קליגרפיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קליגרפיה בתנ"ך לטיני מבלגיה, שנת 1407

קליגרפיה, או כתיבה תמה, היא אמנות הכתיבה הקישוטית. מקור המילה ביוונית - קאלוס (καλλος) "יופי", גראפוס (γραφος) "כתיבה". יש להבדיל בין קליגרפיה לבין אפיגרפיה (חקר תחריטי סימנים ואותיות במתכת או אבן) או פלאוגרפיה (חקר כתבי יד עתיקים).

קליגרפיה במזרח הרחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

קליגרפיה שנעשתה על ידי האמן והמדינאי הסיני סו-שה

קליגרפיה היא תחום חשוב ועתיק יומין באמנות מזרח אסיה ונפוצה בסין גם כיום. היא נחשבת לצורת הציור המעודנת ביותר והשפיעה על סגנונות אמנותיים מזרח אסייתיים אחרים, למשל, סוּמי אֵה - סגנון צביעה סיני ויפני. למרות שנעשה בה שימוש באותיות סיניות אין צורך לדעת סינית כדי להעריך את יופיה - זוהי אמנות מופשטת. קליגרפיה מזרח אסייתית עושה שימוש במכחול לכתיבת סימנים סיניים (汉宇; בסינית - הָאנְדְזְה, ביפנית - קאנג'י ובקוריאנית - הנג'ה) בדיו. משמעות המילה קליגרפיה בסינית "אופן הכתיבה" (שוּפָה 書法); ביפנית "דרך הכתיבה" (שוֹדוֹ 書道); ובקוריאנית "אמנות הכתיבה" (סוֹיֵה Seoyae 書藝).

הקטגוריות העיקריות בקליגרפיה סינית
תרגום כתב סיני תעתיק פין-יין רומאג'י
כתב חותם 篆書 Zhuànshū Tensho
כתב כמורתי (הכתב הרשמי) 隷書 Lìshū Reisho
כתב רגיל (כתב קוביה) 楷書 Kǎishū Kaisho
כתב "רץ" (כתב מחובר חלקית) 行書 Xíngshū Gyōsho
כתב דשא (כתב מחובר) 草書 Cǎoshū Sōsho

קליגרפיה באסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד של קוראן מהמאה ה-12 שנכתב בכתב אנדלוסי

קליגרפיה ערבית/פרסית עוסקת בעיטורים גאומטריים (ערבסקות) על קירות ותקרות מסגדים כמו-גם על דף. עבור המוסלמים קליגרפיה היא ביטוי לדרגת האמנות הגבוהה ביותר - אמנות העולם הרוחני - ומספקת קשר בין השפה לדת. מכיוון שהאסלאם הונחל לאנושות בשפה הערבית - השפה והכתב הערבי מקודשים. מכאן ברורה חשיבות אמנות הקליגרפיה כאמנות מקודשת. בתפיסה המוסלמית כל מעשה כתיבה מקביל לעבודתו של סופר סת"ם ביהדות. הקליגרפיה באמנות המוסלמית התפתחה במקביל לשפה הערבית ודת האסלאם. הקוראן היווה מרכיב חשוב בהתפתחות השפה הערבית ולפיכך גם בהתפתחותה של הקליגרפיה. בעולם האסלאם קיימת מסורת קליגרפית עשירה, שעליה מסתמכים אמנים בני-זמננו בעבודתם.

ראו גם:

קליגרפיה בעולם המערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קליגרפיה בגרמנית

קליגרפיה מערבית עוסקת בעיקר באלפבית הלטיני אך גם, במידה פחותה, ביווני וקירילי.

גרסאות קדומות לאלפבית החלו להתפתח בסביבות 3000 לפנה"ס ובהמשך התפתחו האותיות הלטיניות מאותיות יווניות - תחילה בצורתן ה"גדולה" וההמשך התפתחותן לאותיות ה"קטנות" (בתקופתו של קרל הגדול, קיסר האימפריה הרומית הקדושה). גליונות פפירוס ארוכים הוחלפו בידי הרומאים בספרים ראשוניים אשר היו בתחילה לא יותר מעמודי מגילה מקופלים עשויים עורות בעלי חיים. עטים עשויי קש התחלפו בקולמוסי נוצה.

הנצרות דירבנה את התפתחות הכתיבה על ידי עידוד העתקתם של ספרי תנ"ך וכתבי קודש אחרים. בתקופה שבין המאה השביעית למאה התשיעית ראתה אירופה פריחה חדשה בתפוצתם של כתבי-דת לטיניים מאויירים ומעוטרים (לדוגמה - קובץ בשורות לינדיספארן). הקיסר קרל הגדול זימן אליו את אלקווין (Alcuin) - ראש המנזר של יורק, אנגליה - לבירתו באאכן במטרה לעודד כתיבה מסוגננת. אלקווין ביצע רוויזיה גדולה בכל סגנונות הכתיבה והטקסטים ובסופה פיתח יד (hand - ביטוי שמשמעותו סגנון קליגרפי) חדשה וקרא לה על שם פטרונו - המינוסקול הקרולינגי. באירלנד, סקוטלנד ושאר תפוצות קלטיות באירופה כתבו הנזירים באותיות אוּנקִייליוֹת (Uncial). במאה ה-12 הופיע הכתב הגותי (להבדיל מאלפבית גותי) שנקרא גם "אות שחורה" (Blackletter). איטליה תרמה את כתיב צ'נסרי (Chancery) והכתב הנטוי (Italic).

לאחר המצאת הדפוס על ידי יוהאן גוטנברג במאה ה-15 ספרים וטקסטים כתובים או מאויירים בעבודת יד הפכו לנדירים יותר ויותר. במאה ה-19 תנועת ה-Arts and Crafts של ויליאם מוריס החייתה מחדש את הקליגרפיה. אומני קליגרפיה רבים הושפעו על ידי מוריס, בהם אדוארד ג'ונסטון, אֶריק גִיל ואחרים. אמנים חשובים אחרים ובני זמננו הם ארתור בייקר והרמן זאפף.

מאחר והשימוש בכתב-יד כאמצעי תקשורת הולך ופוחת, משמשת כיום הקליגרפיה בעיקר באירועים מיוחדים - למשל בכרטיסי הזמנה לחתונה. עם זאת, החל משנות ה-70 של המאה ה-20 נפוץ במגוון מדיות השימוש באותיות קליגרפיות דרמטיות וזוויתיות בסגנון הגרפיטי - אשר מקושר לעתים קרובות לתרבות ההיפ הופ.

קליגרפיה בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיצוב: הנה דוגמה הממחישה את השימוש בקליגרפיה לצורכי טיפוגרפיה, גופן "גוטמן קליגרפי":

הגופן הממוחשב "גוטמן קליגרפי"

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]