קאוואיי
קאוואיי (בהירגנה: かわいい, ברומאג'י: Kawaii, הגייה: [kaɰaiꜜi]) היא מילה ביפנית שמשמעותה " חמידות" מסוג מאוד מסוים. קאוואי יכול להתייחס לחפצים, לבני ובנות אדם, ואפילו לבעלי חיים וצמחים, שמפגינים קסם, פגיעות, ביישנות וילדותיות. דוגמאות לסוג זה של חמידות ניתן למצוא בכתיבה חמודה, בז'אנרים מסוימים של מנגה ולדמויות כדוגמת "הלו קיטי" ופיקאצ'ו מ"פוקימון".
תרבות הקאוואי, כמו גם אסתטיקת הקוואי, הפכה לאלמנט מרכזי בתרבות הפופולרית היפנית, כמו גם בבידור, בלבוש, באוכל, בצעצועים, בדרכי הצגת העצמי בציבור ואפילו בדרכי התנהגות מסוימות. תרבות הקאוואי נוכחת גם במישורים "רציניים" כמו פרסומי ממשלה, אזהרות ציבוריות, מודעות צבאיות ופרסומות לחברות תעופה.
בין אסתטיקת הקאוואי לבין תרבות השוג'ו של בין מלחמות העולם ביפן ישנו קשר מרכזי.
אופנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אופנת לוליטה[1][2][עריכת קוד מקור | עריכה]
אופנת הלוליטה היא אופנת רחוב שמזוהה מאוד עם שכונת האראג'וקו ומתאפיינת בלבוש בובתי, המושפע בעיקר מסגנונות לבוש היסטוריים של המעמד הגבוה בתקופות כמו הרוקוקו, התקופה הוויקטוריאנית והבארוק כפי שאלו התגלמו בחברות הצרפתית והבריטית. להשפעות אלו מצטרפות השפעות מערביות מהשנים שבין שנות הארבעים והשישים. כל אלה מותאמים גם לטרנדים עדכניים ביפן עצמה. האופנה נלבשת בעיקר על ידי נשים, אולם ישנם גברים רבים ששותפים לסגנון הלבוש. כך, למשל, אחד מדמויות המפתח בסצנת האופנה המקומית הוא מאנה, גבר קרוס דרסר שהתפרסם גם כמנהיגה של להקת visual Key מובילה מסוף שנות התשעים (Malice Mizer). אופנת לוליטה שואפת לתמימות, עדינות, צניעות, אלגנטיות וחמידות, תוך התרחקות ממין ומיניות. היא מוצאת לא מעט השראה, מבחינה זו, בתרבות השוג'ו היפנית שצמחה בבתי הספר לבנות בשנים שבין מלחמות העולם. לא ברור האם יש קשר בין האופנה לבין רומנו של נבוקוב בעל השם הזהה, וסביר שאם יש קשר הוא טמון בשם בלבד, כיוון שהוא נחשב לבעל מצלול חמוד כשלעצמו. מה שלא יהיה, בשל המקור הברור של האופנה בתרבות השוג'ו האמורה, תרבות שקדמה בעשורים מספר לרומן.
כהמשך להשפעות אלו, האופנה התחילה את דרכה בסוף שנות השמונים ביפן, כהמשך ישיר של הנטורל קיי, אופנה גותית וויקטוריאנית שנלבשה על ידי צעירים וצעירות רבות בסצנות הפופ והרוק המקומיות. בשנות האלפיים המוקדמות האופנה פרצה לתודעה בעקבות להקות כגון Malice Mizer, שהגיטריסט שלה מנה התווה את המוטו שמלווה את האופנה מאז: "אלגנטיות - גותיות - לוליטה", מה שמתבטא יותר מכל בסגנון ה"לוליטה הגותי". כתוצאה מהכניסה לתודעה וההתמצבות, אופנת הלוליטה התקבעה סביב שלושה סגנונות עיקריים: הגותי, המתוק והקלאסי.
