההיסטוריון אדוארד גרנוויל בראון, מטיל ספק באמיתות טענה זו.[2]

סובח-י אזל הגיע לפמגוסטה שבקפריסין ב-1878. מסמכים שנכתבו לשלטונות העת'מאנים ותורגמו לאנגלית, מספרים בעיקר על התקופה בה הגיע סובח-י אזל עם חסידיו לפמגוסטה ולא מספקים מידע רב על פועלו הדתי שם. סובח-י אזל מת בפמגוסטה ב-29 באפריל 1912. הוא מינה ליורשו את מירזא יחיא דוולת-אבאדי, שתפס מקום של מנהיג מנהלי ולא דתי בהנהגת התנועה.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ההיסטוריון בראון, לסובח-י אזל היו כמה נשים, ולפחות תשעה בנים וחמש בנות. בניו היו: נורולה, האדי, אחמד, עבד אלעלי, ריזוואן עלי ועוד ארבעה. ריזוואן עלי מדווח כי היו לסובח-י אזל אחת-עשרה או שתים-עשרה נשים. מחקרים מאוחרים יותר דיווחו כי היו לו עד שבע עשרה נשים, כולל ארבע באיראן, וחמש לפחות בבגדאד, אם כי לא ברור כמה, אם בכלל, היו בו זמנית. על פי מקורות אזלים אחרים, לסובח-י אזל היו חמש נשים בסך הכל.

ממשיכי דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מירזא יחיא דוולת-אבאדי מונה ליורשו של סובח-י אזל לאחר מותו, אך הוא היה מעורב באופן פעיל בארגון ענייני הכת בצורה מינימלית. דוולת-אבאדי לא חיבר כתבים על הבאבית האזלית ומספר אזלים אחרים כתבו חיבורים בניסיון לפתח את הדת. עם מותם של אותם אזלים, הבאביזם האזלי נכנס לשלב של קיפאון שממנו הוא מעולם לא התאושש. לתנועה האזלית אין כיום מנהיג מוגדר ולא ארגון מרכזי. חברי התנועה נוטים להיות חשאיים בנוגע לדתם, וכן מספר המצטרפים לדת הוא אפסי. נראה איפוא, כי חברי התנועה הם המשפחות המקוריות ובניהן מדור לדור. קיים קושי בהערכת מספר החברים בתנועה, אך נראה כי מספרם לא עולה על אלף או אלפיים, כמעט כולם מתגוררים באיראן.

סובח-י אזל ראה בעצמו את המשמר של הבאביזם הפרימיטיבי, בדעותיו הנחרצות ובמאמצו להשתלב בפעילות פוליטית, בניגוד לזרם הבהאאי היריב, שהרחיק את עצמו ממעורבות פוליטית וחברתית. מספר באבים אזלים מילאו תפקידים ראשיים בתנועת הרפורמה המוקדמת בפרס. אין לדעת עד כמה עודד סובח-י אזל עניין זה והדבר נתון להשערות.

חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סובח-י אזל כתב חיבורים רבים, בדומה לאחיו, בהאא' אללה. על פי רשימה אחת, כתביו מונים 102 חיבורים. חיבוריו עסקו בעיקר בפרשנות והרחבה של הדת הבאבית, על פי השקפתו של. בנוסף, חיבר כמויות גדולות של יצירות עצמאיות ושירים דתיים. עם זאת, רק חיבורים מעטים שלו פורסמו. חיבוריו הידועים ביותר הם "כתאב א-נור" (ספר האור), "אל-מוסטיקיז" (הנעור מהשינה, עוסק בהפרכת טענותיו של מירזא אסד אללה קוי דיאן), "נעמאת א-רוח" (חסד הרוח) ו"מוטמאנני ביאן" - המשך של הביאן הפרסי הלא גמור של הבאב. כתבים אלה ואחרים מעידים על הסגנון המעורפל של הבאב, אך מוסיפים מעט מידע על מחשבותיו. להלן רשימה של חיבוריו כפי שסקר אותם ההיסטוריון בראון[3]:

  1. Kitab-i Divan al-Azal bar Nahj-i Ruh-i Ayat[דרוש תעתוק]
  2. Kitab-i Nur
  3. Kitab-i `Aliyyin[דרוש תעתוק]
  4. Kitab-i Lam`at al-Azal
  5. Kitab-i Hayat
  6. Kitab-i Jam`
  7. Kitab-i Quds-i Azal
  8. Kitab-i Avval va Thani
  9. Kitab-i Mir'at al-Bayan
  10. Kitab-i Ihtizaz al-Quds
  11. Kitab-i Tadli` al-Uns
  12. Kitab-i Naghmat ar-Ruh
  13. Kitab-i Bahhaj
  14. Kitab-i Hayakil
  15. Kitab fi Tadrib `add huwa bi 'smi `Ali
  16. Kitab-i Mustayqiz
  17. Kitab-i La'ali va Mujali
  18. Kitab-i Athar-i Azaliyyih
  19. Sahifih-'i Qadariyyah
  20. Sahifih-'i Abhajiyyih
  21. Sahifih-'i Ha'iyyih
  22. Sahifih-'i Vaviyyih
  23. Sahifih-'i Azaliyyih
  24. Sahifih-'i Hu'iyyih
  25. Sahifih-'i Anza`iyyih
  26. Sahifih-'i Huviyyih
  27. Sahifih-'i Marathi
  28. Alvah-i Nazilih la tu`add va la tuhsa
  29. Su'alat va Javabat-i bi Hisab
  30. Tafsir-i-Surih-i-Rum
  31. Kitab-i Ziyarat
  32. Sharh-i Qasidih
  33. Kitab al-Akbar fi Tafsir adh-Dhikr
  34. Baqiyyih-'i Ahkam-i Bayan
  35. Divan-i Ash`ar-i `Arabi va Farsi
  36. Divan-i Ash`ar-i `Arabi
  37. Kitab-i Tuba (נכתב בפרסית)
  38. Kitab-i Bismi'llah

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סובח-י אזל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 electricpulp.com, AZALI BABISM – Encyclopaedia Iranica, www.iranicaonline.org (באנגלית)
  2. ^ 1 2 3 E. G. BROWNE, MÍRZÁ YAHYÁ "SUBH-I-EZEL
  3. ^ Browne, 1897