קהילת יהודי יולשווה
יולשווה (בסלובקית: Jelšava, בהונגרית: Jolsva, ביידיש: יעלשאווא) היא עיירה הנמצאת בנפת רבוצה (אנ') (Revúca) שבמחוז באנסקה ביסטריצה (Banská Bystrica) שבסלובקיה.
יולשווה נוסדה במאה ה-13 כיישוב של כורי זהב ומתכות יקרות. בתקופה האימפריה האוסטרו-הונגרית יולשווה הייתה חלק מהונגריה, תושביה היו הונגרים ודיברו הונגרית. מיקומה היה במחוז ההיסטורי גמר (סלובקית: Gemer,הונגרית: Gömör), ששויך לאזור גמר-קישהונט (אנ') (Gömör-Kishont).
קהילת יהודי יולשווה התגבשה החל מ-1850, ובשיאה 222 יהודים בשנת 1921, שהיוו 8% מהאוכלוסייה[1]. המוסדות היהודים שבה שירתו כפרים וישובים נוספים בסביבה והיא נקראה "ירושלים הקטנה"[2].
בזמן מלחמת העולם השנייה הוקם ביולשווה מחנה עבודה לגברים, אליו נשלח גם אפרים קישון (פרנץ הופמן) וממנו נמלט[3].
הקהילה היהודית ביולשווה התקיימה עד להשמדתה בשואה.
תולדות הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקהילה היהודית התגבשה החל מ-1850, לאחר שבוטל האיסור על ישיבת יהודים באזורי המכרות של הונגריה. בעקבות ביטול האיסור, התיישבו בה ארבע משפחות יהודיות ראשונות. רישום לידה ראשון בקהילה היהודית נרשם בשנת 1852[4].
בית קברות יהודי הוקם, כפי הנראה (לפי הקבר המוקדם ביותר שמופה), בשנת 1860. בשנת 1869, בה חל פילוג ביהדות הונגריה, הקהילה הצטרפה לזרם האורתודוקסי. שנה לאחר מכן, ב-1870, היו בה כבר כ-100 יהודים. תחילה התפללו בבית פרטי ובהמשך בבית מדרש.
הלימודים החלו בחדר שמיקומו לא היה קבוע[2]. עם הזמן נפתח תלמוד תורה. הלימודים בחדר התקיימו לפני, במהלך ולאחר סגירת בית הספר היהודי, בשעות אחר הצהריים.
בית הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית הכנסת ביולשווה הוקם בשנת 1895 בעלות של 11,000 קרונות. בחצר בית הכנסת הוקמו מקווה, משחטה ודירה לחזן. מיקום בית הכנסת – מנישאנסקה אוליצה [= רחוב מנישאני, או בהונגרית "הרחוב העליון" (Felvég utca)], כ-350 מטר מהכיכר המרכזית בעיירה. בית הכנסת כלל עזרת נשים. רוב היהודים נהגו להתפלל בו יום יום שחרית ומנחה־מעריב. הפחות דתיים באו בימי שבת, והחילוניים (שהיו מעטים) בימים הנוראים. בחגים בלבד (בעיקר בימים הנוראים) נהגו לבוא לבית הכנסת גם מכפרי הסביבה: קוֹפְּרָאשׁ ׁ(Koprášׂ)[5], מְנִישָׁאנִי (Mníšany)[5], קָאמֶנְיָאנִי (Kameňany) ועוד (היו באים יום קודם לחג ולנים אצל קרובים ומכרים בילשווה). בבית הכנסת היו 4–6 ספרי תורה.
בית הכנסת נהרס – למעט המרתף וקירו הצפוני – ב-1958, לאחר שנמכר לגוי מקומי.[2] עד כה, לא נמצא צילום בו רואים את בית הכנסת בשלמותו, טרם ההריסה. עם השנים נמכר שוב לאישה שתרמה אותו ל-YMCA.
המבנה והמתחם משמשים לפעילות קהילתית ולשילוב בני נוער – בעיקר מהתושבים הצוענים במקום – בקהילה.
