קונגו (קבוצה אתנית)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Flag of Congo-Kinshasa (1966-1971).svg

אנשי הקונגו, הנקראים גם 'בקונגו' (Bakongo) הם קבוצה אתנית אשר שפתם נקראת 'קיקונגו'[1] (KiKongo). אנשי הקונגו חולקים שפה, תרבות ואזור מחיה לאורך החוף האטלנטי של אפריקה, החל מפוינט-נואר (Pointe-Noire) בצפון ועד לואנדה (Luanda) בדרום. ממזרח הטריטוריה מוגבלת על ידי נהר הקוונגו (Kwango) ובצפון מזרח על ידי מאגר מליבו (Malebo), אזור בנהר הקונגו.

אנשי הקונגו שוכנים כיום בשלוש מדינות נפרדות: הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, הרפובליקה של קונגו שם הם מהווים חלק ניכר מהאוכלוסייה, ואנגולה שם הם מהווים מיעוט אתני. עיסוקם העיקרי הוא חקלאות והם מגדלים קסווה, בננות, תירס, בטטות, בוטנים, שעועית וטרו. בנוסף, עוסקים גם בייצוא קפה, קקאו, בננות ושמן דקלים. חלקם עדיין עוסק בדייג ובצייד, אך כיום רובם גרים ועובדים בעיר. אלו השוכנים בכפר מנהלים את הכפר באופן עצמאי וללא תלות בכפרים מסביב. מקור שמה של קבוצה אתנית זו הוא בממלכת קונגו הקדומה, נותרו שרידים בודדים מממלכה זו. דתם של אנשי הקונגו סובבת סביב האבות הקדומים ועבודת אלילים ומהווה חלק בלתי נפרד מהמערך החברתי. כמו כן, ההשתייכות לשושלת נקבעת לפי האם.

שפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Bantu zones.png

חלק מהאזור המערבי של מרכז אפריקה ועד לאזור הדרומי של יערות קו המשווה מיושב על ידי אנשים הדוברים ניבים שונים של שפת הקונגו ושפות דומות אחרות[1]. השפה המדוברת בקונגו נקראת 'קיקונגו', המשתייכת למשפחת שפות הבנטו[2]. קיימים כ- 600 ניבי בנטו המשתייכים לקבוצת השפות ניז'ר-קונגו. לכל שפה שלושה מרכיבים: מרכיב ראשון הוא החלק שירשו מהאבות הקדומים, מרכיב שני הוא החלק שהתחדש במהלך האבולוציה של השפה והמרכיב השלישי הוא החלק בו נקלטו חלקים משפות אחרות לאורך הדרך (למשל מהפורטוגלים ששלטו באזור זה במאה ה-16[1]). השפה המהווה את האב הקדמון של מגוון השפות העכשוויות נקראת פרוטו-בנטו והתפתחה לפני יותר מ – 5,000 שנה. דוברי שפות הבנטו שוכנים בעיקר במזרח ודרום קמרון וכן הניבים השונים מחולקים לפי אזורים גאוגרפיים (חלוקה שנעשתה על ידי מלקולם גט'רי (Malcolm Guthrie ) בשנת 1948).

שם[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם של ממלכת קונגו נגזר מהמילה 'nkongo', שפירושה "צייד", מקצוע שזוהה עם גבורה והרפתקנות[3].

