קומדיה שחורה
קומדיה שחורה, המכונה גם הומור שחור או הומור גרדומים, היא תת-ז'אנר של קומדיה וסאטירה המתמקד בנושאים קודרים, רציניים או כאלו שהחברה מחשיבה כטאבו - כגון מוות, מלחמה, מחלות ואסונות - ומציג אותם באופן הומוריסטי או סאטירי.[1] דרך השימוש בנושאים רגישים אלו, הז'אנר מדגיש את חוסר ההיגיון או את חוסר התוחלת של החיים,[א] ולעיתים קרובות מעורר בצופה תחושה כי בני האדם הם קורבנות חסרי אונים של הגורל ושל אופיים.[ב] עבור אנשים רבים, הומור שחור אינו רק כלי בידורי אלא אמצעי פסיכולוגי וחיוני להתמודדות עם מציאות קשה ומורכבת.[2]
הז'אנר מתאפיין בדרך כלל באלמנטים בולטים של אירוניה או פטליזם, ויש להבחין בינו לבין סוגי הומור אחרים. בניגוד לקומדיה גסה,[ג] שמטרתה העיקרית היא ליצור פרובוקציה, לזעזע את הקהל או לשבור טאבו באמצעות בדיחות גסות, הקומדיה השחורה מציעה רובד מעמיק יותר המשלב ביקורת חברתית, פילוסופית או קיומית על המצב האנושי.[3]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקומדיה השחורה זכתה לעדנה וצברה פופולריות רבה בארצות הברית במהלך שנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20. אחת היצירות החלוציות והבולטות ביותר בז'אנר זה היא הסאטירה הפוליטית[ד] של סטנלי קובריק, "דוקטור סטריינג'לאב" (1964), אשר הציגה את האיום הקטסטרופלי של נשק להשמדה המונית בעיצומה של המלחמה הקרה באור קומי, מקברי ונוקב.[4] סרטים בולטים נוספים שהרחיבו את גבולות הסגנון בעשורים העוקבים הם קומדיית האימה[ה] "חנות קטנה ומטריפה" (1960), הסאטירה הבורגנית[ו] "אמא סדרתית" (1993) והקומדיה הממושכת "עד החתונה זה יעבור" (1998).
שורה ארוכה של יוצרי קולנוע מובילים ומשפיעים מזוהה עם פיתוחו של הז'אנר ועם שילובו בקולנוע העלילתי. לצד קובריק, בולטים יוצרים המשלבים הומור אפל[ז] עם אלימות מסוגננת,[ח] אירוניה או פטליזם, ובהם האחים כהן, קוונטין טרנטינו, וס אנדרסון, טים ברטון ודייוויד לינץ'.[5] אליהם מצטרפים במאים בעלי חזון אמנותי ייחודי או חתרני כגון לואיס בוניואל, ג'ון ווטרס, טרי גיליאם, דני בויל, סם ריימי וטריי פארקר, שכל אחד מהם תרם לביסוס הנימה המורכבת והסאטירית של הז'אנר. במקביל למסך הגדול, ההומור השחור הכה שורשים גם במדיום הטלוויזיוני העולמי באמצעות סדרות מגוונות שהפכו לחלק מהתרבות הפופולרית, דוגמת הסיטקום המקברי הקלאסי "משפחת אדמס", הדרמה הנועזת "העשב של השכן", וסדרת האנימציה הקיצונית "כנופיית העץ העליז".[6]
ההומור השחור בהקשר היהודי
[עריכת קוד מקור | עריכה]השימוש בהומור שחור ככלי הישרדותי ותרפויטי[ט] בא לידי ביטוי קיצוני ומובהק גם בתקופת השואה, כפי שמתועד בסרט "הייתם צריכים להיות שם – איך ההומור סייע ליהודים להתמודד עם זוועות השואה?" של כאן דוקו.[י] בסרט זה, העוסק בהומור היהודי בתוך המחנות והגטאות, מתארת השחקנית רבקה מיכאלי את הדחף האנושי הבלתי נשלט למצוא את הממד הקומי גם בתוך התופת. לדבריה, הדחף לחקות את אנשי הסגל (כגון הקאפו) או למצוא את הנקודה המצחיקה במצבים המקאבריים ביותר הוא מנגנון פנימי שחזק מן האדם, וכי אין מציאות - קיצונית ככל שרק תהיה - שיכולה לעצור לחלוטין את פליטתו של הומור כזה בתוך השואה.[7][8]
הז'אנר בישראל: תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בצבא נהוגים שירים מקאבריים כדוגמת זה:[9]
פה קבור הצוות, וואו
פה קבור הצוות, וואו
זוהי עצם של תותחן
לא, זאת עצם של טען
המט"ק כבר מת מזמן
זהו עצם העניין