שבר מלוחות הברית שהיו מוצבים במקום שרד לאורך השנים ושמור במתחם.
מקווה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המקווה שבחצר האחורית של המתחם הופעל באחריות השוחט ואשתו. מבנה המקווה שבמתחם בית הכנסת לשעבר משמש היום כמשרדי החברה המנהלת את הפעילות הקהילתית. במהלך שיפוץ המשרדים, התגלו שרידי המקווה במקום. הצוות החליט לשמר את השרידים. הם הציבו את רצפת המשרדים כבמה מעל השרידים, כך שבעתיד ניתן יהיה לחשוף שוב את שרידי המקווה.
בפסח הגעילו את הכלים ב"בית הדוד" שבמבנה: היה שם תנור שמוט ענק שהוסק בעצים. בשגרה, התנור הזרים מים רותחים למקווה[2].
התפתחות הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחילת המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1901 נפתח בית ספר יהודי בו למדו בשנתו הראשונה 32 תלמידים בכיתה מעורבת של בנים ובנות, המורה היה אליהו צבי זוסמן (Elias Züszmann), רב צעיר מהעיר אגר (Eger) שבהונגריה[6].
"26 משפחות היו חלק מבית הספר, נכנסה רוח תרבותית חדשה למקום והתלהבות רבה. מי שהקים את בית הספר הוא יעקב דמטר והעוזרים אנטל רוט, וילמוש וייס ושפיגל יונאש. התלמידים היהודים שבאו ממספר בתי ספר ממשלתיים ושלמו שכר לימוד גבוה לא הרגישו שם מקובלים ושייכים. כאן, בבית הספר שלנו, הם הרגישו כמו בבית והייתה להם תחושת שייכות על פי הדם היהודי. הם היו חופשיים יותר, בעלי מוטיבציה, משוחררים ובעלי מצב רוח טוב. הם האמינו במורים שלהם והדבר השפיע לטובה על לימודיהם. התלמידים שעד כה לא הגיעו באופן קבוע - הפכו לתלמידים הכי טובים ומתלהבים. הרוב בחברה היהודית הוקיר כבוד לבית הספר היהודי על תפקידו ויעודו ולא היה צורך להתעסק עם התנגדויות. לאחר זמן הצטרפו תלמידים נוצרים תמורת שכר לימוד גבוה לבית הספר".
— יומן חיים - אליהו צבי זוסמן (Elias Züszmann) - יומן פרטי, מורשת משפחתית - עמוד 14.
ראש הקהילה בתקופה זו היה פרנץ שווארץ, שנבחר לתפקיד מספר פעמים ברציפות.
א' ריכטמן, השוחט, היה גם שליח ציבור ומנהיג דתי.
ארגוני סעד וצדקה פעלו בקהילה, בהם "אגודת נשים יהודיות" (נוסדה בסוף המאה ה-19), "ביקור חולים" ובנוסף גמ"ח[1].
נתונים מספריים של התיישבות יהודית[1][עריכת קוד מקור | עריכה]
| השנה | מספר התושבים | מהם יהודים | ב-% |
|---|---|---|---|
| 1850 | אין נתונים | 11 | אין נתונים |
| 1880 | 2,730 | 96 | 3.6 |
| 1900 | 2,603 | 165 | 6.3 |
| 1910 | 2,705 | 215 | 8.0 |
| 1921 | 2,822 | 222 | 8.0 |
| 1930 | 3,493 | 219 | 6.3 |
| 1941 | 2,672 | 184 | 7.0 |
| 1948 | 2,361 | 39 | 1.7 |
בזמן מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במלחמת העולם הראשונה היהודים, בהתאם לקריטריונים לגיוס, השתתפו בלחימה. שני חיילים יהודיים בני הקהילה היהודית נהרגו: יוזף זוסמן (Züszmann Jozef) ויוזף קליין (Klein Jozef). לוח זיכרון ללוחמים מיולשווה שנהרגו במלחמת העולם הראשונה, הכולל את שמותיהם של שני היהודים, הוצב על הקירות החיצוניים של הכנסייה הקתולית בעיירה.
