קליגרפיה פרסית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קליגרפיה פרסית (פרסית: خوشنویسی فارسی) או קליגרפיה איראנית (פרסית: خوشنویسی ایرانی) היא קליגרפיה של השפה הפרסית. זו אחת האמנויות הנערצות ביותר לאורך ההיסטוריה של איראן.

איור הממחיש את כללי היחסיות של כתיב הנסתעליק.[1]

סקירה היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כניסת האסלאם לאיראן במאה ה-7, התאימו הפרסים את האלפבית הערבי לשפה הפרסית ופיתחו את האלפבית הפרסי המקובל עד היום. האלפבית הערבי מכיל 28 תווים. הפרסים הוסיפו לו ארבע אותיות נוספות, כדי להתאימו לצורכי השפה, כך שהאלפבית הפרסי כולל 32 אותיות.

בתחילת המאה ה-10, אבן מוקלה (ابنِ مقله) ואחיו אבו עבד אללה חסן הסדירו וקבעו 14 סגנונות קליגרפיה, מתוכם המוכרים והחשובים הם: מֻחַקַק, ריחאן, ת'ולְת', נַסְח', תַוְקיע ורִקאע. אבן מוקלה גם קבע את כללי היסוד לאמנות הקליגרפיה בעולם האסלאם: חשיבות הצורה של כל אות וחשיבות יחסי האותיות במרחב.[1] הככלים הבסיסיים האלה שופרו ושוכללו עם הזמן בידי אמנים שונים. במאה ה-13 שולבו סגנונות הנסח', הרִקאע והתַוְקיע לסגנון חדש נוצר הסגנון הקליגרפי "תַעְליק". במאה ה-14, מיר עלי תבְּריזי שילב שני סגנונות כתיב מרכזיים בזמנו, נסח' ותעליק, ויצר סגנון קליגרפי פרסי חדש, שנקרא "נַסְתַעְליק" (نستعلیق‎‎, שיבוש של נסח' + תעליק). מאז ואז ימינו סגנון הנסתעליק הוא המקובל והנפוץ ביותר מבין סגנונות הקליגרפיה והכתיבה עבור האלפבית הפרסי-ערבי.

במאה ה-17, מֻרְתַזא קולי ח'אן שאמְלו ומוחמד שפיע הַרַווי יצרו סגנון חדש שנקרא "נסתעליק קורסיבי" או "שִכַּסְתה נסתעליק" (شکسته نستعلیق). כמאה שנה מאוחר יותר, עבד אל-מג'יד תלאקאני, שהיה אמן בולט בתקופתו, העלה את הסגנון הזה לשיאו. הסגנון הקליגרפי הזה מבוסס על אותם כללים כמו הנסתעליק. עם זאת, בסגנון שִכּסְתה נסתעליק יש כמה הבדלים משמעותיים: הוא מאפשר תנועות גמישות יותר והוא מעט יותר מרווח ומעוגל. 

קליגרפיה פרסית מודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1950, נוסד הארגון האיראני לקליגרפיה על ידי חוסיין מירח'אני, עלי אכבר כּווה, אבראהים בּוזארי, חסן מירח'אני ומהדי בַּיאני. הארגון מקדם את לימודי הקליגרפיה ומעודד אמנים צעירים. כיום עומד בראש הארגון ע'ולאם חוסיין אמיר-ח'אני.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רחל חסון, אמנות הכתב הערבי, ירושלים: יד ל״א מאיר, מוזיאון לאמנות האסלאם 1995.
  • A. Schim­mel, Islamic Calligraphy, Leiden, 1970 (bibliography pp. ix-xi), repr. New York and London, 1984.
  • A. Schim­mel, “Poetry and Calligraphy, Thoughts about Their Interrelation in Persian Culture,” in R. Ettinghausen and E. Yarshater, eds., Highlights of Persian Art, Boulder, Colorado, 1979, pp. 177-212.


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קליגרפיה פרסית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Ḡolām-Ḥosayn Yūsofī, "Calligraphy ," Encyclopedia Iranica, s.v.