הנציגות הארצית של יהודי גרמניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הנציגות הארצית של יהודי גרמניהגרמנית: Reichsvertretung der Deutschen Juden), בשמה הרשמי: נציגות הרייך של יהודי גרמניה בתקופת המשטר הנאצי, הייתה ארגון גג שהוקם ב-17 בספטמבר 1933 בעקבות עליית הנאצים לשלטון, במטרה להקיף את כל תחומי החיים הפנימיים של יהודי גרמניה ולייצגם כלפי השלטונות. הארגון פורק ב-1939 על ידי המשרד הראשי לביטחון הרייך. לכל אורך תקופת קיומה של הנציגות עמד בראשה הרב ליאו בק.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהדות גרמניה הנאצית מנתה בתחילה כ-550,000 יהודים, שרובם עסקו במסחר והתגוררו בערים הגדולות. יהודי גרמניה הוותיקים היו מעורים באופן עמוק בתרבות, בחיי האקדמיה, האמנות, הכלכלה, והפוליטיקה של גרמניה ומרביתם זיהו את עצמם כבני הלאום הגרמני.

הקהילה היהודית בגרמניה הורכבה מקבוצות רבות ושונות שלעתים אף לא היה להן שום דבר משותף (מה שהקשה גם על יצירת תגובה אחידה למדיניות האנטישמית של הנאצים): ליברלים חילוניים ששאפו להיטמע בחברה הגרמנית, דתיים אורתודוקסים שחיו באורח חיים נבדל וציונים ששאפו לטפח את יהדותם ולעלות לארץ ישראל בבוא היום.

המדיניות הנאצית, כפי שבאה לידי ביטוי בפעולות שונות בשנים 1933-1939, יצרה בלבול ומבוכה רבה בקרב היהודים. העובדה שהיהודים היו מעורים בתחומי הכלכלה והתרבות בגרמניה, העצימה את ההלם והקושי להתמודד עם השינויים הללו, ולכן התגובה למדיניות הנאצית לא הייתה אחידה, כפי שיתואר בהמשך.

  • האגודה המרכזית של בני דת משה (Centralverein deutscher Staatsbürger jüdischen Glaubens) תמכה בגישה של "עד יעבור זעם". חלק מיהודי גרמניה התקשו להאמין כי בארץ תרבותית ונאורה כגרמניה גילויי האנטישמיות יימשכו לאורך זמן. הם חיו באשליה לפיה הם משולבים היטב באוכלוסייה הגרמנית ולכן אף ששערי גרמניה היו פתוחים להגירה חופשית הם האמינו שהסערה תחלוף כפי שהיה בעבר עם גילויי האנטישמיות ולכן הם נשארו בגרמניה. חברי האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית האמינו כי יש להימנע מהגירה בכל מחיר וכי יש לבטל את הניסיון לבודד את היהודים. עיקר פועלם היה בתחום המשפטי בניסיון לשמר את הזכויות המשפטיות של הקהילה היהודית (בדרך כלל ללא הצלחה).
  • הברית הארצית של חיילי החזית היהודים (Reichsbund Juedischer Frontsoldaten) הייתה ארגון של חיילים יהודים שלחמו במלחמת העולם הראשונה, כ-16,000 במספר. הברית הדגישה את עברם הצבאי של חבריה ותרומתם לגרמניה, הברית ניסתה לפעול למען עצמם ובני משפחותיהם וכל עוד היה הנשיא פאול פון הינדנבורג בחיים, הם הצליחו להיעזר בו ולהשיג לעצמם הקלות. אך עם מותו ובייחוד עם פרסום חוקי נירנברג ב-1935, נכשל ניסיון זה והלך מצבם והורע.
  • התאחדות ציוני גרמניה (ZVfD, Zionistische Vereinigung für Deutschland) ייצגה את הציונים שלא ראו עצמם כחלק מהעם הגרמני ושאפו לחידוש הלאומיות היהודית (עלייה לארץ ישראל). מטבע הדברים. מטרת ההתאחדות הייתה לזרז הגירה יהודית לארץ ישראל. עם זאת, ההתאחדות התנגדה להגירה בלתי מאורגנת ולכן שאפה להגיע עם ממשלת גרמניה להסדר שיאפשר הגירה יהודית לארץ ישראל לכל מי שיחפוץ בכך, אך גם יאפשר לאלה המעוניינים להישאר בגרמניה, להמשיך להתקיים כמיעוט בעל זכויות משפטיות. על לקדם זאת, פעלו חברי ההתאחדות בקרב צעירים יהודים, כשהקימו חווה להכשרת צעירים לעבודה חקלאית ובמסגרת זו הוקמה תנועת "עליית הנוער" (Kinder-und Jugend-Alijah).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עלייתו של אדולף היטלר לשלטון ב-1933, לא היה ליהודים ארגון כולל שיתמודד עם הבעיות החמורות שחוו תחת המשטר הנאצי החדש ורבים בקהילה היהודית טענו שיש להתלכד ולחזק את המסגרת הקהילתית, כך שתוכל לייצג היטב את היהודים בפני השלטון.