בין מלחמות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מלחמת העולם הראשונה והקמתה של רפובליקת צ'כוסלובקיה (1918), יולשווה נהנתה משגשוג כלכלי. הוקמו בה מפעלים חדשים, בהם בית חרושת גדול למגנזיט, הפועל עוד היום (מיקומו – סמוך לכביש 532 המוביל לעיירה רבוצה, הנמצאת צפונית-מערבית ליולשווה).
בשנות ה-20 נוסדה ביולשווה אגודה ציונית שאספה תרומות לקרנות הלאומיות ולתעמולה. מפלגת "המזרחי" הציונית פעלה בעיירה. היו יהודים שהיו מנויים על חוברת ציונית בשם "עבר ועתיד" (Múlt és Jövő). בכל בית יהודי הייתה קופת קק"ל[2].
במקביל, הפעילות הציבורית של היהודים גברה: רבים מהיהודים שאפו להיטמע בחברה ההונגרית והגיעו לתפקידים ציבוריים: יוליוס דויטש נבחר להנהלת המועצה המקומית, דזידר שטיינברגר היה מזכיר המועצה.
22 בתי עסק, שישה בתי מלאכה ושני מפעלים ביולשווה היו בבעלות יהודית. המהנדס הראשי במפעל המגנזיט ורופא הנפה היו יהודים. בנוסף, חברי הקהילה היו בעלי מכולות, חנויות, בתי-מרזח, ועסקו ברפואה, פקידות, הנדסה ועוד.
מוסדות הקהילה בתקופה זו כללו בית כנסת, בית עלמין, מקווה טהרה, משחטת עופות עם אטליז ובית מדרש עם תלמוד תורה. בית הספר היהודי נסגר בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית. הילדים למדו בבתי ספר כלליים ובנוסף שיעורי דת בתלמוד תורה[7]:
"... בחגים יהודים לא הלכנו ללמוד. היינו שמחים שאנחנו לא צריכים ללכת לבית הספר. גם בימי ראשון וחגים נוצריים לא למדנו. הלכנו לחדר - תלמוד תורה. ההורים שלנו לא שמו לב לבית הספר הגוי שבו למדנו. העיקר היה בחדר... בחדר למדנו רש"י, גמרא, משניות".
— יהודה-יצחק (אאוגן) רוזנר, ראיון מ-19 ביוני 1989 עם אורי יעקובוביץ', חוקר הקהילה (עמוד 52)
ב-1929 תרמה הקהילה 500 קרונות לנטיעת יער על שם נשיא צ'כוסלובקיה, טומאש מסריק, בארץ ישראל.
החל משנות ה-30 פעלו ביולשווה תנועות הנוער "בית"ר" ו"צעירי המזרחי"[1].
בתחילת נובמבר 1938, כתוצאה מבוררות וינה הראשונה, סופחה יולשווה, יחד עם דרום סלובקיה, להונגריה והיהודים הפכו לנרדפים עקב החקיקה האנטי-יהודית שהוחלה גם בהונגריה, כבעלת ברית של גרמניה.
בזמן מלחמת העולם והשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניגוד לאזורים הסמוכים ליולשווה מצפון, כמו רבוצה שנשארה בתחומי סלובקיה ושתושביה היהודים גורשו למחנות ההשמדה כבר ב-1942, גורל קהילת יהודי יולשווה היה זהה לגורל יהדות הונגריה. בשנים 1940–1941 גברים בגילאי הגיוס נלקחו כעובדי כפייה בפלוגות העבודה, לשמש ככוח עזר לצבא ההונגרי[8]. ביולשווה עצמה היה מחנה של עבודות כפייה. על פי עדויות התנאים בו היו סבירים יחסית, בפרט למי שכבר התנסה בעבודות כפייה במקומות אחרים[9].
