קמילו קשטלו ברנקו

קמילו קשטלו ברנקו
Camilo Castelo Branco
	קמילו קשטלו ברנקו, 7 במרץ 1882
לידה	16 במרץ 1825; ליסבון, פורטוגל
התאבד	1 ביוני 1890 (בגיל 65); סן מיגל דה סיידה, פורטוגל
שם לידה	Camilo Ferreira Botelho Castelo Branco
מדינה	ממלכת פורטוגל
מקום לימודים	אוניברסיטת פורטו
שפות היצירה	צרפתית, פורטוגזית
זרם ספרותי	הרומנטיקה
יצירות בולטות	אהבת אבדון
	www.camilocastelobranco.org
חתימה

קַמִילוּ קַשְׁטֶלוּ–בְּרַנְקוּ (בפורטוגזית: Camilo Castelo Branco;‏ 16 במרץ 1825 – 1 ביוני 1890) היה סופר פורטוגלי פורה במאה ה-19, לאחר שכתב למעלה מ-260 ספרים (בעיקר רומנים, מחזות ומסות). כתיבתו נחשבת מקורית בכך שהיא משלבת את הרוח הדרמטית והסנטימנטלית של התנועה הרומנטית עם שילוב אישי ביותר של סרקזם, מרירות והומור שחור. הוא גם מהולל בזכות שנינותו המיוחדת ואופיו האנקדוטלי, כמו גם בזכות חייו הסוערים (וסופם הטרגי).

כתיבתו, שהתרכזה בהווי המקומי והציורי ומזוהה באופן כללי עם המסורת הרומנטית, נתפסת לעיתים קרובות בניגוד לזו של אסה דה קיירוש (אנ') - גנדרן (אנ') קוסמופוליטי ותומך נלהב של הריאליזם (אנ'), שהיה בן תקופתו של קמילו למרות היותו צעיר ממנו ב-20 שנה. במתח הזה בין קמילו לאסה - שמכונה לעיתים קרובות על ידי המבקרים הגרילה הספרותית - רבים פירשו סינתזה של שתי המגמות הגדולות הקיימות בספרות הפורטוגזית של המאה ה-19.

הטענות על כך שהוא הצטרף לבונים החופשיים ב-1846 סותרות במידה מסוימת את האינדיקציות שבאותה תקופה, במהלך המהפכה של מריה דה פונטה (אנ'), הוא נלחם לטובת המיגליסטים (אנ') כ"עוזר לפקודות הגנרל הסקוטי רנאלד מקדונל (Ranald MacDonell)",^[1] שהיה פעיל במסדר הקדוש מיכאל של הכנף (אנ') שקם לתחייה בדיוק כדי להילחם בבונים החופשיים. באופן דומה, חלק ניכר מהספרות שלו מדגימה את האידיאלים שלו לגבי הלגיטימיזם ודעותיו כמסורתי, שמרן וקתולי.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קמילו קשטלו ברנקו נולד מחוץ לנישואים והתייתם בינקותו,^[2] אף על פי שמוצאו היה בסופו של דבר באצולה הפרובינציאלית של צפון פורטוגל (אביו, מנואל ז'ואקים בוטליו קשטלו ברנקו, היה בן למשק בית מפואר בסביבת וילה חיאל (אנ'), אך חי בעוני כמעט עקב חוק העדפת הבן הבכור הנוקשה, אשר הוציא אז ברובו בנים צעירים מהירושה). קשטלו ברנקו בילה את שנותיו הראשונות בכפר בטראז-אוז-מונטש (אנ'), שם התחנך בביתו על ידי שלוש דודות לא נשואות. בגיל 13 הוא נרשם לסמינר הקתולי של וילה חיאל הסמוכה, שם התחנך על ידי כמרים קתולים. במהלך שנות העשרה שלו, הוא התאהב בשירתם של לואיש דה קמואש ומנואל מריה ברבוזה דה בוקאז' (אנ'), בעוד פרנאו מנדש פינטו העניק לו תאווה להרפתקה. למרות העניין הזה בספרות, ושליטתו יוצאת הדופן ביוונית ובלטינית, היה קמילו תלמיד שדעתו מוסחת וגדל להיות חסר משמעת וגאה.^[2]

