תנועת המזרחי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המזרחי
מזרחי.png
אפיון מפלגה דתית לאומית
כנסות מועצת המדינה הזמנית, 1, 2, 3
ממשלות הממשלה הזמנית, 1, 2, 3, 4, 5*, 6*, 7**
*הייתה חברה בקואליציה ללא ייצוג בממשלה
**הייתה חברה בקואליציה; הפועל המזרחי חברתה לסיעה המשותפת חזית דתית לאומית יוצגה בממשלה
אותיות ב
מנהיגים יצחק יעקב ריינס, יהודה לייב מימון,
מרדכי נורוק, דוד-צבי פנקס
שיא כוחה 4 מנדטים (הכנסת ה-1)
התמזגה לתוך החזית הדתית המאוחדת
(כמפלגה עצמאית ברשימה משותפת),
עצמאית,
ולבסוף המפד"ל

הסתדרות המזרחי היא תנועה פוליטית ציונית דתית, שקמה בשנת 1902. לאחר החלטת הקונגרס הציוני שעל הציונים לעסוק בחינוך ציוני חילוני, קבעה קבוצת ציונים דתיים בהנהגת הרב יצחק יעקב ריינס שרק בשמירת המצוות יישמר העם היהודי. הקבוצה החליטה להמשיך ולפעול על-פי עקרונותיה במסגרת התנועה הציונית. ב-22 בינואר 1957 התאחדה עם הפועל המזרחי ל"מפלגה הדתית לאומית - המזרחי-הפועל המזרחי".

הקמת המזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב יצחק יעקב ריינס, מקים תנועת המזרחי

המילה מזרחי היא מעין נוטריקון של: מרכז רוחני.

סיעת המזרחי הוקמה במסגרת ההסתדרות הציונית בשנת תרס"ב (1902). הקמתה הייתה אחת התגובות של היהדות האורתודוקסית לציונות החילונית: הסיעה הדמוקרטית שקמה בקונגרס הציוני החמישי תבעה להקדיש משאבים לחינוך חילוני, דבר שפגע בעקרונות הדת, איים על כספי החלוקה, ואיים להותיר את היהודים החרדים של אירופה מחוץ לגוף גדול שטוען לייצוג העם היהודי.

תנועת המזרחי הוקמה תוך שיתוף פעולה עם הרצל, אשר השתדל לספק לה מימון. הוא ראה בתנועה פוטנציאל רב, ומאידך המזרחי היה בעל ברית נאמן של הרצל בשתי שנותיו האחרונות ותמך בכל צעדיו, כולל תוכנית אוגנדה.‏[1]

עם הקמתה, הכריזה המזרחי על עצמה כסיעה של יהודים דתיים, שפועלים בתוך המנגנון החילוני של ההסתדרות הציונית. אחרי ועידת מינסק, שהתקיימה בשנת ייסודה של המזרחי, אמר הרב ריינס כי מטרתה של המזרחי היא "לכבוש את ההסתדרות מבפנים" על ידי הצטרפות של המוני חרדים ממזרח אירופה.[דרוש מקור] האידאולוג הראשון של התנועה היה זאב יעבץ, והוא שניסח את ה"קול קורא" להצטרפותם של ההמונים.

עם זאת, חלק גדול מן היהדות האורתודוקסית התנגד להקמת המזרחי. הביקורת התמקדה בשתי פנים: התנגדות לשיתוף פעולה עם עוברי עבירה; וכן האשמה שהקמת שלטון יהודי בארץ ישראל לפני בוא המשיח היא "דחיקת הקץ". לדעת המבקרים האמונה היהודית המסורתית גורסת כי רק המשיח יכול להקים שלטון כזה.

הרב ריינס השיב להאשמה הראשונה בתשובה דיאלקטית. מחד גיסא, אמר שהציונות החילונית אינה קשורה לגאולה אלא להצלת יהודים ותו לא. מאידך הסביר כי גם פעולה פוליטית מונעת בידי האל, וכי אם מתרחש תהליך היסטורי שנדמה כעלייה בחומה - האל הוא שמניע אותו מבפנים. להאשמה השנייה השיב ריינס שאין שיתוף פעולה אמיתי בין המזרחי לבין הציונות החילונית, אלא רק שיתוף פעולה פרקטי, לצורך שמירה על האינטרסים של היהדות הדתית.