נהר הקונגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהר הקונגו

נהר הקונגו הוא השני באורכו באפריקה. הוא גובל עם עמק הבקע הגדול במזרח אפריקה ומגיע עד לאוקיינוס האטלנטי במערב[4]. הנהר נפרש על 3.8 מיליון קמ"ר. מיני דגים רבים, החיים בנהר זה, לא נמצאו באף מקור מים אחר בעולם[4]. לפני שאזור זה אוכלס, נהר הקונגו (הנקרא גם 'זאיר' - Zaire) שימש כמקום מפגש לאנשי הקונגו. ממלכת הקונגו, שנוסדה בשנת 1400, הוקמה בגדה השמאלית, בחלקו הנמוך, של נהר הקונגו. במאה ה – 18 אנשי הנהר עסקו בדיג או במסחר והוקם שוק בו סחרו בכלי חרס, מלח וקנה-סוכר[1]. כמו כן, בתקופה בה סחרו בעבדים, השווקים בנהר הקונגו הוצפו בסחר בעבדים. מלכים באזור זה קיבלו שליטה רבה יותר ככל שהיקף סחר העבדים באזור שלהם עלה[1].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממלכת קונגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממלכת קונגו הוקמה במאה ה - 14 במערב אפריקה, דרומית לנהר הקונגו. גבולות הממלכה היו הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (כיום) ממזרח ואנגולה מדרום. הממלכה נוהלה על ידי מונרך ששלט על כל השטח והציב מושלים מטעמו. לעיתים קרובות היה המלך דואג לבקר בערי הבירה הפרובינציאליות[5].

אופן העברת השלטון לא התנהל באופן מסורתי של העברה מאב לבן. בממלכה זו קבוצת חכמים בחרו את המלך מבין קבוצת מועמדים שנחשבו בעיניהם לראויים. המועמד נבחר על- פי יכולתו להעניק לגיטימציה לרעיונותיו הפוליטיים, המדיניים והצבאיים וכן על יחסיו עם האלים. על-מנת להראות את יכולתם למשול, על המונרכיה הקונגולזית היה להציג את הביגוד המלכותי הרשמי ואת המיתוסים והטקסים המלכותיים[5].

בשנת 1483 הגיעו הפורטוגלים לקונגו במהלך מסעם למציאת דרכי סחר חדשות מהודו. כבר אז היה בממלכה מסחר ושווקים. התנהלה מערכת מסודרת להעברת סחורות וכן ממשל הכולל מטבע רשמי הנקרא נזימב (Nzimb)[5].

בעשור הראשון להגעת הפורטוגזים, הקונגולזים והפורטוגזים קיימו קשרי מסחר ואף הקימו שגרירויות. ככל הנראה, היחסים הטובים היו בזכות המלך של אותה תקופה - נזינגה א נקאו (Nzinga a Nkuwu), אשר מלך בין השנים 1470–1509. המלך הוטבל לנצרות בשנת 1491 והנהיג רפורמות חדשות בממלכה[5].

משנת 1500 הסחר עם ממלכת קונגו התרחב. אנשי קונגו ייבאו יועצים טכנולוגיים ומוצרי יוקרה. תחילה הם שילמו על המוצרים בעזרת צמידי נחושת ושנהב, אך לאחר תקופה הפורטוגזים הסכימו לקבל רק עבדים בתמורה לסחורות שסיפקו. העבדים היו צמיתים, שבויי מלחמה ומקומיים שנחטפו לעבדות[5].