במהלך שנת 1944 זרם לילשווה מספר רב של יהודים מגורשים, וכאן נוצר מרכז שממנו יצאו למקומות עבודה בחזית ולמחנות ההשמדה הפולניים. אלפים באו והלכו. האוכלוסייה הממוצעת הייתה 4,000 איש. בתחילה שוכנו בקסרקטינים ובחצרות פרטיים. מאוחר יותר נאסר עליהם לקנות מצרכי מזון, שלא לדבר על לתמוך בהם בכל דרך שהיא. אחר כך הגיעו הבדיקות היומיות במגרש הכדורגל, וחלקם נחקר, ולבסוף הגיע הגרוע מכול: בתחילת מאי 1944 היהודים נאספו לקסרקטין ישן ששימש קודם לכן כמקום ריכוז של פלוגות העבודה[10].
ב-19 במרץ 1944, בו נכבשה הונגריה על ידי הגרמנים, נמנו בקהילה 52 משפחות משלמות מיסים ו-186 נפשות. יחד עם משפחות יהודיות אחרות מהאזור - 56 משפחות יהודיות, כ-210 נפשות, נשלחו בתחילת מאי 1944 לגטו פלשיווץ (אנ') ׁ(Plešivec; בהונגרית פלשוץ = Pelsőc), בו שהו כשלושה שבועות. בתחילת יוני 1944 הועברו למקום ריכוז במישקולץ (Miskolc) ומשם, ב-13 ביוני 1944 למחנה ההשמדה אושוויץ.[1] בהתבסס על המאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה ביד ושם, לפחות 120 מבני הקהילה נספו בשואה[11].
מבין הניצולים מהקהילה, מספר גברים הצליחו להימלט ממחנה העבודה ביולשווה בסוף יולי-תחילת אוגוסט 1944 ועברו לסלובקיה בעזרתו של תושב האזור אונדריי חלבוש (Ondrej Chlebuš), תושב העיירה קוֹפְּרָאשׁ[5] שבאזור, חסיד אומות העולם[12].
כ-25 גברים תושבי יולשווה, שנשלחו למחנה העבודה במישקולץ, ניצלו על ידי אימריך לאקנר ׁ(Imrich Lackner), קצין בצבא ההונגרי תושב יולשווה, שהכיר את חלקם אישית מיולשווה ומכיתת בית הספר. לאקנר הוכר אף הוא כחסיד אומות העולם[13].
בנוסף, חלק מהניצולים שוחררו ממחנות הריכוז וההשמדה השונים, מעבודות כפייה ועוד. חלק העפילו לישראל עוד לפני המלחמה – עם התגברות האנטישמיות בצ'כוסלובקיה, חלק נקלטו במדינות אחרות ועוד. בודדים נותרו לגור בעיירה למשך תקופה קצרה או עברו לערים אחרות בצ'כוסלובקיה. חלקם גם עלו לישראל במהלך שנות ה-70.[11]
אישים מרכזיים בתולדות הקהילה[2][עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשי הקהילה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנטון רוט (1877)
פראנץ שווארץ (בתחילת המאה ה־20)
בארת' דיורפי (1922)
ארמין לדרר (בשנות ה־30 אך גם ראש הקהילה האחרון לפני גירוש יהודי העיר ב־1944)
אאוגן קאופמן ואיזידור שווארץ (כל אחד מהם מספר שנים ולסירוגין: בשנות ה־20 וה־30)
ד"ר גיזה וייס (תחילת שנות ה־30)
אאוגן דרוט (בשנות ה־30)
הבחירות לראשות הקהילה התקיימו בליל הושענא רבה כל שנה או כל שנתיים־שלוש, שבמסגרתן נבחר ועד הקהילה, שהיה מורכב משלושה אנשים (ראש הקהילה, המבקר והגבאי) שניהלו את ענייני הקהילה.
