יהדות נאג'פאלו
נאג'פאלו (נאדי פאלו) או ברומנית - נושפאלאו (בהונגרית: Nagyfalu, ברומנית: Nușfalău) (אנ') הוא כפר באזור שימלאו סילבאניי (בפי היהודים - שמלוי) ליד העיר סלאז' (סילאג') באזור מרגיטה שבצפון טרנסילבניה. קהילה יהודית ותיקה התקיימה במקום עוד מימי המשטר הפיאודלי עד להשמדתה בשואה, והיא מהקהילות הוותיקות והעתיקות בטרנסילבניה. קהילת נאג'פאלו הייתה מהקהילות היהודיות הראשונות במחוז מרגיטה שזכו להכרה חוקית, וליהודי הקהילה אף הייתה בעלות על אדמות חקלאיות.
תולדות הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישנן עדויות לחיים יהודים במקום כבר מהמאה ה-17, וכהנים נזהרו מלעבור באזור מסוים בקרבת הכפר, כיוון שנחשב למקום קבורה של יהודים. ידוע על קיום מניין תפילה קבוע בכפר מראשית המאה ה-19, וכן מקווה ובית עלמין.[1] קיימים ספרי רישום של הנולדים, הנישאים והנפטרים מהשנים 1821-1895.[2] בשנת 1920 התפקדו במפקד אוכלוסין 202 יהודים, ובשנת 1930 התפקדו 214 יהודים.
קהילת יהודי נאג'פאלו כללה כ-50 משפחות יהודיות, וזכתה להכרה חוקית כקהילה עצמאית בשל התארגנותה המוקדמת לכך, עוד בטרם קיבלו שאר הקהילות היהודיות במרגיטה מעמד חוקי תחת השלטון ההונגרי. גם כשנערכה בכפר פרצלציה (חלוקת קרקעות) נהנתה מכך הקהילה היהודית, וכך נוצר בכפר מצב ייחודי, שבו יהודי העיירה היו בעלים של אדמות.
הברון ששלט באזור היה הברון באנפי[דרושה הבהרה], אשר בשנת 1821 ניסח כתב הסכמה שמביע את עמדתו החיובית כלפי בניית בית כנסת באדמותיו, בתוספת חתימת עדים.
רבה של הקהילה במחצית השנייה של המאה ה-19 היה הרב מרדכי צבי שלזינגר. במחצית הראשונה של המאה ה-20 היה רבה של הקהילה הרב אשר אנשיל וייס, תלמידו של רבי שמואל בנימין סופר. חיבורו שנתפרסם, 'שמן למנחה', מאגד את פירושיו לסוגיות בגמרא.[3]
|
גורל יהודי הקהילה בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1940 חולקה טרנסילבניה וחלקו הצפוני והמערבי של המחוז (סילאג') הושב להונגריה, ועם הכיבוש-מחדש ההונגרי הורגשה ההתדרדרות ביחסם של תושבי המקום כלפי היהודים. הגברים היהודים גויסו למחנות עבודה ונאלצו לענוד על זרועם סרט רחב צהוב. יהודים שהתנצרו גויסו אף הם, אך ענדו על זרועם סרט לבן. נאסר על היהודים לסחור במצרכי מזון, משקאות, סיגריות וגפרורים. בנוסף, נאסר על היהודים להעסיק עוזרות נוצריות מתחת לגיל 40. גם על אספקת החיטה והקמח חלו גזירות שהכבידו מאוד על חיי היהודים בעיקר בשבתות וחגים. כמו כן החלו להגיע פליטים יהודים מארצות סמוכות שבהן החל הכיבוש ההונגרי כשנה קודם לכן. ב-1944, מספר ימים לאחר חג הפסח, נאסר על היהודים לצאת מבתיהם.
ב-3 באפריל 1944 רוכזו יהודי העיירה בבית הכנסת בשעות הבוקר ופונו בעגלות רתומות לשוורים, כשחלק הולכים ברגל, עד לתחנת הרכבת. וזאת לעיני השכנים שאינם יהודים שצפו במחזה. בתחנה הועלו על קרונות משא ובבוקר יצאו ברכבת אל בית החרושת ללבנים בפרברי שומיוצ'ה (Somlyó-Cseh), שם נפגשו עם כל יהודי המחוז ואולצו להקים לעצמם אוהלים ביער מסדינים שהיו ברשותם, לאחר זמן מה נשלחו לגטו שימלאו.
חסיד אומות העולם בן העיירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
יאנוש באלאז' (Balázs János), תושב העיירה, הסתכן והעביר מזון למשפחתו של ראש הקהילה וליהודים נוספים, ואף הציע מסתור בביתו לילדי היהודים.
העיירה לאחר השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]
יהודים אינם מתגוררים בעיירה מאז מלחמת העולם השנייה. בית הרב ומשפחתו הפך לבית מרקחת. בבתי היהודים גרים תושבים מקומיים, למעט בית אחד שחלונותיו אטומים, ואין גרים בו מחשש שבן המשפחה שעודו חי ישוב לגור בו.[דרוש מקור]
אגדה מקומית מספרת על אחד מתושבי העיירה שבנה את ביתו מלבני בית הכנסת החרב, וכשסיים את בניית ביתו לקה בשיתוק ונותר משותק. תושבי המקום מאמינים שהיה זה עונשו.[1]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ש. שפיצר, הקהילות החרדיות בהונגריה, מכון ירושלים, (תשס"ט).
