קבוע הכבידה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
F הוא כוח המשיכה, G הוא קבוע הכבידה, M היא המסה של כל אחד מהגופים, R הוא המרחק בין מרכזי הכובד

קבוע הכבידה העולמי, קבוע הגרביטציה האוניברסלי או קבוע ניוטון המסומן לרוב באות G, הוא קבוע פיזיקלי אמפירי המבטא את הקשר בין גודלה של מסה לבין עוצמת תופעות הכבידה שהיא מחוללת במרחב בהתאם למרחק ממנה. לדוגמה, בנוסחת הכבידה של ניוטון קושר קבוע הכבידה G בין תופעת כוח הכבידה שמפעילות זו על זו מסות מרוחקות, לבין גודלן והמרחק ביניהן.

על פי תוצאות ניסויים עדכניים ערכו של קבוע הכבידה העולמי G שווה ל:

ערכו הקטן של קבוע זה מעיד על כך שכוח הכובד הוא כוח חלש מאוד יחסית לכוחות הגרעינים (החזק והחלש) ולכוח החשמלי. לשם השוואה, כוח הכבידה שיפעילו בין שתי מסות של קילוגרם (אשר בכל אחת מהן יש בקירוב 1026 נוקליאונים) זהה לכוח שיפעילו ביניהם שני מטענים של כ-‎10-10קולון (בקירוב מטען של רק 109 פרוטונים) באותו מרחק. אולם יש לזכור שרוב הגופים נייטרליים מבחינה חשמלית ועל כן שדה הכבידה של גופים גדולים ניכר ומשמעותי, בעוד השדות החשמליים והמגנטיים שלהם זניחים או אפסיים.

הקבוע חושב לראשונה בעקבות ניסויים שערך הנרי קוונדיש בסוף המאה ה-18.

היסטוריית מדידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – ניסוי קוונדיש, ניסוי צ'יהליון

היסטוריה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיומו של הקבוע מוזכר כבר בחוק הכבידה האוניברסלית של ניוטון (אנ') שפורסם בשנות ה-80 של המאה ה-17 (למרות שהפעם הראשונה בה היה שימוש באות G לסימון הקבוע הייתה בשנות ה-90 של המאה ה-19),[1] ניוטון לא חישב את הקבוע בספרו, אך הוא הניח כי כוח הכביד הוא ביחס הפוך למרחק בריבוע. בספרו Principia, ניוטון הציע לחשב את קבוע הכבידה באמצעות חישוב הסטייה של מטוטלת בקרבת הר גדול, אך הוא הניח כי האפקט יהיה קטן מדי מכדי שיוכל להבחין בו. על כל פנים, ניוטון הערך את סדר הגודל של הקבוע כאשר שיער שהצפיפות הממוצעת של כדור הארץ היא פי 5 או 6 מצפיפות המים, מה שמציב את ערך קבוע הכבידה בסדר גודל של:

G ≈ (6.7±0.6)×10−11 m3⋅kg–1⋅s−2

בשנת 1738 ניסו המדענים פייר בוגה ושארל מארי דה לה קונדמין (אנ') לחשב את הקבוע. בוגה המעיט בחשיבות תוצאותיהם בשנת 1740, אך ציין שלפחות הצליחו להפריך את היפותזת כדור הארץ החלול כפי שטענו אחדים בתקופת כמו אדמונד האלי.[2]

ניסוי צ'יהליון שהוצע ב-1772 והסתיים ב-1776, היה הניסוי המוצלח הראשון שמדד את הצפיפות הממוצעת של כדור הארץ, וכך באופן עקיף סייע למציאת גודל הקבוע. התוצאות אשר דווחו על ידי צ'ארלס האטון (אנ') ב-1778 הציעו כי הצפיפות הממוצעת של כדור הארץ היא 4.5 g/cm3 (כלומר פי 4.5 מצפיפות המים), כ-20% פחות מהצפיפות האמיתית שלו.[3] גילוי זה הוביל להשערות על צפיפויות המסה של השמש, הירח וכוכבי לכת ידועים, את השערות אלו שלח האטון לאסטרונום ז'רום לאלנד על מנת שיכליל אותם בטבלאותיו. כפי שכתוב מעלה, ניתן למצוא את קבוע הכבידה אם ידועה צפיפות המסה של כדור הארץ (), רדיוסו הממוצע (), ותאוצת הכובד על פניו (), באמצעות הנוסחה:

בהתבסס על נוסחה זו, קבוע הכבידה שהאטון מצא הוא G ≈ 8×10−11 m3⋅kg–1⋅s−2

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטלים: P physics-2.png פורטל פיזיקה Q space.svg פורטל מדעי החלל

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Boys, Proceedings, Volume 14, המכון המלכותי של בריטניה הגדולה, 1896, עמ' 330
  2. ^ Poynting, J.H., The Earth: its shape, size, weight and spin (עמ' 50-56), Cambridge, ‏1913
  3. ^ Charles Hutton, XXXIII. An account of the calculations made from the survey and measures taken at Schehallien, in order to ascertain the mean density of the Earth. (עמ' 689-788), Philosophical Transactions of the Royal Society, ‏1 בינואר 1778 (באנגלית)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

P physics.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא פיזיקה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.