ראש הקהילה הנפתי[עריכת קוד מקור | עריכה]
שאנדור הולנדר (1933)
סגן ראש הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אהרון פרידמן (1933) (באותו הזמן שימש גם גזבר)
מזכיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
אליהו צבי (אליאש) זוסמן (1922 ובשנות ה־30) ששימש גם כרשם נפתי ב־1933
גזבר – ייתכן ושימש גם כמבקר[עריכת קוד מקור | עריכה]
יאקאב דמטר (1897)
אהרון פרידמן (1933) – באותו הזמן שימש גם סגן ראש הקהילה
מוריץ שירמן (מספר פעמים)
מבקר[עריכת קוד מקור | עריכה]
איזידור שווארץ (1933) – המבקר היה שם את הפתקאות לנדרים בקריאה לתורה ביום שבת.
אישים מרכזיים בתולדות הקהילה בתחום הדת[2][עריכת קוד מקור | עריכה]
רבנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
תיעוד לרבני הקהילה קיים החל משנת 1919/20 עם צאת חוק הקונגרואה (congrua), לפיו שולמו משכורות ממשלתיות לרבנים ושוחטים:
שלום אברהם (אדולף) אטלאס, החל מ-1919–1920 ועד לפטירתו ב-1935.
לאחר פטירתו, מילא זמנית את מקומו השוחט יואל רוזנר, שלא הוסמך לרבנות.
1938 – הרב אברהם (ארנולד) קליין[14], במשך מספר חודשים עד גירושו לעיר רבוצה בעקבות בוררות וינה הראשונה [בנובמבר של אותה שנה].
השוחט שאלאמון רופ (Rupp) מילא את מקומו, עד גירוש הקהילה היהודית במאי 1944.
שוחט ומוהל[עריכת קוד מקור | עריכה]
משחטת העופות היהודית פעלה בסמוך לבית הכנסת. מי שרצה לשחוט תרנגולת או אווזים, נדרש להציג לשוחט פתק מגזבר הקהילה, המאשר כי שילם את הגאבלה.
שחיטה כשרה של בקר וצאן בוצעה בבית המטבחיים העירוני, בו עבד השוחט היהודי:
א' ריכטמן (1897) – שימש גם כחזן
יואל רוזנר – עד 1934–1935, כשפרש לגמלאות, שימש גם כבעל תפילה עד פטירתו בשנת 1940. נעזר בעבודתו כשוחט בבנו, שמעון.
שאלאמון רופ – החליף את יואל רוזנר כשיצא לגמלאות, שימש גם כחזן ובעל קורא. פעל עד הגירוש במאי 1944.
גבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
תפקיד הגבאי בקהילה כלל קביעה של מי קורא בתורה בשבת והוא זה שהיה מזמין לקריאה:
הרמאן פרנק
ארמין לדרר
בנימין (בלה) וייס
אאוגן דרוט
בנימין שרייבר
מוריץ שירמן
אאוגן קאופמן
שמעון דויטש
שמש[עריכת קוד מקור | עריכה]
יואל רוזנר – עד 1934–1935 כשפרש לגמלאות
דויטש
בלכנר – עד כניסת ההונגרים
בנימין שרייבר
המלמד בחדר[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרמאן וייס – החל מ-1920
אשר "באשי באצ'י" – לימד לפחות שלוש שנים במהלך שנות ה-20. דיבר יידיש בלבד. הגיע מקארפאטורוס.
דויטש – במהלך שנות ה-20
מיקשה (מקס) מאיר קולקה – מסוף שנות ה-20 עד שנת 1938
לאיוש וולף (1943-1939)
השוחט יואל רוזנר והרב אטלאס עזרו בהוראה בחדר.
_%D7%9E%D7%90%D7%99%D7%A8_%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%A7%D7%94.jpg)
בית הקברות היהודי ביולשווה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביולשווה בית קברות יהודי הכולל 62 קברים, שמופה ב-2021 על ידי צאצאית של שורד מהקהילה. המיפוי מופיע ב-JOWBR שבאתר JewishGen ובאתר הבינלאומי FindaGrave. הקבר המוקדם ביותר שהתגלה במיפוי הוא מ־1860.
