קייר הארדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'יימס קייר הארדי

ג'יימס קייר הארדי (James Keir Hardie; ‏ 15 באוגוסט 1856 - 26 בספטמבר 1915) הוא סוציאליסט סקוטי ממייסדי תנועת העבודה בבריטניה, הנחשב לאחד האבות המייסדים של מפלגת הלייבור הבריטית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארדי נולד ב-1856 למשפחה ממעמד הפועלים בעיירה קטנה בסקוטלנד. אמו הייתה משרתת, ואביו נגר בספינה. בעודו ילד עברה המשפחה לגלאזגו שם עבד אביו במספנה. בגיל 7 התחיל הארדי לעבוד כנער שליח בחברה לספינות קיטור. חינוך רשמי לא ניתן לו מעולם, אך הוריו לימדו אותו בערבים קריאה וכתיבה. עד לנערותו המשיך הארדי ועבד בשורת עבודות בשכר נמוך. כאשר התרחשה השבתה של המספנות על נהר קלייד, בה נשלחו העובדים המאוגדים לביתם לתקופה של חצי שנה, נכרת מטה לחמה של המשפחה, והיא נאלצה למכור את מעט מטלטליה עבור מזון. בשל המצב שנוצר אחד מאחיו של הארדי חלה ומת. האירוע הביא לפירוק המשפחה. האם עברה לגור עם אמה בעיירה ניוארת'יל, והאב שב ויצא להפלגה בספינה. הארדי, שהיה בן עשר באותו הזמן החל לעבוד במכרה כ"לוכד" - פותח וסוגר דלתות במשך משמרת של עשר שעות על מנת לשמור את אספקת האוויר לכורים. בנוסף לכך, למד הארדי באותה תקופה בלימודי ערב. כאשר האב שב מן הים חל שיפור במצבה של המשפחה, והיא עברה לכפר קווטר, שם עבד הארדי כרוכב סוסי פוני עבור המכרה הסמוך, ולאחר מכן החל לעבוד ככורה. כאשר הגיע לגיל 20 היה כבר הארדי כורה מיומן.

הארדי השתוקק לחיים מחוץ למכרה. בעידודה של אמו למד קצרנות, והחל להשתתף בתפילות הכנסייה האבנגלית הסקוטית, ובפעילותיה כנגד צריכת אלכוהול. אז טעם לראשונה את טעמו של דיבור אל מול קהל. הוא החל להראות לכורים כדובר טבעי, ועד מהרה הנהיג את אספותיהם, ודיבר בשמם. הדבר הביא לכך שהוא פוטר מעבודתו במכרה, והוא ואחיו נרשמו ב"רשימה שחורה" של אנשים שאין להעסיקם.

מנהיג איגודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרחקתו של הארדי מעבודה במכרה רק הגבירה את רצונו לפעול לטובת הכורים. במאי 1879 התאגדו בעלי המכרות על מנת לכפות על עובדיהם הורדה בשכר. הדבר הוביל לפעילות נמרצת של הכורים, שערכו אסיפות ענק בעיירה המילטון שבדרום לנקשייר. הארדי מונה למזכיר האיגוד, משרה שהעניקה לו את האפשרות ליצור קשר עם נציגי כורים מכל רחבי סקוטלנד. שלושה שבועות לאחר מכן נשלח הארדי על ידי הכורים בהמילטון כנציגם לוועידה ארצית של כורים שהתקיימה בגלאזגו. באוגוסט 1879 מונה באופן רשמי לנציג הכורים, ופעילותו כמנהיג איגודים קיבלה מאפיין רשמי.

באוקטובר 1879 השתתף הארדי בוועידה לאומית של כורים בדאנפרמליין, בה נבחר למזכיר האיגוד הארצי, תואר רב רושם, אך מאחוריו הסתתרה העובדה הפשוטה כי הכורים לא היו עדיין מאוגדים באופן ארצי. הארדי היה בין יוזמי שביתת הכורים בלנקשייר ב-1880 שארכה שישה שבועות. האיגוד היה ללא משאבים, אך הצליח לספק מזון למשפחות הכורים השובתים, והארדי שכנע את הסוחרים המקומיים להעניק אשראי נדיב למשפחות. בתקופה זו נישא ללילי וילסון, שהקימה בית תמחוי ששימש את משפחות הכורים.