על הצהרת היסוד של המזרחי חתמו 66 רבנים מאירופה, ובהם רבנים מפורסמים כמו יצחק יהודה שמלקיש, שלמה הכהן (מחבר הגהות "חשק שלמה" על הש"ס ושו"ת "בנין שלמה") וחנוך אייגש (שלושת האחרונים היו מרבני וילנה). בן אחיו של הרב שמלקיש, הרב גדליה שמלקיש, ששימש כרבה של קהילת פשמישל, היה גם הוא מחותמי הצהרת היסוד של המזרחי והנהיג את התנועה בגליציה.

רעיונות התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ישנו קשר חזק בין ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל: שלושה מרכיבים אלה משלימים זה את זה - השאיפה היא לא רק להחזיר לעם את חירותו המדינית בארצו ואת לשונו אלא גם את תורתו.
  • התנועה הציונית קמה משום שהגלות אינה יכולה לשמש מקום מושב ליהודים אך תפקיד התנועה אינו רק בשמירה על קיומו הפיסי של העם אלא הציונות היא תנועת תשובה והיטהרות ליהדות המסורתית ומהווה תרופה גם למצוקה הרוחנית של העם.
  • רעיונותיה ותוכניותיה של התנועה הציונית מבוצעים ומונהגים אמנם בידי חילוניים, אך יש להם ערך דתי חשוב. יישוב ארץ ישראל והניסיון להקים בה מדינה יהודית הם מצוות דתיות חשובות. הצלחת הציונות תוביל לפריחה של הדת היהודית כיוון שהיישוב בארץ ישראל יהווה מחסום בפני התבוללות.
  • הרב ריינס שלל את העמדה החרדית המסוגרת בפני הלאומיות החילונית כמו גם את המתבוללים המתנכרים לעם. הוא ראה בציונות משהו שיכול לתקן את המצב ולכן סבר כי תפקידה של הציונות הדתית לפשר בין היהדות החרדית לבין היהדות החילונית.
  • רוב חוגי הציונות הדתית ראו, כהרצל, בהתעוררות הלאומית בראש ובראשונה כלי להציל את העם היהודי שנמצא בסכנה בגולה ולכן תמכו בהצעה להתיישב באוגנדה כשלב ביניים.

הדרכים לפתרון הבעיה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. גאולת עם ישראל תתחיל על ידי יישוב ארץ ישראל (אתחלתא דגאולה).
  2. השיבה לארץ ישראל תחזק את אחדות עם ישראל.
  3. על הציונות הדתית להבטיח את צביונה היהודי דתי של המדינה היהודית החדשה שתקום בארץ ישראל (שמירת שבת, קיום מצוות דתיות וכו')
  4. אנשי המזרחי ביקשו לחזק ולהרחיב את רגש הדת בתוך הציונות ולהפיץ את רוח הציונות בתפוצות. בהחלטות המזרחי נקבע כי התורה היא מרכזו של העם היהודי וכי הציונות היא הכלי המשמר את התורה הזו - הם ביקשו להרחיב את הרגש הדתי בתוך הציונות ולהפיץ את הקשר המיסטי שקיים בין עם ישראל, ארץ ישראל והתורה.

פעילויות מעשיות של המזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. בין המזרחי לבין ההסתדרות הציונית היו מתיחות שנבעה בעיקר מהדרישה של מזרחי לקיים מצוות הדת במוסדות התנועה ומפעיליה כך למשל דרשה מזרחי להפסיק בשבת את העבודה במוסדות המרכזיים של התנועה.
  2. תנועת המזרחי הפכה לחלק מהותי וחשוב בתנועה הציונית ברוסיה ובנתה ארגון מסועף שבו היו אלפי תומכים. טקטיקת התנועה הייתה ניהול מלחמת תרבות סימטרית עם החילוניים בתנועה - ליד כל ועדת תרבות חילונית דרשה המזרחי לקיים ועדת תרבות דתית.

פעילות מזרחי הגיעה אף לארץ ישראל שנראה היה להם כי הגימנסיה העברית ביפו מנהלת אופי לימודי לא דתי ריינס ואנשיו הקימו את בית הספר "תחכמוני " שאופיו היה לאומי דתי ובו יצרו מסגרת חינוכית מקבילה, בעלת אופי דתי לאומי. כך נוצרו מסגרות חינוך נפרדות חילוניות ודתיות שהיו אמורות להכיר זו בזו ולהיתמך על ידי ההסתדרות הציונית.

ביקורת ריינס על הרצל ופעולותיו:

  • הציונות הדתית בניגוד לציונות המדינית שואפת לא רק להחזיר את עם ישראל לארצו אלא גם לתורתו.
  • הציונות היא כוח טבעי ולאומי אשר לא רק יציל פיזית את עם ישראל אלא גם יחזק את דת היהדות.
  • התנגדות נחרצת לתביעתה של הסיעה הדמוקרטית לעבודה חינוכית ברוח חילונית.