במרכז בית הקברות קברו של הרב שלום אברהם (אדולף) אטלאס, יליד 1853, שהיה רבה של הקהילה מתחילת שנות העשרים ועד לפטירתו ב-1935.
בשנת 1962 הגיע למקום הארכיטקט ינו בארקאני (Bárkány Jenő), שעסק בתיעוד מוסדות וקהילות יהודיות. הוא ביקר בבית הקברות וכתב עליו[15]:
ניתן למצוא את בית הקברות ביער בפאתי העיר. השטח תלול. בית הקברות מגודר בתיל. המצבות במצב סביר. החומרים שלהן הם שיש לבן ואפור ואבן חול. גברים ונשים נחים בשורות, הכיתובים על המצבות הם בגרמנית ובהונגרית בנוסף לעברית. גודלו של בית הקברות 40X50 מטר. המצבות בסגנון בארוק, ועל המצבות המעוצבות היטב אנו מוצאים לרוב ציורי עץ כמוטיב עיקרי. שום דבר לא מפריע לשקט של בית הקברות ביער. רק ציוץ הציפורים והרעש הזמזום השקט של חרקים, פרפרים ושפיריות מעידים שהחיים נמשכים. לא מצאתי בבית הקברות מצבות שהופלו ונשברו בעוצמה רבה. זוהי ההוכחה היפה והטובה ביותר לאנושיות של אוכלוסיית יולשווה.
— המורשת של ינו בארקאני - Bárkány Jenő hagyatéka - חלק 4, סעיף 153
הקברים במקום שרדו את מלחמת העולם השנייה ולא חוללו או נהרסו, ייתכן כי עקב מיקום בית הקברות, על צלע הר.
אין שביל גישה מסודר למקום. סימני הזמן נוגסים בקברים. חלק מהמצבות שבורות ושחוקות.
היהודי האחרון שנקבר בבית הקברות היה ליפוט יהודה קאטה (Koth Lipot), שורד שואה מפלשיווץ שנפטר ב-1946 ונקבר ביולשווה.
לאחר השואה, שתי משפחות הציבו מצבות זיכרון צנועות לזכר הנספים ממשפחתם, אחד מהם הוא Grün Bernat (שמו היהודי - דב) מהעיר מישקולץ שבהונגריה, שכפי הנראה מצא את מותו במחנה העבודה שביולשווה[11] .
שימור זיכרון הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כיום אין יהודים ביולשווה, אולם יש פעילויות זיכרון ושימור מצד הקהילה המקומית.
בספטמבר 2022 תלתה עיריית יולשווה לוח יזכור על קירות מבנה בית הכנסת לשעבר, בטקס קהילתי לזכר היהודים נספי השואה מהקהילה המקומית.
בעירייה נמצא ארכיון הכולל רישומי לידות, נישואין ופטירות של הקהילה היהודית החל משנת 1895, עד רישום לידתו של היהודי האחרון – פטר סוכוסטבר (Péter Suchostaver), שנולד בתאריך 19.4.1944, כשלושה שבועות לפני גירוש יהודי העיר והאזור למחנות ההשמדה (אין תיעוד על גורלו של פטר).
בשנת 2020 הוציאה העירייה לוח שנה שבשערו איור של הציירת המקומית אווה וילסון (Eva Wilson) המשחזר את מבנה בית הכנסת, שצילומים ממנו אינם קיימים. וילסון ישבה עם אמה - שכילדה גדלה בבית הנמצא מול בית הכנסת – ושחזרה את מראהו מזכרונה.