בישראל, תורגם הומור קיומי ומקברי זה לפרוזה ולבמה, כאשר המחזאי והבמאי חנוך לוין בלט כיוצר המוביל והמשפיע ביותר של קומדיות שחורות לתיאטרון. לוין שילב במחזותיו (כגון "חפץ", "יעקובי ולידנטל" ו"אשכבה") אלמנטים חריפים של פטליזם, אכזריות אנושית, חרדת מוות ואירוניה קיצונית, אשר הציגו את עובדות החיים הקשות והפתטיות ביותר באור קומי, נוקב ומשוחרר מעכבות.[10]
במקביל לתיאטרון, התפתח בקולנוע ובטלוויזיה בישראל סגנון ייחודי של קומדיה שחורה המושפע באופן ישיר מהמציאות הביטחונית, הלחץ החברתי ותרבות השכול[י"א] והצבא המקומית, תוך שימוש בז'אנר כדי לפרק מתחים לאומיים[י"ב] קשים ולהציג את האבסורד שבקיום הישראלי.[11]
בקולנוע הישראלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]- "מבצע סבתא" (1999): סרטו של דרור שאול נחשב לקלאסיקת פולחן מובהקת, המציגה את הניסיונות האבסורדיים והלוגיסטיים של שלושה אחים לקבור את סבתם בקיבוץ, תוך לעג נוקב למנטליות הצבאית ולאדישות הכללית כלפי המוות.[12]
- "החיים על פי אגפא" (1992) ו"מר באום" (1997): שני סרטים בולטים של אסי דיין; הראשון מציג אלמנטים מובהקים של קומדיה שחורה פטליסטית וניהיליסטית המנבאת את חורבנה של החברה הישראלית, והשני עוקב אחר איש עסקים המגלה שנותרו לו 92 דקות לחיות, ומתמודד עם חרדת המוות בצורה קומית ומנוכרת.[13]
- "מי מפחד מהזאב הרע" (2013): סרטם של אהרון קשלס ונובות פפושדו שלקח את הז'אנר למחוזות מותחני הנקמה המקבריים, תוך שילוב עיסוק בנושאים מזעזעים כמו פדופיליה ורצח יחד עם הומור מושחז.[14]
- "אפס ביחסי אנוש" (2014): סרטה של טליה לביא המציג קומדיה שחורה צבאית המתרכזת במערך הפקידותי של בסיס מרוחק, ועוסק בנושאים כמו דיכאון, ניסיונות התאבדות ושיעמום קיומי דרך פריזמה אירונית.[15]
בטלוויזיה הישראלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- "קופה ראשית": קומדיית מצבים המשלבת אלמנטים מובהקים של קומדיה שחורה דרך דמויות קיצוניות, אנוכיות ומרושעות, השואבת קומדיה מתוך מצבים סוציופתיים וסיטואציות יומיומיות חסרות מוסר.[16]
- "המפקדת": דרמה קומית המציגה באור אירוני ואפל את מערכת הטירונות הצבאית, חוסר האונים של מפקדות צעירות, והפער שבין הפאתוס הצה"לי למציאות העגומה.[17]
- "הפרלמנט": סדרת מערכונים המבוססת על הומור אבסורדי ואפל, שבה הדמויות מייצגות פטליזם ואטימות ונוגעות לעיתים קרובות בנושאים כמו מחלות, זקנה ומוות באדישות קומית מוחלטת.[18]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- קומדיה שחורה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הומור שחור, דף שער בספרייה הלאומית
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ מצב רגשי שבו אדם חווה ריקנות, חוסר משמעות או תסכול עמוק לנוכח דברים שאינו יכול לשנות בחיים. בפסיכולוגיה, ההכרה ב"חוסר תוחלת" של מאבקים מסוימים אינה בהכרח שלילית, אלא מהווה שלב חיוני המאפשר הסתגלות, שחרור והתקדמות.
- ↑ הביטוי "קורבנות חסרי אונים של הגורל ושל אופיים" מתאר תפיסה טרגית של הקיום האנושי, שבה חייהם של בני האדם מעוצבים על ידי שני כוחות חזקים מחוץ לשליטתם המלאה: הגורל (נסיבות חיצוניות, מזל או יד המקרה) והאופי (התכונות הפנימיות, החולשות או הפגמים הפסיכולוגיים שלהם).
- ↑ קומדיה גסה (או קומדיית שירותים / הומור בוטה) היא ז'אנר קולנועי שמתמקד בהומור פרוע, שנוי במחלוקת, לעיתים קרובות סקסי או וולגרי, שמיועד למבוגרים בלבד.
- ↑ סאטירה פוליטית היא כלי אמנותי ותקשורתי המשתמש בהומור, באירוניה ובלעג כדי לבקר את השלטון, החברה ותהליכים פוליטיים.