החטיפות גרמו לשינוי ביחסים בין הפורטוגזים לאנשי קונגו, וצורת השלטון השתנתה עקב לחץ מהפורטוגזים[6]. בשנת 1509 ירש אפונסו (Afonso) את שלטון הממלכה מאביו[5]. כמות החטיפות הגוברת והסחר בעבדים גרם לחוסר שקט בקרב אנשי קונגו והמלך אפונסו היה הראשון שניסה למחות על כך למלך פורטוגל, אך ללא הצלחה. בשנת 1520 עקב החטיפות המרובות הונהגו חוקים בנוגע לייצוא עבדים, והונהגה ביקורת בנמלים המרכזיים של קונגו שהתנהלה על ידי אנשי הממלכה. כתוצאה מכך 3000 - 2000 עבדים יוצאו כל שנה מקונגו במשך עשור. למרות מספרים גבוהים אלו, הדרישה לעבדים גדלה וסוחרי עבדים פורטוגזים הציעו מוצרי יוקרה למי שיביא להם עבדים. בשנות ה - 60 של המאה ה - 16 נמכרו כ-7,000 עבדים בשנה ויוצאו לאמריקה[5]. אנשי הקונגו היו מעורבים בסחר בעבדים מקבוצות אתניות שכנות, מה שגרם לסכסוך בין קבוצות אתניות אלו[5] ולמסעי נקמה, כגון פלישת ג'אגה (Jaga invasion) בשנת 1568, שבמהלכה נשרפו כנסיות פורטוגזיות, הותקפה עיר הבירה, וממלכת קונגו כמעט באה לקיצה[5][6]. הפורטוגזים הביאו כוחות צבאים כדי לתמוך בממלכת קונגו, ולאחר שנים של לחימה, הצליחו להניס את הפולשים. במהלך המלחמה נעצרו רבים ממתנגדי השלטון ונמכרו לעבדות. שוק העבדים ונמלי קונגו הוצפו בעבדים לייצוא[5]. בשלב זה של המלחמה, מלך קונגו היה תלוי מאוד בפורטוגזים[6]. מלחמה זו תרמה רבות לדמוניזציה של האפריקאים בקרב הפורטוגזים ונתנה לגיטימציה מוסרית לסחר בעבדים.

בשנות ה-70 של המאה ה-16 הגיעו סוחרים רבים לקונגו, וכתוצאה מכך כמות הסחר בעבדים עלתה באופן משמעותי, לכן בממלכה המשיכו לסבול מאי שקט עקב פשיטות רבות לתפיסת עבדים. בשנת 1575 הקימו הפורטוגזים, בשיתוף עם אצולת קונגו, את עיר הנמל לאונדה (Luanda) במטה שתשמש כעיר נמל של הצבא הפורטוגזי. כיום העיר נמצאת באנגולה[7]. בשנת 1660 הסתיים שיתוף הפעולה בין קונגו לפורטוגזים ובשנת 1665 הפורטוגזים פלשו לממלכה, הרגו את המלך, פירקו את הצבא והמליכו מלך לפי ראות עיניהם.

מלחמת האזרחים בקונגו (1665–1709)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מות המלך אנטוניו הראשון (Antonio I), התפתחו שתי מלוכות – קימפנזו (Kimpanzu) וקינלזה (Kinlaza), אלו התחרו אחת בשנייה וגרמו לפיצול המדינה בין שתיהן[8]. באותו הזמן, מלחמת האזרחים בין ממלכת קונגו לממלכת סויו (Soyo) הגבירה את זעמה של ממלכת קונגו, שנלחמה על התמיכה של הולנד, ברזיל ופורטוגל[8]. בשנת 1670, הפורטוגזים וממלכת קונגו חברו, למרות העימותים ביניהם, ותקפו את ממלכת סויו, אך להפתעתם ממלכת סויו הביסה אותם.

ממלכת סויו ניצלה את העימותים הפנימיים בממלכת קונגו וכבשה את עיר הבירה שלהם. מאוחר יותר, בשנת 1678, עיר הבירה נהרסה לחלוטין במהלך התקפה בידי פדרו השלישי (Pedro III), שהיה חלק מהסכסוך הפנימי של ממלכת קונגו והשתייך לקינלזה.

במאה ה – 16 הסחר בעבדים בידי ממלכת סויו התרחב מאוד. נוצרו שני מרכזי כוח עיקריים: הראשון בממלכת סויו והשני בסאו סלבדור (São Salvador), עיר הבירה העתיקה של קונגו בצפון אנגולה[8], שמה המקורי של עיר זו היה 'מ'בנזה קונגו' (M'banza Congo) ושונה על ידי הפורטוגזים. במהלך כהונתו של המלך פדרו השני (Pedro II) בממלכת קונגו, היחסים בין שתי הממלכות היו טובים. מאוחר יותר מלכי סויו הפכו עוינים כלפי ממלכת קונגו. ממלכת סויו התחזקה והקימה צבא שכלל כ – 25,000 חיילים[9].

