קונרד כהן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קונרד כהן
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 25 בנובמבר 1901
ברסלאו, הקיסרות הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 15 באוגוסט 1942 (בגיל 40)
מאוטהאוזן, אוסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הרייך הגרמני עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קונרד כהןגרמנית: Conrad Cohn; ‏25 בנובמבר 1901, ברסלאו - 15 באוגוסט 1942, מחנה הריכוז מאוטהאוזן) היה עורך דין גרמני ממוצא יהודי, פעיל הקהילה היהודית בגרמניה שנרצח בשואה.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהן היה בנו של פקיד במערכת הבריאות. הוא למד בגימנסיה Johannes-Gymnasium בברסלאו, ולאחר מכן למד משפטים באוניברסיטת פרייבורג ובאוניברסיטת ברסלאו.[1] את הדוקטורט קיבל בשנת 1924 בברסלאו על עבודת גמר בנושא "הטבע המשפטי של תשלום הג'ירו (אנ')".

כהן היה עורך דין בבית הדין האזורי הגבוה בברסלאו. בשנת 1933, לאחר עליית הנאצים לשלטון, ותחילת רדיפת יהודי גרמניה הנאצית, נאסר עליו לעבוד. הוא עבד בהנהלה של קהילת בית הכנסת בברסלאו. תפקידו האחרון שם היה מנהל אדמיניסטרטיבי. משנת 1937 הועסק בברלין כראש מחלקה בנציגות הארצית של יהודי גרמניה.[2]

מיולי 1939 עמד כהן בראש מחלקת הרווחה של הנציגות, למרות שלא עמד בתנאי הסף ולא היה בעל ניסיון רלוונטי. הוא פיקח על חנה קרמינסקי (רווחה כללית) ו-ולטר לוסטיג (בריאות). בנוסף, היה אחראי על הכשרה מקצועית וארגון מקצועי מחדש במחלקה להכנה להגירה.[3] אשתו ליאונור הנרייט עבדה בנציגות הארצית כקלדנית. לזוג נולדה בת אחת, מריאן, ב-31 במרץ 1931 בברסלאו. המשפחה התגוררה עם הוריו של כהן ברח' ליצנבורגר 8, שם הועסקה אינגה דויטשקרון כעוזרת בית עד אפריל 1940.

לאחר בחירות בפברואר 1940, באישור הנאצים, נבחר כהן לוועד המנהל של הנציגות הארצית.[4] באביב 1942 נעצר וגורש למחנה ריכוז.[5] ככל הנראה נספה במחנה הריכוז זקסנהאוזן. לפי ברטולד סימונסון, כהן התאבד במחנה הריכוז מאוטהאוזן.[6] אשתו ובתו גורשו ב-26 ביוני 1942 עם הטרנספורט ה-16 מגרמניה למזרח ונרצחו בשואה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Ernst G. Lowenthal: Bewährung im Untergang, Deutsche Verlags-Anstalt, 1966, S. 36f.
  2. ^ Lowenthal, pp. 36 ff.
  3. ^ Gudrun Maierhof: Selbstbehauptung im Chaos: Frauen in der jüdischen Selbsthilfe 1933–1943; Campus Verlag, 2002, S. 358
  4. ^ Wolf Gruner: Öffentliche Wohlfahrt und Judenverfolgung. Wechselwirkung lokaler und zentraler Politik im NS-Staat (1933–1942), München 2002, S. 222
  5. ^ Beate Meyer, Hermann Simon, Chana C. Schütz, Stiftung Neue Synagoge Berlin-Centrum Judaicum: Juden in Berlin 1938-1945, Berlin 2000, S. 297
  6. ^ Gudrun Maierhof: Selbstbehauptung im Chaos: Frauen in der jüdischen Selbsthilfe 1933–1943; Campus Verlag, 2002, S. 213