מגיל 17 ועד שנות ה-20 המוקדמות לחייו, למד לסירוגין רפואה ותאולוגיה בפורטו ובקוימברה ובסופו של דבר בחר להיות סופר. לאחר תקופה של עבודה עיתונאית בפורטו ובליסבון הוא המשיך לסמינר האפיסקופלי בפורטו על מנת ללמוד לכמורה. בתקופה זו כתב קשטלו ברנקו מספר יצירות דתיות ותירגם את יצירתו של פרנסואה-רנה דה שאטובריאן. למעשה קיבל הסמכה לכמורה, אך אופיו חסר המנוחה הרחיק אותו מהכהונה והוא התמסר לספרות עד סוף ימיו.^[2] הוא נעצר פעמיים; בפעם הראשונה על כך שחשף את שרידי אשתו הראשונה (שאיתה התחתן בגיל 16, ואשר מתה בגיל 24), והשנייה בשל רומן ניאוף שלו עם אנה פלסידו (אנ'), שהייתה נשואה לאחר באותו הזמן.

תקופת הכליאה הראשונה שלו הייתה קצרה, ככל הנראה הודות להתערבותו של טיישיירה דה קיירוש (Teixeira de Queiroz), שופט רב השפעה ובמקרה, אביו של הסופר הידוע ז'וזה מריה דה אסה דה קיירוש (אנ'). במהלך הכליאה השנייה והארוכה יותר הוא כתב את מה שרבים מחשיבים את יצירתו הטובה והאופיינית ביותר "Amor de Perdição" (אהבת אבדון). מאוחר יותר שלב זה בחייו יעורר בו גם השראה לכתוב את "Memórias do Cárcere" שלו (מילולית "זיכרונות מכלא"), שבהם הוא מתאר את תלאות הכלא האומלל והצפוף חילסאו (Relação), במרכז פורטו, השזורים בהשתוללות אינטימית של הדמיון וקטעים ביוגרפיים.

קמילו קשטלו ברנקו קיבל תואר אצולה של ויקונט (Visconde de Correia Botelho) בשנת 1885 כהוקרה על תרומותיו לספרות, וכאשר בריאותו התדרדרה והוא לא יכול היה לכתוב עוד, הפרלמנט העניק לו פנסיה לכל החיים.^[2] ב-1886 הוא כתב את "Esboço de crítica: Otelo, o Mouro de Veneza" (מתווה ביקורתי: אותלו, המורי מוונציה). בשל היותו עיוור (בגלל עגבת) והוא גם סבל ממחלת עצבים כרונית, קסטלו ברנקו התאבד בירייה מאקדח בשנת 1890, בעודו יושב על כיסא הנדנדה שלו המפורסם כיום.

יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קמילו קשטלו ברנקו הוא כנראה הפורה ביותר מכל הסופרים הפורטוגזים, יצירתו כוללת רומנים, מחזות, שירים ומסות. בנוסף, קמילו קשטלו ברנקו היה הסופר הפורטוגלי הראשון שיכול לפרנס את עצמו כלכלית מכתיבתו בלבד. בסך הכל, כתביו מונים כחמש מאות ושישים, אך הוא ידוע בעיקר בזכות הרומנים שלו. אף על פי שקמילו השקיע עבודה רבה כדי להתפרנס, הוא מעולם לא איבד את האינדיבידואליות שלו. היכרותו עם אישים אפשרה לו להחיות את כתיבתו ברצף של דמויות בלתי נשכחות וטיפוסים פורטוגזיים, כמו ה"ברזיילירו" (brasileiro, מהגר פורטוגלי שחזר שעשה את הונו בברזיל), ה"פידלגו" (Fidalgo, "האציל") הזקן של צפון פורטוגל, והכומר מהמחוז לשעבר מיניו (אנ').

ניתן לחלק את הרומנים של קשטלו ברנקו לשלוש תקופות. התקופה הראשונה כוללת את הרומנים של הדמיון ש-"Os Mistérios de Lisboa" (מסתרי ליסבון), בסגנון של אז'ן סי, הוא דוגמה טובה להם.^[2]

התקופה השנייה כוללת את הרומנים החברתיים שלו, סגנון שהוא פיתח ונשאר המייצג העיקרי שלו עד להופעתו של "O Crime de Padre Amaro" (הפשע של אבא אמרו) מאת אסה דה קיירוש (אנ'). ברומנים אלה הוא משלב ריאליזם ואידיאליזם, ולוכד בצורה מושלמת את חיי הבית והחברה של פורטוגל בתחילת המאה ה-19.^[2]

התקופה השלישית חובקת את כתביו בתחומי ההיסטוריה, הביוגרפיה והביקורת הספרותית. בין אלה ניתן למנות את "Noites de Lamego" (לילות בלמגו), "Cousas leves e pesadas" (דברים קלים וכבדים), "Cavar em ruínas" (חפירה בחורבות), "Memórias do Bispo do Grão Pará" (זיכרונות של הבישוף מגראו פארה) ו-Boémia do Espírito (בוהמיה של הרוח).^[2] סיפור חייו הטרגי של אנטוניו ז'וזה דה סילווה מתוארים ברומן "O Judeu" (היהודי).