היווצרות מרכז הכוח החדש, לחץ הקולוניאליזם והסחר הגובר בעבדים היו הסיבות העיקריות לפריצת מלחמת האזרחים. למרות הכאוס בתקופה זו, ממלכת קונגו שרדה הודות למלך פדרו הרביעי (Pedro IV) שצבר ניצחונות רבים בתקופתו[8].

מאבקי שלטון במאה ה–17 וה–18[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד תחילת המאה ה - 18 התנהלו מאבקי שלטון רבים והמלך התחלף באופן תדיר. מאבקי הכוח במאה ה - 17 סבבו בעיקר סביב כיבוש העיר סאו סלבדור ששימשה כבירה רוחנית של המדינה. אף מלך לא יכול היה להוכיח את יכולתו למלוך ללא שליטה בעיר זו. לקראת סוף המאה ה - 17 ניסו מסיונריים ממסדר קפוצ'ין (Capuchin) להגיע להסדר בין הכוחות, מסיונריים אלו פעלו במדינה החל משנת 1645 והוערכו מאוד על פועלם להגיע להסדר בין הכוחות. בשנת 1701 הצליח המלך פדרו הרביעי להחזיר אליו את השליטה בבירה לאחר שהבטיח לשליטים האחרים שהוא יכבד את זכותם למשול באזורים על-פי החלוקה ההיסטורית[6].

השתלטות ואכלוס העיר מחדש התעכבו עקב שתי סיבות עיקריות: (1) למושל מטעם הפורטוגזים היו אינטרסים לבניית ערים אחרות באזור, (2) ארגון אנטי מלחמתי שהונהג על ידי ביאטריס קימפה ויטה (Beatriz Kimpa Vita) התנגד להשתלטות על העיר בטענה שרוחו של אנטוניו הקדוש (Saint Anthony) השתלטה על ביאטריס וציוותה עליה לסיים את המלחמה ולשוב ולבנות את עיר הבירה. מאחר שמספר מנהיגים התנגדו לפעילותה, היא הרחיבה את הארגון, עד שלבסוף השתלטה על העיר. ביאטריס נתפסה ונשפטה על ידי המלך פדרו הרביעי והמושל הפורטוגזי, הואשמה בכפירה ונשרפה למוות[6].

עד מות המלך פדרו הרביעי בשנת 1779 השלטון היה יציב מאוד ולאחר מותו החלו מאבקי שלטון בין היורשים. המלוכה התייצבה רק בשנת 1803 כאשר עלה לשלטון המלך גרסאי (Garcai V Agua Rosada) שמלך עד שנת 1830[6].

המאה -19 וה–20[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התרחש שינוי משמעותי ביחס בין השלטון הפורטוגזי לקונגו וכמעט חוסלה הממלכה המאוחרת. לאחר מות המלך הנריקה השלישי (Henrique III), בשנת 1857, התרחש בין יורשיו מאבק על השלטון. פדרו אלאלו (Pedro Elelo) גייס לעזרתו את הפורטוגזים וכוחם הצבאי. בתמורה לעזרתם חתם פדרו על הסכם שבו התחייב להיות צמית של פורטוגל. הסכם זה הוא הצעד הראשון בהפיכת קונגו למושבה פורטוגזית[10].

הסחר בעבדים המשיך כל אותה תקופה. רוב המסחר באנגולה התבסס על סחר בעבדים במשך שני עשורים. למרות התנגדות נרחבת מצד כל המעורבים בדבר, בשנות ה-40 של המאה ה-19 חוסל המסחר בעבדים. לאחר איסור סחר בעבדים השוק פנה למסחר בשנהב[11].

