ולטר לוסטיג

ולטר לוסטיג (בגרמנית: Walter Lustig‏; 10 באוגוסט 1891, רטיבור, גרמניה - 1945, ברלין) היה רופא גרמני ממוצא יהודי שהיה מנהל בית החולים היהודי בברלין בתקופת המשטר הנאצי בגרמניה וראש ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה.

חייו

ולטר לוסטיג היה בנם של הסוחר היהודי ברנהרד לוסטיג ואשתו רגינה לבית בסר. הוא למד בבית הספר היסודי ברטיבור ולאחר מכן בגימנסיה המלכותית שם, שם סיים את לימודיו במרס 1910 עם תעודת "אביטור" (Abitur (גר'), תעודת סיום לימודי בית ספר תיכון בגרמניה). לאחר מכן למד רפואה והתמחה בכירורגיה ומדעי הטבע באוניברסיטת ברסלאו. הוא היה חבר האגודה הברלינאית לאנתרופולוגיה, אתנולוגיה ופרה-היסטוריה (Berliner Gesellschaft für Anthropologie, Ethnologie und Urgeschichte) (גר') ומ-1914 - עוזר מחקר במכון האנתרופולוגי באוניברסיטת פרידריך וילהלם בברסלאו. לוסטיג המיר את דתו בגיל צעיר מיהדות לנצרות והשתייך לקהילה הבפטיסטית. עם תחילת מלחמת העולם הראשונה התנדב לוסטיג לצבא הקיסרות הגרמנית ושירת כרופא בבית חולים צבאי. ב-1915 עבר בהצלחה בחינה ברפואה מטעם המדינה ולאחר חודש, בעת שירותו הצבאי, קיבל את תואר הדוקטור לרפואה, ולאחר שנה קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה על מחקר על האדם הניאנדרטלי.

מ-1920 היה לוסטיג קצין רפואה בקובלנץ. בתפקידו זה אסף מידע על בריאות הציבור והעביר את המידע למשרד הרווחה הפרוסי. במקביל ניהל קליניקה פרטית. ב-1927 עבר לברלין. בסוף ינואר 1927 נישא לרופאה הלא-יהודיה אנמרי פרויס (Annemarie Preuss), ילידת 4 ביוני 1897, ברסלאו. לא נולדו להם ילדים. בתחילת פברואר 1927 הצטרף לוסטיג למנהל משטרת ברלין ובין 1929–1933 ניהל את המחלקה הרפואית במטה המשטרה באלכסנדרפלאץ, ברלין. בתפקידו זה היה אחראי על השגחה על בריאות הציבור בבתי ספר ובבתים פרטיים, ועל הכשרת אנשי צוות רפואי. ב-1926 יצא לאור ספר הדרכה שחיבר בנושא בריאות הציבור.

בתקופת השלטון הנאצי בגרמניה

באוקטובר 1933, מספר חודשים לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, פוטר לוסטיג מתפקידו מתוקף החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי. הוא ביקש להישאר בתפקידו עקב שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה. בקשתו נדחתה בנימוק שהוא לא שירת בקו החזית. הוא קיבל פנסיה חודשית של 500 רייכסמרק.

מ-1936 הועסק במנהל בית החולים של הקהילה היהודית בברלין. רישיון הרופא שלו נשלל ב-1938. הוא נדרש לשלם כופר וחלק מרכושו הוחרם. עם הקמת ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה ניהל לוסטיג את המחלקה לשירותי הבריאות שפעלה בה, ועבד תחת קונרד כהן, שמאוחר יותר נרצח במאוטהאוזן.

מנהל רפואי בבית החולים היהודי בברלין

ב-1 בדצמבר 1941 יצר המשטר הנאצי מחלקה שנועדה לארגן את התחבורה מבית החולים (Untersuchungsabteilung für Transportreklamation). שם המחלקה היה יופמיזם לגירוש היהודים להשמדה. לוסטיג אולץ לנהל מחלקה זו. ב-20 באוקטובר 1942 מונה לוסטיג לתפקיד מנהל בית החולים היהודי בברלין. בפקודת הנאצים נאלץ לוסטיג לארגן בחודש זה שילוח של 91 עובדים יהודים מבית החולים למחנות ההשמדה. עם זאת, במקרים אחרים הצליח למנוע גירוש יהודים על ידי קביעה שמצבם הרפואי לא מאפשר שינועם. 

