ציד בהתשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
זאב טלוא מסוגל לרוץ במהירות למרחקים ארוכים ומתיש את טרפו.

ציד בהתשה (לפעמים מכונה גם ציד התמדה, ציד סיבולת או ציד מרחקים) היא טכניקת ציד בה טורפים או ציידים העשויים להיות איטיים ביחס לטרפם למרחקים קצרים, משתמשים בשילוב של ריצה, הליכה וגישוש כדי להתיש את הטרף.[1] בין המשתמשים באסטרטגית ציד זו אפשר למצוא חיות טרף כמו הזאב המצוי, הזאב הטלוא, אורקות ואת האדם. השימוש בטכניקת ציד זו דורשת מהצייד יכולת של ריצה למרחקים ארוכים ולמשך פרקי זמן ארוכים.

האדם הוא היחיד ממיני הפרימטים המשתמש ב"ציד בהתשה" ככלי הישרדותי. בנוסף לכך, לאדם יש יתרון ביכולת לריצה למרחקים ארוכים בכך שיש לו שיער דליל יחסית מה שהופך את הזיעה לאמצעי יעיל ביותר לקירור גופו של האדם. לעומת זאת הפרסתנים ויונקים נוספים צריכים לנשום על מנת לקרר את עצמם ולפעמים אף להאט או לעצור. ציד בהתשה נחשב אחד משיטות הציד המוקדמות ביותר ששימשו את האדם כבר לפני אלפי שנים. שיטת ציד זו משמשת עדיין את הבושמנים יושבי מדבר קלהארי, וכן את שבט הטאראהומרה האינדיאני החי בצפון-מערב מקסיקו.

שימוש בציד בהתמדה אצל בני האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציד בהתשה באבולוציה האנושית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציד בהתשה עשויה להיות אחת מתוך הטכניקות שנקטו ההומיננאים המוקדמים לצורך ציד, ויכולה להתבצע גם ללא כלי קלע או נשקי מוט כמו, כידונים, חניתות או קלע.

לאחר שההומיננאים עברו את תהליך הביפדליזם הם איבדו ממהירותם וכך גם את היכולת לצוד

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]