סופרג'יזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שלט במשמרת שביתה של סופרג'יסטיות בבית הלבן ב-1918

סופרג'יזםאנגלית: Suffrage – זכות הצבעה) הייתה תנועה שנאבקה על זכות בחירה לנשים במדינות הדמוקרטיות של העולם המערבי. התנועה פעלה בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 וחוללה שינוי משמעותי ביחס לנשים ובמעמדן המשפטי במדינות רבות. המאבק עצמו נשא פרי כאשר במהלך המאה ה-20 מדינות רבות חוקקו זכות בחירה לנשים. המדינה האחרונה שהצטרפה למעגל הייתה ערב הסעודית, אשר העניקה לנשים זכות הצבעה בבחירות המקומיות בשנת 2015.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה ה-18 חלו שלוש מהפכות: המהפכה התעשייתית, המהפכה האמריקאית והמהפכה הצרפתית שהפיצו ומיסדו רעיונות של אינדיווידואליזם ומריטוקרטיה, נאורות, שוויון וחירות. רעיונות אלה יצרו מציאות דואלית לנשים: התפתחות מעמדו של האינדיבידואל וזכויותיו כאדם מצד אחד, וקבוצות מיעוט כמו נשים שלא זכו לאותן זכויות אזרחיות, פוליטיות, חינוכיות, כלכליות וציבוריות מהן נהנו גברים. על רקע זה החלה התעוררות תנועות פמיניסטיות ברחבי אירופה וארצות הברית.[1]

במהלך המאה ה-19 חל שיפור במעמדן של הנשים אך עדיין, במרבית המדינות, נשללה זכותן של נשים להשתתף בהליך דמוקרטי, לבחור ולהיבחר למוסדות שלטון.

ראשית התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגיית זכות בחירה לנשים נתפסה כאיום על הסדר החברתי וכאיום על ייעודן "האימהי" של הנשים.[2] הראשונות לפרוץ את חומות הנורמה בדרישה לזכויות אזרח שוות לנשים, ביניהן הזכות להצביע, היו נשות ארצות הברית.

המאורע המסמן את ראשית התנועה הסופרג'יסטית הוא ועידת סנקה פולס שנערכה בתאריכים 19-20 ביולי 1848, בסנקה פולס, ניו יורק. בוועידה הוצג מנשר שנכתב על ידי שתיים ממארגנות הוועידה, אליזבת קיידי סטנטון וסוזן ב. אנתוני, "הצהרת העמדות", שדרש להכיר באמנציפציה לנשים וזכויות השוות לאלה של הגברים.[3] סטנטון השתמשה בשפת הכרזת העצמאות של ארצות הברית כדי לקשור את המאבק על זכות הנשים לבחור לחירות האמריקאית: "אנו מתייחסים לאמיתות הבאות כמובנות מאליהן: שכל הגברים והנשים נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולחיפוש אחר האושר".[4] הסעיף התשיעי שדרש להכיר בזכות הבחירה לנשים היה היחיד שעורר מחלוקת והצליח להתקבל בזכות תמיכת הפעיל בתנועה לביטול העבדות, פרדריק דאגלס.[5]

השם "סופרג'יסטיות" הוטבע על ידי הדיילי מייל (The Daily Mail) ב-1906 ככינוי גנאי. למרות זאת השם אומץ בחום על ידי הנשים הלוחמות והפך לשם המאבק.[6] בעיני הציבור המושג "סופרג'יסטיות" מזוהה בעיקר עם הזרם הרדיקלי של התנועה שפעל באלימות בבריטניה.[7]

שנות המאבק[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאבק למען זכות הבחירה לנשים היה קיים בכל הדמוקרטיות המערביות, אך בלט בארצות הברית ובבריטניה.

סוף המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנהיגות הראשונות היו ברובן נשים פרוטסטנטיות, עירוניות, משכילות, ממעמד הביניים, שכבר היו בעלות ניסיון ציבורי בשל השתתפותן בתנועות פוליטיות כמו התנועה לריסון בשתיית אלכוהול והתנועה לביטול העבדות. לאחר כנס סנקה פולס המשיכו נשות התנועה בפעולות להעלאת זכות הבחירה לנשים לסדר היום הפוליטי כמו: נסיעות בכל רחבי ארצות הברית ואירופה, נאומים בכל מקום, ניסוח הצעות חוק לפרלמנט האמריקאי, חיבור עצומות לממשלה, ארגון הפגנות, פרסום מאמרים בעיתונות הקיימת או בעיתונים שהן ייסדו.