צאצאי שורדי קהילת יולשווה והסביבה – עיירות כגון רבוצה, טורנאליה (Tornaľa), רימאווסקה סובוטה (Rimavská Sobota) ועוד – שומרים על קשר ביניהם בקבוצת פייסבוק ייעודית, בה הם מאתרים מידע, תמונות ועוד, מבצעים מחקרים על יולשווה ועל אזור מחוז גמר ההיסטורי ונמצאים בקשר שוטף עם הקהילה המקומית. בין התכנונים העתידיים של הקבוצה – הוצאת ספר יזכור לנספי השואה בני הקהילה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 יהושע רוברט ביכלר, פנקס הקהילות סלובקיה, ישראל: יד ושם, 2003-תשס"ג, עמ' 284-286
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 אורי יעקובוביץ, הקהילות היהודיות בנפת רבוצה - סקירה על פי עדויות בכתב ובעל פה, חלק מהמאמר שימש כמקור לפנקס הקהילות - סלובקיה, עמ' 1-7
- ^ ירון לונדון, מתוך הספר "דו שיח ביוגרפי"- ראיונות עם אפרים קישון, עמודים 52–64, אפרים קישון מספר לירון לונדון על מחנה העבודה יולשבה., באתר http://www.lifestories2.info/, 2018
- ^ Dr. Artúr Stein, A felekezeti anyakönyvek Magyarországon. II. rész. A zsidók anyakönyvei és konskripciói, כרך 2, Budapest: Nyomatott Neuwald Illés Utódai, 1941, עמ' 45-46
- ^ 1 2 3 קוֹפְּרָאשׁ ׁ(Koprášׂ) ומְנִישָׁאנִי (Mníšany) אוחדו בשנת 1960 לכפר מגנזיטובצה (Magnezitovce).
- ^ יומן חיים - אליהו צבי זוסמן (יומן פרטי, מורשת משפחתית) - תולדות משפחתו 1868-1938.
- ^ אורי יעקובוביץ', ראיונות עם שורדי הקהילה: יהודה-יצחק (אאוגן) ואחותו ליויה רוזנר, מהלך 1989.
- ^ רות לנדאו, מחיר השתיקה - ההנהגות היהודיות בסלובקיה ובהונגריה בתקופת השואה, ישראל: רסלינג, 2022, עמ' 59
- ^ מתוך "מחנה העבודה ביולשבה" - מאמר שפרסמה במדיה החברתית אסתר לוינסון-הוכפלדר, בעקבות מחקר אישי על סבה שהגיע לשם. המאמר מבוסס על עדויותיהם של גבריאל פישר ביד ושם, על עדותו של אפרים קישון בספר "קישון - דו-שיח ביוגרפי" (היחיד מהם שהעיד שהמקום היה גיהנום), עדות Vajda Tibor בספר "Hope dies last" וקטע מאת אריה דקנר בספר הזיכרון לקהילת איפוישאג.
- ^ Ľudovít Hajster, Jelšava, Jelšava: Mestský úrad Jelšava, 1998, עמ' 81
- ^ 1 2 3 המידע עובד בקבוצת צאצאי מחוז Gemer/Gomor בפייסבוק, קבוצה פעילה המרכזת צאצאי קהילת יולשווה והאזור. הקבוצה חוקרת ומתעדת את קורות הקהילה וחבריה, קבוצת צאצאי יולשווה והאזור
- ^ ההצעה להכיר באונדריי חלבוש כחסיד אומות העולם הוגשה במאי 2002 על ידי החוקר אורי יעקובוביץ שראיין את הניצולים. המידע כאן מבוסס על מסמך ההצעה.
- ^ ההצעה להכיר באימריך לאקנר כחסיד אומות העולם הוגשה במאי 2002 על ידי החוקר אורי יעקובוביץ שראיין את הניצולים. המידע כאן מבוסס על מסמך ההצעה.
- ^ מאגר מידע על רבנים בתקופת השואה, שהוקם בעזרת ועידת התביעות, ר' אברהם קליין, באתר https://mevoot.michlala.edu/
- ^ המורשת של ינו בארקאני - Bárkány Jenő hagyatéka, חוברת אותה כתב ינו בארקאני בכתב יד. שמורה במוזיאון והארכיון היהודי-הונגרי במתחם בית הכנסת הגדול בבודפשט.