במהלך כנס ברלין, שנפתח ב - 15 בנובמבר 1884, הוחלט על חלוקת אפריקה על ידי 14 מדינות אירופאיות. לאחר הכנס קיבל מלך קונגו ליאופולד השני (Leopold II) עצמאות על שטח שגודלו מיליון קמ"ר ובגבולותיו שכנו 15 מיליון תושבים[12].

בשנת 1865 הוקמה מושבה בלגית בראשות לאופולד השני, מלך הבלגים, בשטח הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו כיום. בשנת 1960 הוכרזה המושבה כעצמאית ונקראה בשם הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, אשר בירתה קינשסה, ובהמשך נקראה זאיר. פטריס לומומבה (Patrice Lumumba) היה ראש ממשלתה הראשון של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. הרפובליקה של קונגו, אשר בירתה ברזוויל, שוחררה משליטת הצרפתים והוכרזה, גם כן, עצמאית באותה שנה. אנגולה שוחררה משליטת הפורטוגזים והוכרזה כעצמאית בשנת 1975[13].

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריה הדתית בקונגו מעט מורכבת. בתחילת המאה ה – 16 המועצה השולטת בממלכת קונגו הסכימה לקבל את הדת הנוצרית. לפי ההיסטוריון ג'ון טרונטון (John Thornton) "התושבים במרכז אפריקה מעולם לא הסכימו ביניהם על פרטי האמונה, תוצר של מה שאני מכנה תהליך התגלות ממושכת הנגזרת מכמורה לא יציבה"[14].

אנשי קונגו נחלקים למאמינים ברעיונות הדת המסורתית, אשר השתרשה היטב באזור קטן בשטח הצפוני של דוברי 'קיקונגו' (Kikongo).

אמונתם של אנשי קונגו כללה אמונה באלים, אשר כוחם מוגבל: קילונדו ((Kilundu, נזמבי ((Nzambi וג'ינזאמבי ((Jinzambi. בנוסף, האמינו באל מוחלט, בורא יחיד. המיסיונרים הנוצרים, במאה ה – 16, השתמשו באמונת אנשי קונגו בבורא יחיד ושכנעו אותם כי מדובר באותו האל של הדת הנוצרית. באופן דומה, נעשה שימוש בשפתם של אנשי קונגו על ידי המסיונריים הראשונים, הם השתמשו במילים מוכרות לאנשי קונגו כדי להטמיע רעיונות נוצריים. דוגמה לכך היא המילה 'נקיסי' (Nkisi), שמשמעותה 'קדושה', ועל כן הכנסייה נקראה 'נזו א נקיסי' (Nzo a Nkisi) – מקום קדוש והתנ"ך נקרא 'מוקנדה נקיסי' (Mukanda Nkisi) - קמע[14].

ישנם תיאורים רבים על הרעיונות הדתיים של אנשי קונגו בתקופה המיסיונרית והעידן הקולוניאלי, אך לפי טרונטון, רובם מהווים דעה קדומה והשקפתם בעייתית. למעשה, הדיווחים הדתיים מאותה תקופה משקפים את האינטרסים הפוליטיים של אותם אנשים אשר דיווחו עליהם[15]. ניתן לראות כי כאשר התעורר מאבק כוחות בין קבוצות מסיונריות לבין השליט המקומי באותו זמן, התקבלו דיווחים כי שליט זה מתנגד לנצרות או רודף את אנשי הכמורה. ניתן להניח כי דיווחים אלו בעלי מניעים פוליטיים, מאחר שדיווחים אחרים מציינים את המסירות של אותם שליטים לכנסייה ולדת הנוצרית[15].

קבלת הנצרות העצמית על ידי אנשי המועצה השולטת בקונגו, סייעה להרחבת השליטה בחיים הדתיים והפוליטיים בממלכת קונגו.