השביתה בלנקשייר לא השיגה את מטרותיה, אך הארדי הוכר כמנהיג הכורים, והחל לעבוד על איגוד הכורים באופן ארצי. ב-1881 כורי איירשייר דרשו העלאה בת עשרה אחוזים בשכרם, דרישה שנדחתה על ידי המעבידים. על אף חוסר המשאבים של האיגוד, הצליח הארדי להשבית את המכרים לתקופה בת עשרה שבועות. השביתה נכשלה בכך שהכורים שבו לעבודה בטרם הועלה שכרם, אך האיום בהשבתת המכרות הביא להעלאת שכר לכורים ברחבי המדינה.

לפרנסתו עבד הארדי בכתיבה עבור עיתון מקומי "חדשות קומוק", עיתון שהיה נאמן לקו המפלגה הליברלית, שתמכה בעובדים באותה התקופה. הארדי הצטרף לאגודות ליברליות והיה פעיל בהן. באוגוסט 1886 הצליח להקים את "איגוד הכורים של ארשייר", ומונה למזכיר בשכר. ב-1887 החל להוציא עיתון משלו בשם "הכורה" (The Miner).

מפלגת העבודה הסקוטית, חבר הפרלמנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן של הארדי מ-1893

על אף תמיכתו המוקדמת במפלגה הליברלית, התפקח הארדי ממדיניותו הכלכלית של ויליאם יוארט גלאדסטון, והרגיש כי הליברלים אינם רוצים ואינם יכולים לייצג את מעמד הפועלים. הארדי האמין כי המפלגה הליברלית רצתה רק בקולות העובדים, אך אינה מוכנה לדרוש את הרפורמות הרדיקליות שהעובדים זקוקים להם. הוא החליט להעמיד מועמדותו לפרלמנט.

באפריל 1888 העמיד עצמו כמועמד עצמאי במיד לאנארק. הוא לא נבחר, אך הדבר לא הרתיע אותו והוא האמין כי בעתיד יוכל להצליח. באוגוסט 1888, הקים את מפלגת העבודה הסקוטית (מפלגה שונה ממפלגת העבודה הסקוטית של ימינו), והיה למזכירה הראשון. נשיא המפלגה היה רוברט קנינגהם - גרהאם, חבר הפרלמנט הסוציאליסט הראשון, ולאחר מכן מייסדה של המפלגה הלאומית של סקוטלנד מבשרת המפלגה הלאומית הסקוטית בימינו.

הארדי הוזמן להציג מועמדותו במחוז ווסטהאם דרום, שבאותה תקופה היה חלק מאסקס, אך כיום הוא חלק מלונדון רבתי. במחוז היה רוב למעמד הפועלים. הליברלים החליטו לא להריץ מועמד מטעמם, אך לא לסייע להארדי. הארדי התמודד כנגד מועמד שמרן וזכה, ובשנת 1892 היה לחבר הפרלמנט. כאשר קיבל את המושב סירב הארדי ללבוש את "מדי הפרלמנט" - מעיל פראק, כובע מקטיפה שחורה וצאווארון מעומלן, שחברי פרלמנט אחרים, גם ממעמד הפועלים, לבשו. הארדי הופיע בחליפת טוויד, עניבה אדומה וכובע ציידים. כחבר פרלמנט תמך במס הכנסה פרוגרסיבי, חינוך חינם, קצבאות זקנה, ביטולו של בית הלורדים וזכות הצבעה לנשים.

ב-1893 נמנה עם מייסדי מפלגת הלייבור העצמאית, פעולה שהדאיגה את הליברלים שחששו כי המפלגה תזכה בקולות מעמד הפועלים שניתנו באופן מסורתי למפלגתם.

הארדי עלה לכותרות ב-1894 כאשר לאחר התפוצצות במכרה בפונטיפריד שבויילס בה נהרגו 251 כורים, ביקש כי מסר של תנחומים למשפחות ההרוגים יצורף לברכת הפרלמנט ללידתו של יורש העצר העתידי (שיהיה לימים המלך אדוארד השמיני). הבקשה נדחתה, והארדי נשא נאום בו תקף את המונרכיה הבריטית, נאום שהביא לזעם כלפי הארדי בקרב יתר חברי הפרלמנט. ב-1895 התמודדו בבחירות הכלליות 28 מועמדים מטעם מפלגת הלייבור העצמאית, אך אף אחד מהם, לרבות הארדי, לא הצליח להיבחר.

בחמש השנים הבאות עסק הארדי בבניית מפלגתו החדשה. הוא נשא נאומים נלהבים בעצרות. פעם נעצר בעצרת של סופרג'סטיות, בה נשא נאום בעד זכות ההצבעה לנשים, אך שר הפנים הבריטי, שחשש מההשלכות הפוליטיות של מעצר מנהיג מפלגת העבודה העצמאית, הורה על שחרורו המיידי.