ב-17 בספטמבר 1933 התלכדו ארגונים יהודים שונים ברחבי גרמניה לנציגות ארצית אחת, על מנת לחזק את הארגון הפנימי וליצור הערכה מחודשת של יהדות גרמניה ותגובתה אל מול המדיניות האנטישמית של הנאצים. הנציגות המרכזית של יהודי גרמניה נוסדה ב-17 בספטמבר 1933 כשברלין נקבעה כמטה הארגון. הארגון פעל כשדולה ייצוגית של היהודים בגרמניה ופעלה בשתדלנות מול השלטונות, היא יוצגה על ידי נשיא האגודה הרב ליאו בק שהיה רבהּ של ברלין ואישיות מוערכת מאוד בקרב היהודים בגרמניה, כאשר ליושב ראש ההנהלה שלה נבחר אוטו הירש. כמה קבוצות של יהודים אורתודוקסים, אנשי האיגוד הארצי של יהודי גרמניה ופלג של הציונות רוויזיוניסטית, לא הצטרפו לאגודה. עם זאת, הנציגות הקיפה כמעט את כל הארגונים היהודיים הגדולים שייצגו את כל הקהילות הדתיות הגדולות. משימות המפתח כללו תמיכה ביהודים קשיי יום תוך הענקת עזרה סוציאלית והכשרה חקלאית עבור אלה שהתכוונו להגר אל ארץ ישראל. כמו מחוקי הגזע של נירנברג שנחקק ב-1935, פגעו בשתדלנות היהודית אל מול שלטונות הרייך והמטרות השתנו - הארגון החל לחפש אחר פתרונות פנימיים, אלטרנטיביים, למצבם הנואש של היהודים. הנציבות ארגנה מחאה נגד חוקי נירנברג ונגד הפרסומים האנטשמיים ומעשי הטרור נגד היהודים. אך הגרמנים התעלמו לחלוטין מנציגות זו.

בשנת 1938, הארגון נחלש מאוד בשל האיסור על יהודים להחזיק רכוש ובפברואר 1939, הארגון התקשה מאוד לפעול וביולי אותה שנה, המשרד הראשי לביטחון הרייך הורה על פירוק הארגון בשל פעילותו הלא חוקית, מאחר שיהודים כבר לא הוכרו כאזרחי המדינה. את הארגון הזה החליפו הגרמנים בהתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה, ארגון שנועד לסייע לגרמנים להמשיך בביצוע מטרות המשטר בכל הנוגע ליהודים - גרימת הגירתם והחרמת רכושם.

היום המועצה המרכזית של יהודי גרמניה והלשכה המרכזית לרווחה של יהודי גרמניה (Zentralwohlfahrtsstelle der Juden in Deutschland) פועלים כארגון הגג וארגון הסיוע בהתאמה, של יהודי גרמניה.

תגובת הנציגות לפעולות הנאצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תגובותיה של הנציגות הארצית של יהודי גרמניה התבטאה במספר תחומים:

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרטין בובר, פרופסור אוניברסיטת פרנקפורט היה מורה למחשבת ישראל במסגרת "הנציבות הארצית של יהודי גרמניה", שנות ה-40

ילדי גרמניה היהודים סבלו בבתי הספר מהשפלה, התעללות ואפליה וגם מורים יהודיים פוטרו ממשרתם וחיפשו פתרון למצבם. הוחלט להקים מסגרות לימוד יהודיות נפרדות עבור הציבור היהודי על מנת להתמודד עם המצב. האווירה בבתי הספר היהודיים הייתה קשה, אך שררה בהם הרגשה של תמיכה הדדית. הנציגות הארצית והקהילות היהודיות השקיעו רבות בכתיבת תוכניות לימוד בעלות תכנים יהודיים, הכשרה מקצועית והשכלה כללית. נפתחו בתי ספר תורניים ובתי ספר יהודיים שלימדו עברית, היסטוריה יהודית, היסטוריה של ארץ ישראל ולימודים כלליים. בנוסף, מרטין בובר, פילוסוף ופרופסור ליהדות, שפוטר מעבודתו באוניברסיטת פרנקפורט, הקים את הארגון להשכלת מבוגרים והוא פעל לביסוס היהדות בקרב מבוגרים באמצעות קריאת התנ"ך ולימוד מחשבת ישראל.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל נידוי אמנים יהודים ממסגרות התרבות של גרמניה וסילוק יהודים ממוסדות חברה ותרבות, נוצר צורך להקים מסגרת תרבותית יהודית ועצמאית. כך הוקם כבר ב-1933 האגודה לתרבות יהודית שבמסגרתה אמנים יהודים יצרו והופיעו בפני הקהל היהודי (משפחתה של חנה מרון הייתה דווקא מהאמנים היהודים הראשונים שהריחו את הסכנה ונמלטו). הוקמו תיאטרון, אופרה ותזמורות סימפוניות. הנציגות אף סייעה גם בהוצאה לאור של עיתונים יהודיים וספרות יהודית.

רווחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבם הכלכלי העגום של יהודי גרמניה, עורר צורך לספק להם עזרה סוציאלית במסגרת הקהילה היהודית. הוקמו לשכות תעסוקה והסבה מקצועית ליהודים שפוטרו ממשרותיהם במסגרת חוק לשיקום שירות המדינה המקצועי. הוקם גם פרויקט תמיכה לנזקקים שכלל הקמת בתי תמחוי ועוד. הוענק סיוע לקשישים וחולים ותמיכה ליתומים, אלמנות ויהודים אחרים. התרומות למען מטרות אלה גויסו מבעלי אמצעים בקרב הקהילה היהודית בגרמניה.

הגירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודים מברלין אורזים חפציהם ועוזבים את גרמניה הנאצית בדרכם לניו יורק, 1939

כמה מיהודי גרמניה שהבינו את גודל הסכנה החליטו לעזוב את גרמניה. חלק מההגירה הייתה מכוונת למדינות אחרות במערב (כמו צרפת וארצות הברית) וחלקה הייתה מכוונת על ידי נציגי התאחדות ציוני גרמניה - שראו בעלייה לארץ ישראל את הפתרון הנכון. ההכשרה לעלייה נעשתה במסגרת עליית הנוער.

ההגירה נעשתה בשלושה שלבים:

  • מ-1933 ועד 1935: בתקופה זו יהודים רבים יכלו להגר עם כל רכושם ואכן כ-60,000 יהודים שפוטרו מעבודותיהם (עובדי מדינה, אמנים, רופאים, סוחרים ועוד) או שחששו בשל עברם הפוליטי, עזבו את גרמניה. בין הסוכנות היהודית בארץ ישראל ובין הממשלה הנאצית נחתם הסכם העברה באוגוסט 1933 שאפשר ליהודי גרמניה להגר לארץ ישראל תוך הוצאת חלק מרכושם מגרמניה, בתמורה התחייבו המוסדות הציוניים לרכוש סחורה גרמנית, כשהתחייבות זו עמדה בסתירה לחרם הכלכלי שהטילו היהודים בעולם על גרמניה ועוררה ביקורת וויכוח קשה בקרב ארגונים יהודיים שונים.
  • מ-1935 ועד 1938: בעקבות חוקי נירנברג היגרו מגרמניה כ-70,000 יהודים נוספים, כשהמכשול המרכזי שעמד בפני המבקשים להגר היה חסימת שערי ההגירה על ידי מדינות בעולם וסגירת שערי ארף ישראל על ידי הבריטים. מכשול נוסף היה מניעת יציאתם של יהודים מגרמניה בידי השלטונות מטעמים כלכליים - כל יהודי שחפץ לעזוב את גרמניה התחייב להשאיר את כל רכושו מאחור ולהפקידו בידי השלטון הנאצי. באותה עת הייתה גם תופעה של יהודים שבאו לארץ ישראל וכשראו את המצב קשה בארץ ישראל חזרו לגרמניה.
  • מ-1938 ועד 1939: מרבית יהודי גרמניה קיוו ב-1938 כי ניתן יהיה להתמודד עם המצב הקיים ופעילותם התמקדה בחיזוק מסגרות החיים היהודיות והפנימיות. רובם טרם השכילו להבין את ההגירה כפתרון מציאותי מכמה סיבות: קושי בהתנתקות ממשפחה ותרבות, קשיי התאקלמות ומיעוט אפשרויות ההגירה. 1938 הייתה שנת מפנה כשבעקבות ההקצנה במדיניות הנאצית כלפי היהודים והאלימות הגלויה, אבדה תחושת הביטחון ונהרסה התשתית הקהילתית. כתוצאה מכך החלה בריחה המונית מגרמניה לכל מקום שהסכים לקלוט מהגרים. בעקבות פוגרום ליל הבדולח הובהר ליהודים מצבם החמור והנואש ולכן בתקופה זו נמלטו מגרמניה כ-70,000 יהודים וסך הכל מ-1933 ועד 1941 נמלטו כ-400,000 יהודים סך הכל וכ-100,000 מיהודי גרמניה מצאו את מותם במדינות אירופה שאליהן ברחו ושנכבשו על ידי גרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה.

ארגונים יהודיים דוגמת עליית הנוער בגרמניה פעלו להכשיר יהודים לקראת עלייתם ארצה. עליית הנוער פעל במסגרת התנועה הציונית והתאחדות ציוני גרמניה ודאג להעלאתם של ילדים ונוער מגרמניה לארץ ישראל ללא הוריהם, כאשר אלה התנגדו לעלות לארץ ישראל. הארגון אג ללימודיהם ולהכשרתם בקיבוצים ובמושבים בארץ ועד שנת סוף 1939 עלו באמצעות "עליית הנוער" כ-500 ילדים ונוער מגרמניה ואוסטריה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהויקים כוכבי, הארכיון המשוחזר של "הנציגות הארצית", על Kulka, Otto Dov (Hrsg.), "Deutsches Judentum unter den Nationalsozialismus, Bd. 1: Dokumente zur Geschichte der Reichsvertretung der deutschen Juden 1933-1939" (1997), דפים לחקר תקופת השואה, ט"ו, תשנ"ט, עמ' 309-315. ‬

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]