בנוסף לקבלת הנצרות, המשיכו אנשי קונגו לתחזק את המקדשים הקיימים, אשר נקראו 'קיטקי' (Kiteki). תחזוקת מקדשים אלה התרחשה בד בבד עם הקמת ותחזוקת כנסיות נוצריות. מקדשים קטנים הוקדשו לאלים הקטנים. אלים אלה היו האלים השומרים של המים, היבול ומקומות חשובים אחרים. מקדשים אלו היו נפוצים בערים הגדולות, אשר הושפעו מהכנסייה, כמו גם בכפרים הקטנים.

המסיונרים הפורטוגזים המאוחרים ונזירי הקפוצ'ין, אשר הגיעו בשנים המאוחרות של המאה ה - 17 (כמעט 150 שנה לאחר קבלת הדת הנוצרית בידי אנשי קונגו), היו נבוכים מתערובת הדתות אשר נוצרה. היו ביניהם שאיימו לשרוף ולהחריב את המקדשים של האלים המגנים, אך אנשי קונגו, אשר האמינו בכוחם של האלים במקדשים אלה, הגנו עליהם[14].

nkisi - קדושה

המרת דתם של אנשי קונגו התבססה על היבטים שונים והנחות יסוד מגוונות בנוגע למהות הנצרות, דבר אשר הוביל לשילוב דתות ואמונות אשר נמשכו מאות שנים[15].

בעידן הקולוניאלי, אנשי קונגו, ציינו את חשיבות האבות הקדומים ורוחותיהם. נזמבי א מפונגו (Nzambi a Mpungu), האל הגדול, היה היחיד שהתקיים מחוץ לעולמנו ויצר אותו. קטגוריה אחרת כללה את באקולו ((Bakulu, שהיה אב קדום (נשמותיהם של אלה אשר מתו לאחרונה). נוסף על כך, אמונתם של אנשי קונגו המסורתיים כללה חיפוש מסיבי אחר "נקיסי", שומר של מקומות ייחודיים כגון הרים, נהרות, מעיינות ומחוזות הנקרא 'סימבי' (Simbi)[16].

אנתרופולוגים דיווחו על הבדלים באמונות אנשי קונגו באזורים השונים. לפי דונג'ה הרסאק (Dunja Hersak) פרופסור להיסטוריה של האומנות באפריקה, לדוגמה, בכפרים וילי (Vili) ויומבה (Yombe) לא האמינו בכוחם של האבות הקדומים באותו אופן בו האמינו אלה הגרים דרומית מהם. בנוסף, טענו כי רעיונות דתיים המשיכו להתפתח ולהשתנות במשך הזמן[17].

הובלתם של העבדים, אשר שונעו בספינות אירופאיות והובלו לאמריקה, הביאה להפצת רעיונותיהם המסורתיים. ואנהי (Vanhee) הציע כי דתם של האפרו ברזילאים "קימבנדה" (Quimbanda) היא, למעשה, גלגול של דת הבנטו בעולם החדש, ושילוב הנצרות בקונגו עיצבה את ה"וודו" (Voudou) בהאיטי[18].

חברה ותרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי קונגו עוסקים במגוון תחומים רחב. אחד התחומים הרחבים ביותר הוא העיסוק בחקלאות, הכולל גידולים שונים, מבננות ובטטות ועד קפה וקקאו. ישנם דייגים וציידים רבים ורבים עובדים במפעלים בערים.

אנשי קונגו אוהבים את עצמאותם, כך שאפילו כפרים שכנים נמנעים מתלות אחד בשני. במסורת של אנשי 'בקונגו' מאמינים בשני עולמות, הראשון הוא העולם אותו אנו חיים, את העולם השני לא ניתן לראות והוא עולם הרוח והנפש. עבור אנשי הבקונגו עולם הרוח יכול לעבור ממצב רוחני למצב מוחשי[19].

