אינגה דויטשקרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תמונה חופשית

אינגֶה דוֹיטשקרוֹןגרמנית: Inge Deutschkron; נולדה ב-23 באוגוסט 1922) היא עיתונאית וסופרת גרמנייה-ישראלית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דויטשקרון נולדה ב-1922 בפינסטרוואלדה שבברנדנבורג, גרמניה, בתו של מורה בבית ספר תיכון יהודי. ב-1927 עברה המשפחה עם אביה לבירה ברלין. ב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון וחקיקת חוק לשיקום שירות המדינה המקצועי, פוטר אביה מעבודתו ונמלט לבריטניה, בעוזבו את אינגה ואמה בברלין.[1] בין השנים 1941 ו-1943 עבדה דויטשקרון בחנות המכחולים של אוטו ויידט, שתמך בעיקר בעובדים עיוורים וחירשים (חלק ניכר מהם היו יהודים), ובעזרתו הצליחה דויטשקרון להתחמק מן הגירוש. מינואר 1943 התגוררה דויטשקרון בברלין באופן בלתי-חוקי, והסתתרה עם אמה כדי לשרוד.

בשנת 1946, לאחר המלחמה, עברה דויטשקרון עם אמה ללונדון, שם למדה שפות זרות והייתה למזכירה בארגון האינטרנציונל הסוציאליסטי. בשנת 1954 נסעה להודו, לבורמה, לנפאל ולאינדונזיה, וב-1955 שבה לגרמניה ועבדה בבון כעיתונאית עצמאית. בשנת 1958 שכר העיתון הישראלי "מעריב" את שירותיה ככתבת, והיא פעלה כמשקיפה מטעם העיתון במשפט אושוויץ השני, שנערך בפרנקפורט החל ב-1963. בשנת 1966 התאזרחה בישראל. בשנת 1972 עברה לתל אביב, והתמנתה לעורכת פוליטיקה בינלאומית והמזרח התיכון ב"מעריב", תפקיד שבו שימשה עד 1988. בדצמבר 1988 חזרה לברלין עבור עיבוד לבמה של האוטוביוגרפיה שלה, "לבשתי את הטלאי הצהוב", בתיאטרון גריפס (Grips). מאז 1992 פועלת דויטשקרון כסופרת עצמאית בתל אביב ובברלין.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1979 קיבלה את פרס רודולף קיסטרמאייר (Rudolf-Küstermeier-Preis).[2] בשנת 1994 קיבלה דויטשקרון את פרס משה מנדלסון ואת מדליית רחל וארנהאגן פון אנזה. היא חזרה ודחתה את מסדר ההצטיינות הפדרלית הגרמנית. בשנת 2002 היא קיבלה את עיטור ההצטיינות של העיר ברלין, שהוענק לה ב"הכרה והערכה על תרומתה היוצאת דופן בעיר ברלין". בשנת 2008 זכתה דויטשקרון בפרס קרל-פון-אוסייצקי להיסטוריה בת זמננו ופוליטיקה; לדברי השופטים, "מפעל חייה הוא הסימן של המחויבות המתמשכת, דמוקרטיה וזכויות אדם והוא נגד כל צורות הגזענות". בנוסף, בשנת 2008 קיבלה דויטשקרון את מדליית לואיז שרדר, המוענקת מדי שנה לאנשים ש"הביאו תרומה מיוחדת ויוצאת דופן לדמוקרטיה, שלום, צדק חברתי ושוויון".

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דויטשקרון כתבה מספר ספרים בגרמנית:

  • את יהודיה!: סיפור תלאותי כנערה יהודיה במסתור בברלין הנאצית בתקופת המלחמה. 1987[3]
  • בדמי ילדותם: ילדים בגיטאות ובמחנות ריכוז. 1979[4]
  • Ich trug den gelben Stern - קלן 1978[5]
  • Israel und die Deutschen: Das schwierige Verhältnis - קלן 1983[6]
  • ... denn ihrer war die Hölle: Kinder in Gettos und Lagern - קלן 1985'[7]
  • Milch ohne Honig: Leben in Israel - קלן 1988[8]
  • Ich trug den gelben Stern - מינכן 1992[9]
  • Mein Leben nach dem Überleben - קלן 1992[10]
  • "Sie blieben im Schatten: Ein Denkmal für "stille Helden - ברלין 1996[11]
  • Mein Leben nach dem Überleben - מינכן 2000[12]
  • Emigranto: Vom Überleben in fremden Sprachen - ברלין 2001[13]
  • Papa Weidt: Er bot den Nazis die Stirn - קוולר 2001[14]
  • Offene Antworten: Meine Begegnungen mit einer neuen Generation - ברלין 2004[15]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "עדותה של אינגה דויטשקרון", ארכיון יד ושם
  2. ^ "איגנה דויטשקרון, חברת מערכת...", מעריב, 23 בנובמבר 1979
  3. ^ את יהודיה!: סיפור תלאותי כנערה יהודיה במסתור בברלין הנאצית בתקופת המלחמה. 1987, באתר הארכיון הלאומי
  4. ^ בדמי ילדותם : ילדים בגיטאות ובמחנות ריכוז. 1979, באתר הארכיון הלאומי
  5. ^ אני ענדתי את הטלאי הצהוב
  6. ^ ישראל והגרמנים: היחסים הקשים
  7. ^ ילדים בגטאות ומחנות
  8. ^ חלב ללא דבש: החיים בישראל
  9. ^ אני ענדתי את הטלאי הצהוב
  10. ^ החיים שלי אחרי הישרדות
  11. ^ הם שרויים בתוך הצללים: פסל לזכר גיבורים שותקים
  12. ^ החיים שלי אחרי הישרדות
  13. ^ ISBN 3-88747-159-8
  14. ^ ISBN 3-7666-0210-1
  15. ^ תשובות להרחבה: המפגשים שלי עם דור חדש