אחרי אקציית בתי החרושת שהתקיימה ב-27 בפברואר 1943, ביקשו הגסטפו והקריפו לסגור את בית החולים היהודי. לוסטיג הצליח למנוע את הסגירה. עם זאת, הוא לא הצליח למנוע שילוחם של 300 חולים ובני משפחותיהם למחנות ריכוז. ביוני ובנובמבר 1943 היו גירושים נוספים של חולים יהודים מבית החולים. לוסטיג נאלץ ליצור רשימות לגירוש. מתחילת מרס 1944 שימש בניין הפתולוגיה של בית החולים כנקודת ריכוז ליהודים לקראת שילוחם למחנות.

מנהל ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה

בסוף 1942 מונה לוסטיג לתפקיד חבר הנהלת ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה. לפני כן זומן לישיבות ההנהלה מדי פעם כמומחה בריאות. ב-10 ביוני 1943 נסגרו משרדי ההתאחדות הארצית ואחרוני חברי הנהלתה גורשו לגטו טרזין. לוסטיג היה האחרון שנותר מבין חברי ההנהלה. הוא מונה לתפקיד מנהל הארגון שהחליף את ההתאחדות, ארגון ששמו היה Rest-Reichsvereinigung. הוא כיהן בתפקיד זה עד תום מלחמת העולם השנייה. הוא ניצל מגירוש כי היה נשוי בנישואין מעורבים - אשתו הייתה לא-יהודייה. אביו נכלא בגטו טרזין. אשתו הנוצרייה חויבה לעבוד בכפייה בתור רופאה בבית חולים עירוני.

משרדי הארגון החדש שייצג את שארית יהודי גרמניה ישבו בבית החולים היהודי, ברחוב Iranischen מספר 2. הארגון היה אחראי על ייצוג היהודים שעדיין לא גורשו ועל החרמת רכושם. בנוסף, שמר לוסטיג קשר עם חנויות שעדיין הורשו לספק סחורה ליהודים. האופטשטורמפיהרר האס-אס פריץ ורן (Fritz Wöhrn) מהצוות של אדולף אייכמן חקר את לוסטיג מדי פעם.

לאחר המלחמה

לאחר תום מלחמת העולם השנייה חי לוסטיג בבית החולים היהודי בברלין, ששב מיד לאחר השחרור לפעילויותיו הרגילות. לוסטיג החל לעבוד ברובע ודינג בברלין כקצין רפואה. הוא ניסה, בחוסר הצלחה, להביא להכרה בארגון שירש את ההתאחדות הארצית בתור הארגון המייצג של יהודי גרמניה ששרדו את השואה. יהודי ששרד את אושוויץ שב לברלין והאשים את לוסטיג בכך שהביא לגירוש אמו ולמותה כתוצאה מכך. האשמות דומות נוספות הביאו למעצרו של לוסטיג בידי הנקו"ד. הוא נדון למוות בידי בית דין סובייטי. נסיבות מותו אינן ברורות. לפי מקור אחד, הוא הוצא להורג בבית הכלא רומלסבורג בדצמבר 1945. לפי מקור אחר, הוא התאבד בסוף 1945 בכלא של הנקו"ד ברובע ליכטנברג.

לקריאה נוספת

• Volker Klimpel: Ärzte-Tode: Unnatürliches und gewaltsames Ableben in neun Kapiteln und einem biographischen Anhang. Königshausen & Neumann, Würzburg 2005, ISBN 3-8260-2769-8.
• Beate Meyer: Gratwanderung zwischen Verantwortung und Verstrickung – Die Reichsvereinigung der Juden in Deutschland un die Jüdische Gemeinde zu Berlin 1938–1945. In: Beate Meyer, Hermann Simon (Hrsg.): Juden in Berlin 1938–1945. Begleitband zur gleichnamigen Ausstellung in der „Stiftung Neue Synagoge Berlin-Centrum Judaicum“. Philio Verlagsgesellschaft, Berlin 2000, ISBN 3-8257-0168-9.
• Gudrun Maierhof: Selbstbehauptung im Chaos: Frauen in der jüdischen Selbsthilfe 1933–1943. Campus Verlag, 2002, ISBN 3-593-37042-5.
• Daniel B. Silver: Refuge in Hell: How Berlin's Jewish Hospital Outlasted the Nazis. 2004, ISBN 0-618-48540-6. (deutsch: Überleben in der Hölle. Das Berliner Jüdische Krankenhaus im „Dritten Reich“. Verlag für Berlin-Brandenburg, Berlin 2006, ISBN 3-86650-580-9)
• Lustig, Walter, in: Joseph Walk (Hrsg.): Kurzbiographien zur Geschichte der Juden 1918–1945. München : Saur, 1988, ISBN 3-598-10477-4, S. 249