מפלגת הלייבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזה הקוראת לבחירתו של הארדי בבחירות הכלליות בבריטניה ב-1906

ב-1900 אירגן הארדי פגישה של מנהיגי איגודים מקצועיים וקבוצות סוציאליסטיות, בה הוסכם להקים מפלגה שתייצג את הארגונים והמפלגות שנציגיהם נוכחו בפגישה. פגישה זו הביאה לייסודה של מפלגת הלייבור הבריטית. בשלב זה נקראה המפלגה "הוועדה לייצוג העבודה" (Labour Representation Committee (LRC)). ה"וועדה" נועדה לתאם בחירת חברי פרלמנט שייצגו את האיגודים המקצועיים והעובדים, על מנת ליצור גוש פרלמנטרי שיעבוד בשיתוף פעולה לקידום חקיקת שתסייע לענייני העובדים.

בשנה זו נבחר הארדי, מטעם הוועדה, כחבר הפרלמנט הזוטר מטעם מחוז הבחירה מרתיר טידפיל בויילס. הארדי ייצג מחוז זה במשך שארית הקריירה הפוליטית שלו. פרט להארדי הצליח הלייבור בבחירות אלו להביא לבחירת חבר פרלמנט אחד נוסף, אך הייתה זו התחלה של בסיס איתן למפלגה, שכעבור 24 שנים הגיעה לשלטון בבריטניה.

הממשלה השמרנית שנבחרה בבחירות אלו הפכה לבלתי פופולרית, והמנהיג הליברלי הנרי קמפבל-בנרמן היה מודאג כי המפלגה החדשה תפצל את הקולות המתנגדים לממשלה בבחירות הבאות. ב-1903 הגיעו הליברלים והלייבור לעסקה, שאותה הגו איש הלייבור רמזי מקדונלד והרברט גלאדסטון בנו של ויליאם יוארט גלאדסטון. לפי העסקה לא יעמידו הליברלים מועמד לבחירה בשלושים מחוזות בבחירות הקרובות, על מנת שלא לפצל את הקול כנגד המועמד השמרני שיעמוד לבחירה באותן מחוזות.

ב-1906 החליפה הוועדה את שמה ל"מפלגת העבודה" (Labour Party). בשנה זו הכריזה ממשלתו הליברלית של קמפבל-בנרמן על בחירות כלליות, שהסתיימו בתבוסה מכרעת לשמרנים ובניצחון גדול לליברלים. אך עד כמה שהיה גדול הניצחון הליברלי, הצליחו גם אנשי הלייבור להביא לבחירת 29 מועמדים מטעמם. היה זה ניצחון אישי גדול להארדי.

ב-1908 פרש הארדי מהנהגת המפלגה והוחלף בארתור הנדרסון. הארדי בילה את שארית ימי חייו בהטפה לזכות הצבעה לנשים, ופיתח יחסי קרבה למנהיגה הפמיניסטית סילביה פנקהרסט. הוא גם תמך בשלטון עצמי להודו ולדרום אפריקה. בביקור בארצות הברית בשנת 1909, מתח ביקורת על הכיתתיות בקרב הרדיקלים האמריקנים.

הארדי, שהיה פציפיסט נחרד ממלחמת העולם הראשונה וביחד עם סוציאליסטים ממדינות אחרות ניסה לארגן שביתה כללית לעצירת המלחמה. עמדתו לא הייתה פופולרית אף בתוך מפלגתו, אך הוא המשיך להופיע לעצרות כנגד המלחמה, ולתמוך בסרבני מצפון. ב-26 בספטמבר 1915 מת משבץ בגלאזגו.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלו של הארדי המוצב באברדייר

הארדי נחשב לאחד ממייסדי מפלגת הלייבור הבריטית, שהיא אחד הגורמים החשובים בפוליטיקה הבריטית במהלך המאה ה-20 ולאחריה. הוא הוביל את תנועת העבודה הבריטית הרחק מהשפעותיו המזיקות לטעמו של המרקסיזם אל עבר גרסה מתונה, תומכת באיגוד המקצועי של הסוציאליזם שהייתה מעשית, גמישה, וסייעה להקים מפלגה סוציאליסטית שהייתה, עם הזמן, לאחת המצליחות בעולם מחוץ לסקנדינביה.

בחוגי מפלגת הלייבור נחשב הארדי למנהיג ומייסד, וזוכה גם להערכה רבה מחוצה לה. גם זמן רב לאחר מותו, נדיר למצוא לגביו התייחסות שלילית. הבית בו בילה את ילדותו בהוליטאון נשמר כמוזיאון לזכרו. בערי בריטניה נקראים יותר מארבעים רחובות על שמו.