בין הרומנים הבולטים ביותר שלו הם "O Romance de um Homem Rico" (רומנטיקה של איש עשיר), החביב עליו, "Retrato de Ricardina" (דיוקן של ריקרדינה),"Amor de Perdição" (אהבת אבדון), אוסף הנובלות "Novelas do Minho" (סיפורי מיניו) ו-"A Brasileira de Prazins" (הברזילאי מפרזינס). רבים מהרומנים שלו הם אוטוביוגרפיים, כמו "Onde está a felicidade?" (איפה האושר?), "Memórias do Cárcere" (זיכרונות מהכלא) ו-"Vingança" (נקמה). קשטלו ברנקו הוא מספר סיפורים ראוי להערצה, בעיקר משום שהוא היה מאלתר מבריק, אבל הוא לא מנסה ללמד אופי. יש לו עושר של אוצר מילים, נראה שאין כמותו בכל הספרות הפורטוגלית, לעיתים קרובות הוא משתמש במילים לא מוכרות. עם זאת, סופרים פורטוגזים מעטים הפגינו ידע כה עמוק בלשון העממית. אף על פי שהטבע העניק לקשטלו ברנקו מזג פואטי, חרוזיו נחשבים לבינוניים, בעוד שמיטב מחזותיו מלוהקים בקווים עזים ומכילים סיטואציות דרמטיות בעוצמה, והקומדיות שלו הן ניצחון של הגרוטסקי, עם נימה מרתקת המזכירה את עבודתו של ז'יל ויסנטה.^[2]

כתבים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Anátema (1851)
Os Mistérios de Lisboa (1854)
A Filha do Arcediago (1854)
Livro Negro de Padre Dinis (1855)
A Neta do Arcediago (1856)
Onde Está a Felicidade? (1856) (English title: Where Is Happiness?)
Um Homem de Brios (1856)
Lágrimas Abençoadas (1857)
Cenas da Foz (1857)
Carlota Ângela (1858)
Vingança (1858)
O Que Fazem Mulheres (1858) (English title: What Women Do)
Doze Casamentos Felizes (1861)
O Romance de um Homem Rico (1861)
As Três Irmãs
Amor de Perdição (1862) (ISBN 0-85051-509-2) (English title: Doomed Love (2000) – ISBN 0-943722-27-6; Love of Perdition (2016) – ISBN 978-0-9938568-2-2)
Coisas Espantosas (1862)
O Irónico (1862)
Coração, Cabeça e Estômago (1862)
Estrelas Funestas (1862)
Anos de Prosa (1858)
Aventuras de Basílio Fernandes Enxertado (1863)
O Bem e o Mal (1863)
Estrelas Propícias (1863)
Memórias de Guilherme do Amaral (1863)
Agulha em Palheiro (1863)
Amor de Salvação (1864)
A Filha do Doutor Negro (1864)
Vinte Horas de Liteira (1864)
O Esqueleto (1865)
A Sereia (1865)
A Enjeitada (1866)
O Judeu (1866)
O Olho de Vidro (1866)
A Queda dum Anjo (1866)
O Santo da Montanha (1866)
A Bruxa do Monte Córdova (1867)
Os Mistérios de Fafe (1868)
O Retrato de Ricardina (1868)
Compêndio da vida e feitos de José Balsamo, essay (1874)
A Caveira da Mártir (1876)
Novelas do Minho (1875–1877)
Eusébio Macário (1879)
A Corja (1880)
Luiz de Camões: Notas Biographicas (1880)
A Brasileira de Prazins (1882) (English title: The Brazilian Girl from Prazens)
D. Luiz de Portugal: Neto do Prior do Crato 1601–1660 (1883)
O Vinho do Porto (1884)
Esboço de Crítica – Otelo, o Mouro de Veneza (1886)