כחלק מהמאבק נוסד ב-1869 ארגון ההתאחדות הלאומית למען זכות הבחירה לנשים, NWSA (National Women Suffrage Association), על ידי אליזבת קיידי סטנטון וסוזן ב' אנתוני. בשנת 1890 התאחד עם ארגונה של לוסי סטון ונוצרה מסגרת ארגונית חדשה – ההתאחדות הלאומית האמריקנית למען זכות הבחירה לנשים NAWSA (National American Women Suffrage Association) ארגון שבסופו של דבר הוביל את נשות ארצות הברית להשגת זכות הבחירה.[8]

במשך השנים הצטרפו למאבק נשים רבות ומגוונות. אחת מהן הייתה סוג'ורנר טרות', אישה שחורה, שפחה לשעבר שפעלה למען ביטול העבדות. טרות' הייתה שותפה למאבק למען זכות הבחירה לנשים והראשונה מבין נשים שחורות נוספות שהצטרפו בעקבותיה למאבק .[9]

בנובמבר 1872 השתתפו סוזן ב' אנתוני ועוד ארבע עשרה נשים בבחירות לקונגרס של ארצות הברית. אנתוני חשבה כי לא יתירו לה להצביע ואז תוכל לתבוע על הפרת זכויותיה כאזרחית המדינה. אך אנתוני נעצרה והובאה למשפט. כשנמצאה אשמה, השתמשה בבמת המשפט כדי לנאום ולקדם את מטרות התנועה.[10]

בריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבריטניה ניהלו הנשים את המאבק לזכותן לבחור לאורך תהליך ארוך במאה ה-19 להרחבת זכות הבחירה לגברים שהתבססה עד אז על רכוש באמצעות חוקי רפורמה. לקראת העברת חוק הרפורמה השני 1,499 נשים חתמו על עצומה לפרלמנט הבריטי בה הן דרשו כי השינוי בזכות הבחירה יחול גם על הנשים. לאחר כישלון העצומה הוקמה האגודה הלאומית לזכות הבחירה לנשים NSWS ( National Suffrage Women Society) בהנהגתה של לידיה בקר, אשת מדע ממנצ'סטר.[11]

לתנועה הסופרג'יסטית של בריטניה היו כמה יתרונות משמעותיים על התנועה בארצות הברית. המאבק היה מכוון למוסד אחד מדיני, הפרלמנט הבריטי, ולא לכמה בתי מחוקקים ברמת מדינה וברמה הפדרלית. כמו כן, נשים וארגוני נשים בולטים הצטרפו במהירות למאבק ולא לאורך שנים כמו בארצות הברית. אחת מהנשים המשפיעות שהצטרפו למאבק הייתה ג'וזפין בטלר שעמדה בראש התנועה נגד מיסוד הזנות וסחר בנשים.

הפעילות הבריטיות זכו גם כן לתמיכת חוגים ליברליים ואף לתמיכת חלק מהאיגודים המקצועיים. אחד מאותם הוגים היה ג'ון סטיוארט מיל שיצא נגד נורמות אלו בחיבורו "שעבוד האישה" (1869). בחיבור זה הוא טוען בעד זכות בחירה לנשים וזאת על מנת שיגנו על זכויותיהן ולהיות עצמאיים. בנוסף כיהן כנשיא הארגון הסופרג'יסטי הבריטי NSWS.[12] בעקבות הצטרפותם של אנשי שם למאבק כמו מיל ובטלר גברה התמיכה הפוליטית במתן זכות הבחירה לנשים.

תחילת המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחילת המאה ה-20 ועד סוף מלחמת העולם הראשונה חל שינוי במאבק למען זכות הבחירה. שני גורמים מרכזיים לכך היו מתן זכות בחירה לנשים במדינות מסוימות במערב, החלוצה בהן ניו זילנד ב-1893 ומספר מדינות בארצות הברית, והתחלפות ההנהגה. הנושא התפרסם וקיבל לגיטימציה במדינות רבות במערב.