עם מנהיגיה לאורך השנים נמנו הרבנים מאיר בר-אילן, יהודה לייב מימון ויוסף דב סולובייצ'יק.

בשנות ה-30 חתמה עם מפא"י על ההסכם שכונה "הברית ההיסטורית". כל אחת מהתנועות שילמה מחיר פוליטי קטן, וקיבלה דרישות עיקריות. מזרחי קיבלה ממפא"י התחייבויות שהפרהסיה ביישובים יהודיים יהיה בעל צביון יהודי. העבודה קיבלה מהמזרחי הסכמה לתמיכה בשוק העבודה (עבודה עברית) והסכמה לדרך המדינית. הברית החזיקה מעמד זמן רב עד המהפך בשנת 1977.

עם קום המדינה הייתה המזרחי שותפה ל'חזית הדתית המאוחדת' ויוצגה בממשלה. ב-1956 הפכה לחלק מהמפד"ל.

ציוני דרך בתנועת המזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך השנים הייתה תנועת המזרחי שותפה לשורה של החלטות פולטיות ומדיניות, בהם עמדתה לא פעם הכריעה את הכף. הבולטת שבהן היא הצבעתו של הרב מימון עם בן-גוריון ברוב של 5 נגד 4 בעד ההכרזה על הקמת המדינה. אולם היו גם הצבעות בהן המזרחי היו במיעוט.

הצעת אוגנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1903, בעת שהתנהל הוויכוח הגדול בקונגרס הציוני השישי על 'תוכנית אוגנדה', תמכו הרב ריינס וסיעת המזרחי (שהוקמה שנה אחת קודם לכן), בהצעתו של הרצל ליישב תחילה את היהודים באוגנדה.

את התמיכה ב'תוכנית אוגנדה', למרות ערכה הדתי של ארץ הקודש, ניתן לייחס לגישה המעשית של אנשי המזרחי. אחרי הפוגרום בקישינב שברוסיה, שאירע באותה השנה, נתפסה תוכנית אוגנדה כהצעה שעשויה להציל אלפי יהודים ממצב מאיים של "פיקוח נפש".

על כך כתב הרב ריינס במכתב להרצל:

Cquote2.svg

ובהסכימנו לאפריקה לא אמרנו להסיח חלילה את דעתנו אף רגע מציון עיר קודשנו. ונהפוך הוא הדבר. הסכמנו לאפריקה, מפני שעל ידה הננו מקווים להציל חלק הגון אחד מעמנו ולעשותו שלם בגופו ורוחו. ובטוב לישראל וטוב גם לארצנו. אם אין ישראל בעולם אין ציון בעולם. וכל הימים שישראל יהיה חי וקיים, כל אותם הימים לא אבדה גם תקוות ציון

Cquote3.svg
– מכתב לתיאודור הרצל (1903), 180

נציגי המפלגה בכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה

מועצת המדינה הזמנית (1948)
3 נציגים: זאב גולד, יהודה לייב פישמן מימון, דוד צבי פנקס

הכנסת ה-1 (1949) במסגרת החזית הדתית המאוחדת
4 מנדטים (מתוך 16 לרשימה כולה): יהודה לייב מימון, מרדכי נורוק, דוד-צבי פנקס, אברהם-חיים שאג

הכנסת השנייה (1951)
2 מנדטים: שלמה-ישראל בן-מאיר, מרדכי נורוק, דוד-צבי פנקס*
* ב-14 באוגוסט 1952 נפטר דוד-צבי פנקס. החליף אותו שלמה-ישראל בן-מאיר.

  • רשימת מועמדים מלאה ראו כאן

הכנסת השלישית (1955) במסגרת החזית הדתית לאומית*
2 מנדטים (מתוך 11 לרשימה כולה): שלמה-ישראל בן-מאיר, מרדכי נורוק
* ב-31 באוקטובר 1955 שינתה הסיעה את שמה ל"הפועל המזרחי-המזרחי". ב-22 בינואר 1957 שונה שוב שמה ל"מפלגה הדתית לאומית - המזרחי-הפועל המזרחי", בעקבות איחודן הסופי של המפלגות המזרחי והפועל המזרחי שהרכיבו את הסיעה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • י"ל מימון, ספר המזרחי (נכתב 30 שנה לאחר פטירת הרב ריינס)
  • אסף קניאל, 'יומרה ומעש - המזרחי בפולין בין שתי מלחמות העולם', רמת גן תשע"א

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אהוד לוז, מקבילים נפגשים, תל אביב 1985, עמ' 304.