השבוע בקונגו כלל ארבעה ימים: קונזו (Konzo), נקנג'ה (Nkenge), נסונה (Nsona) ונקנדו (Nkandu). ימות השבוע נקראו על שם הערים בהן התקיים השוק פעם בארבעה ימים. תחילה רוטציה מסוג זה התקיימה בערים אלו בלבד, ככל שהזמן עבר היא התפשטה למקומות נוספים והמרכזים בהם התקיימו השווקים נקראו על שם היום בו התקיים השוק באותו המקום[20].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קונגו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 Vansina JM, General history of Africa from the sixteenth to the eighteenth century, University of Wisconsin pres, 1998
  2. ^ Derek Nurse , Gérard Philippson, The Bantu Languages, Routledge, 2003, פרק 10: Towards a historical classification of the Bantu languages
  3. ^ Christine Giuntini, James Green, Ellen G Howe, Adriana Rizzo, Kristen Windmuller-Luna, Kongo : power and majesty, New York: The Metropolitan Museum of Art, 2015
  4. ^ 4.0 4.1 Oberg KA, Shelton JM, Gardiner N, Jackson PR, Discharge and Other Hydraulic Measurements for Characterizing the Hydraulics of Lower Congo River, Proceedings of the International Association for Hydraulic Research Congress, 2009
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 5.6 5.7 5.8 5.9 Vansina, Jan,, Paths in the rainforests : toward a history of political tradition in equatorial Africa, Madison, Wis.: University of Wisconsin Press, 1990
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 Kevin Shillington, Encyclopedia of African History 3-Volume Set, Routledge, 2013
  7. ^ Fromont, Cecile,, The art of conversion : Christian visual culture in the Kingdom of Kongo, Chapel Hill: Published for the Omohundro Institute of Early American History and Culture, Williamsburg, Virginia, by the University of North Carolina Press, Chapel Hill, 2014
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 Africa and the Americas : interconnections during the slave trade, Trenton, NJ: Africa World Press, 2005
  9. ^ Thornton, John K. (John Kelly), 1949-, Warfare in Atlantic Africa, 1500-1800, London: UCL Press, 1999
  10. ^ Curnow K, Ivory as cultural document: The crushing burden of conservation, The Museum Journal, עמ' 61
  11. ^ Vansina, Jan., Being colonized : the Kuba experience in rural Congo, 1880-1960, Madison, Wis.: University of Wisconsin Press, 2010
  12. ^ Larissa Fuhrmann, Lara Buchmann, Monia Mersni, Nico Nassenstein, Christoph Vogel, Mona Weinle, Andrea Wolvers, Causes of the Congolese Civil Wars and their implications for Humanitarian Assistance
  13. ^ Kelly, Sean, America's Tyrant: The CIA and Mobutu of Zaire, Washington, D.C.: American University Press, 1993
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 Central Africans and cultural transformations in the American diaspora, Cambridge: Cambridge University Press, 2002
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 John Thornton, The Development of an African Catholic Church in the Kingdom of Kongo, 1491–17501, The Journal of African History, 25, 1984/04, עמ' 147–167 doi: 10.1017/s0021853700022830
  16. ^ MacGaffey, Wyatt., Religion and society in central Africa : the BaKongo of lower Zaire, Chicago: University of Chicago Press, 1986
  17. ^ Dunja Hersak, There are Many Kongo Worlds: Particularities of Magico-Religious Beliefs Among the Vili and Yombe of Congo-Brazzaville, Africa, 71, 2001/11, עמ' 614–640 doi: 10.3366/afr.2001.71.4.614
  18. ^ Hein Vanhee, "Central African Popular Christianity and the Development of Voudou Religion in Haiti," in Heywood, Central Africans, pp. 243-64, Cambridge University Press, 2001
  19. ^ Homayun Sidky, On the Antiquity of Shamanism and its Role in Human Religiosity, Method & Theory in the Study of Religion, 22, 2010-03-01, עמ' 68–92 doi: 10.1163/094330510x12604383550963
  20. ^ Conrad, Joseph, 1857-1924., Heart of darkness and the Congo diary, [New York]: Penguin, 2008