בנוסף לעשייה הקיימת, חיבור ספרים, הוצאת מאמרים לעיתונות ונאומים, הצעות חוק, התווספו דרכי פעולה חדשות אקטיביסטיות יותר, שכללה לפעמים פעולות בלתי חוקיות ואלימות (כלפי רכוש לא בני אדם).

בארצות הברית תפסו את ההנהגה קרי צ'פמן קאט, אנה האוורד שו ואליס פאול שהיו שלושתן פעילות ב- NAWSA.[5] לאחר שפאול חזרה מבריטניה, שם לקחה חלק במאבק האלים ואף נאסרה ייסדה ב-1913 את מפלגת הנשים הלאומית NWP (National Women Party).[5] בהשפעת ביקורה בבריטניה היה ארגונה רדיקלי יותר בשיח ובמעשים. אחד האירועים הבולטים היה צעדה של 5,000 נשים בוושינגטון יום לפני חניכת וודרו ווילסון לימים לנשיאות ארצות הברית.[13]

גם בבריטניה התחלפה ההנהגה. בעקבות מותה של לידיה בקר ב-1890, מיליסאנט גארט נבחרה לנשיאת ה- NSWS ואיחדה את כל הארגונים שפעלו למען זכות הבחירה במסגרת האיחוד הלאומי של הארגונים למען זכות בחירה לנשים NUWSS (National United Women's Suffrage Societies ), שהפך לארגון המרכזי שפעל למען זכויות נשים בבריטניה.

ב-1903 הקימה אמלין פנקהרטס עם בנותיה סילביה ואת איחוד הנשים החברתי-פוליטי WSPU (Women Social Political Union). המונח "סופרג'יסטיות" מזוהה עד היום עם תנועה זו בשל פעולותיה הרדיקליות. חברות הארגון נקטו בפעולות מחאה רבות החל מהפגנות, הפרעות לפגישות פוליטיות, הפרעות סדר ועד להשחתת רכוש ציבורי, ניפוץ חלונות ראווה, קשירת עצמן לפסי רכבת, הצתות והפצצות. הארגון היה אחראי לפעולות דוגמת: פיצוץ מנזר ווסט מיניסטר,[14] פיצוץ בנק אנגליה בלונדון,[15] שיסוע ציור של ונוס וניפוץ הזכוכית המכילה את תכשיטי הכתר.[16] בייחוד נודע סיפורה של הסופרג'יסטית אמילי דייוויסון שנדרסה למוות על ידי סוסו של מלך בריטניה ג'ורג' החמישי לאחר שהתפרצה למרוץ אפסום דרבי ב-1913.[17]

פעולות אלו הובילו למאסר של פעילות בגין הפרעות סדר ועבירה על החוק. מהסופרג'יסטיות נשללה הזכות להיות מוכרות כאסירות פוליטיות וכמחאה פתחו בשביתות רעב בעודן בכלא. הראשונה הייתה מאריון וואלאס דונלופ ששוחררה לאחר 91 שעות שביתה. כתגובה החילו עליהן רשויות החוק מדיניות של האכלה בכפייה ולאחר מכן חוקקו את חוק האסירים המשחרר את האסירים השובתים ברגע שבריאותם מדרדרת ומחזיר אותם אל הכלא ברגע שבריאותם משתפרת.[12] חידוש נוסף של הסופרג'יסטיות היה הקמת ארגונים בינלאומיים לקידום המטרה המשותפת דוגמת הברית הסופרג'יסטית הבינלאומית IWSA.[18]

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב- 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הודיעו רוב המנהיגות הסופרג'יסטיות על הפוגה במאבקן בשל תחושה פטריוטית ונטלו חלק במאמץ המלחמתי. הגיוס הנרחב בשעת המלחמה גרם למחסור בידיים עובדות אותו מילאו הנשים שפעלו בכלכלה ובסעד, בעורף ובחזית. התגייסות זו העלתה את ערך הנשים בפני עצמן ובפני הציבור שתמיכתו הלכה וגברה לאורך שנות המלחמה.