המשותף לכל הסגנונות, עם זאת, הוא הסילואט המאוד מוגדר שלה: שרוולים תפוחים, מותן צר, וחצאית מלאה ונפוחה. תלבושת לוליטה ממוצעת מורכבת מהפריטים הבאים: שמלה עד אורך הברכיים או מעבר להן; חולצה בעלת צווארון עגול וגדול ושרוולים תפוחים; חצאית תחתית (petticoat) המעניקה לשמלה את הצורה והנפח; בלומרס שנלבשים מתחת לשמלה ושומרים על צניעות; גרביים עד הברך או מעל הברך; נעליי בובה עם עקב קטן, או פלטפורמה גבוהה; וקישוט שיער חמוד על הראש (הנפוץ בניהם הוא הפפיון). כל הפריטים כולם לרוב מעוטרים בתחרה, ולנים, פפיונים, סרטים, ושאר פרטים נשיים ועדינים אחרים, ועשויים מחומרים איכותיים ביותר – שכן בלוליטה יש דגש חזק מאוד על איכות הבדים, הסרטים, התחרה, והעיצוב.
Yami-Kawaii[עריכת קוד מקור | עריכה]
סגנון זה, שמיתרגם ל"חמידות חולנית", צמח באמצע העשור הקודם כדי להדגיש נושאים של בריאות נפשית, פגיעות ותהומות של דיכאון באמצעות האופנה. הצבעים המזוהים איתו הם, על פי רוב, שחור, סגול כהה ואפור, כשאלה מאפיינים דמעות, לבבות שבורים, שורות של כדורים, מזרקים ורטיות עיניים.
מוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרעיון של קאוואי השפיע על מנעד רחב של מוצרים, כולל ממתקים. בנוסף, עסקים רבים, כמו גם גופים במדינה, הציבו דמויות מאסקוט רבות לאורך השנים. פעמים רבות, מוצרים הופכים למאסקוטים בעזרת הוספת אלמנטים חמודים כדוגמת לבבות, פרחים, כוכבים וקשתות בעננים. כך, למשל, על שלושה מטוסים של חברת התעופה אול ניפון איירווייז מצוירת דמותו של פיקאצ'ו, דמות מסדרת המאנגה פוקימון, והקמע של הדואר היפני "יו-פאק" היה תיבת דואר מעוצבת.[3]
מוצרים לקישוט ולשעשוע (מרצ'נדייז) בסגנון "קאוואיי" פופולריים מאוד ביפן. שני היצרנים הגדולים של מרצ'נדייז כאלה הם סאנריו (שיצרו את הלו קיטי) ו-San-X.הקאוואיי נפוץ בעיקר בטוקיו, עיר מולדתו.
ישנה גם טענה שמוצרים מערביים רבים שניסו להיכנס לשוק היפני נכשלו כתוצאה מאי התאמה לתרבות הקאוואי. כך, למשל, בובת ברבי שמציגה אישה מבוגרת, הצליחה ביפן הרבה פחות מבובת "ליקה" שהמודל שלה הוא נערה בת 11.[4]
תפוצה בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]
תרבות הקאוואי זוכה לביטויים רבים גם בשאר העולם, כתוצאה מההשפעה היפנית. בין אם זו טיוואן, שם ההשפעה היפנית ישירה, ובין אם אלו קהילות לוליטה או yami-kawaii ובין אם אלה מותגים כדוגמת Hello Kitty או הדמויות החמודות מפוקימון.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שפרה הורן. חוויה יפנית. ספרית מעריב, 1992. ISBN 9780340640463.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דנה פאר, המטרה: להיות חמוד, באתר ynet, 20 ביולי 2008
- כתבה מתוך המגזין ווירד על תופעת החמידות ביפן (באנגלית)
- כתבה מהמגזין ביזנסוויק על תופעת החמידות ביפן (באנגלית)
ניל סטיינברג, יפן, מדינה בקונפליקט של חמידות, באתר הארץ, 13 באוקטובר 2016
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ עינב זק, מה זה לוליטה, באתר לוליטה ישראל
- ^ Shamoon, Deborah M, . Passionate friendship: The aesthetics of girl’s culture in Japan, University of Hawaii Press, University of Hawaii Press, 2012.
- ^ Japan Post
- ^ Shiokawa. "Cute But Deadly: Women and Violence in Japanese Comics". Themes and Issues in Asian Cartooning: Cute, Cheap, Mad and Sexy. Ed. John A. Lent. Bowling Green, Kentucky: Bowling Green State University Popular Press, 1999. 93–125. ISBN 0-87972-779-9.