תוצאות המאבק[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסיבות אלו הובילו למתן הזכות לבחור ולהיבחר ב-1918. אך זכות זו הייתה מוגבלת לנשים מגיל 30 בעלות רכוש. הזכות הורחבה לכל הנשים מעל גיל 21 בשנת 1928. במקביל בארצות הברית עבר התיקון ה-19 לחוקה האמריקאית המעניק את זכות הצבעה מלאה לנשים. המאבק הוביל למתן זכות בחירה לנשים בדמוקרטיות רבות ונוספות. שווייץ הייתה למדינה הדמוקרטית המערבית האחרונה להעניק זכות בחירה לנשים וזאת ב-1971.

סופרג'יסטיות בולטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמריקאיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סופרג'יזם בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סילביה פוגל-ביז'אווי, דמוקרטיה ופמיניזם: מגדר, אזרחות וזכויות אדם, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2011, עמ' 29-31
  2. ^ סילביה פוגל-ביז'אווי, דמוקרטיה ופמיניזם: מגדר, אזרחות וזכויות אדם, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2011, עמ' 37
  3. ^ סילביה פוגל-ביז'אווי, יפה ברלוביץ, דלית באום, דלילה אמיר, רונה ברייר-גארב, דבורה גריינימן, שרון הלוי ודינה חרובי (עורכים), ללמוד פמיניזם: מקראה- מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטי, רעננה: הקיבוץ המאוחד האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים ולחקר המגדר, 2006, עמ' 32
  4. ^ סילביה פוגל-ביז'אווי, יפה ברלוביץ, דלית באום, דלילה אמיר, רונה ברייר-גארב, דבורה גריינימן, שרון הלוי ודינה חרובי (עורכים), ללמוד פמיניזם: מקראה- מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטי, רעננה: הקיבוץ המאוחד האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים ולחקר המגדר, 2006, עמ' 33
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Lynn Dumenil. NY:OUP USA, 2012), p. .505., The Oxford Encyclopedia of American Social History, NY: OUP, 2012, עמ' 499
  6. ^ Gertrude Colmore, Suffragette Sally, Peterborough: Broadview Press, 2007, עמ' 14
  7. ^ סילביה פוגל-ביז'אווי, דמוקרטיה ופמיניזם: מגדר, אזרחות וזכויות אדם, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2011, עמ' 45
  8. ^ Alice S. Rossi, The Faminist Papers: From Adams To de Beauvoir, NH: UPNE, 1998, עמ' 407-408
  9. ^ Rosalyn Terborg-Penn, African American Women in the Struggle for the Vote, 1850-1920, Bloomington: Indiana University Press, 1998, עמ' 15
  10. ^ The Trial of Susan B. Anthony History of the Federal Judiciary
  11. ^ Elizabeth Crawford, The Women's Suffrage Movement: A Reference Guide 1866-1928, Oxford: Routledge, 2003, עמ' 43
  12. ^ 12.0 12.1 Sophia A. Van Wingerden, The Women's Suffrage Movement in Britain, 1866-1928, NY: Palgrave Macmillan, 1999, עמ' 16
  13. ^ Ellen Frances & Eleanor Flexne Fitzpatrick, Century of Struggle: The Woman's Rights Movement in the United States, Cambridge: Harvard University Press, 1996, עמ' 256
  14. ^ Bomb explosion in Westminster Abbey; Coronation Chdamaged; Suffragette outrage". The Daily Telegraph. 1914. p. 11
  15. ^ "SUFFRAGETTES". The Register (Adelaide: National Library of Australia): 7. 16 באפריל 1913. 
  16. ^ Lousie A. Jackson & Shani D'cruze, Women, Crime and Justice in England Since 1669 (NY: Palgrave. Macmillan, 2009), p.. 94.
  17. ^ Carolyn P. Collette, ""Faire Emelye": Medievalism and the Moral Courage of Emily Wilding Davison", The Chaucer Review, 42, עמ' 224, 2008
  18. ^ רשימה מלאה של מועדי הענקת זכות הבחירה לנשים במדינות השונות: Francisco O. Ramirez, Yasemin Soysal & Suzanne Shanahan, " The Changing Logic of Political Citizenship: Cross-National Acquisition of Women's Suffrage Rights, 1890 to 1990", American Sociological Review, Vol. 62 No. 5 (October 1997), עמ' 743-744