- ↑ קומדיית אימה היא סוגה אמנותית שמשלבת בין אלמנטים מפחידים של אימה לבין הומור, מצבים אבסורדיים וקטעים מצחיקים.
- ↑ סאטירה בורגנית היא סוגה ספרותית, תיאטרונית וקולנועית הלועגת לערכים, לאורח החיים, לצביעות ולמנהגים של מעמד הביניים והמעמד הבינוני-גבוה (הבורגנות). מטרתה המרכזית היא לחשוף את הפער בין החזות המכובדת, המוסרית והרציונלית שהבורגנות מנסה להציג כלפי חוץ, לבין היצרים, האנוכיות, הרדיפה אחר ממון והריקנות הקיומית המניעים אותה בפועל.
- ↑ הומור אפל (הידוע גם כהומור שחור) הוא סוגה קומית העוסקת בנושאים רציניים, קשים, טאבו או טראגיים – כגון מוות, מחלות, אלימות, סבל אנושי או אסונות – ומציגה אותם באור קומי, סרקסטי או אבסורדי.
- ↑ אלימות מסוגננת (Stylized violence) היא מונח קולנועי ואמנותי המתאר הצגה של מעשי אלימות בצורה אסתטית, מוקפדת ומעוצבת, המרחיקה אותה מהמציאות הכואבת והופכת אותה לאלמנט ויזואלי או בידורי. במקום לעורר זעזוע או גועל, אלימות מסוגננת פונה לחוש האסתטי של הצופה ומשתמשת בטכניקות קולנועיות מורכבות כדי להפוך את האקשן ל"ריקוד" או ליצירת אמנות.
- ↑ המונח "כלי הישרדותי ותרפויטי" מתייחס לרוב למנגנונים, פרקטיקות או פעילויות המשרתים מטרה כפולה: הגנה והישרדות (פיזית או נפשית) בזמני משבר, לצד ריפוי, עיבוד רגשי והפחתת מתחים.
- ↑ "כאן דוקו" ו-"yes דוקו" הם פרויקטים וערוצים מובילים לשידור סרטים וסדרות תיעודיות בישראל.
- ↑ תרבות השכול בישראל היא מערכת חברתית, טקסית ורגשית המעצבת את אופן ההתמודדות הקולקטיבית והפרטית עם הנופלים במערכות ישראל ובפעולות האיבה
- ↑ מתחים לאומיים הם שילוב של קונפליקטים, עוינות או חוסר יציבות פוליטית וחברתית, הנוצרים בין קבוצות לאומיות, אתניות או דתיות שונות החיות באותו מרחב גיאוגרפי או במדינות שכנות. מתחים אלו נובעים לרוב ממאבק על משאבים, טריטוריה, הגדרה עצמית, כוח פוליטי או הכרה תרבותית והיסטורית.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ André Breton, Anthologie de l'humour noir (Paris: Éditions du Sagittaire, 1940).
- ↑ Megan Potter, "An Analysis of Dark Humor in Trauma-and-Crisis-Centered Fields," Honors Theses, Portland State University, 2023, pp. 12-15.
- ↑ Ulrike Willinger et al., "Cognitive and emotional demands of black humour processing: the role of intelligence, aggressiveness and mood," Cognitive Processing 18, no. 2 (2017): 159–167.
- ↑ Max F. Schulz, Black Humor Fiction of the Sixties: A Pluralistic Definition of Man and His World (Athens: Ohio University Press, 1973), pp. 45–52.
- ↑ Thomas Caldwell, "Popcorn and Blood: The Rise of the Postmodern Black Comedy," Metro Magazine: Media & Education Magazine, no. 121/122 (2000): 42–47.
- ↑ Jonathan Gray, Watching with The Simpsons: Television, Parody, and Intertextuality (New York: Routledge, 2006), pp. 89–94.
- ↑ חיה אוסטרובר, ללא הומור היינו מתאבדים: הומור כאמצעי הגנה בשואה (ירושלים: יד ושם, 2009), עמ' 42–56.
- ↑ Steve Lipman, Laughter in Hell: The Use of Humor During the Holocaust (Jason Aronson, 1991), pp. 17–23.
- ↑ חיה מילוא, גבורה ומוות-הומור שחור בשירי פולקלור של חיילים ישראליים, הומור מקוון גיליון מס' 4, 2014, עמ' 26-44
- ↑ נורית יערי, בין קודש לחול: התיאטרון של חנוך לוין (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014), עמ' 73–89.
- ↑ Limor Shifman and Daphne Lemish, "Between Signifier and Signified: Nationalism and Humor in Israeli Television," Journal of Communication 55, no. 4 (2005): 843–859.
- ↑ יעל מונק, גבולות חקוקים: קולנוע ישראלי במפנה המאה (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2012), עמ' 112–118.
- ↑ קובי ניב, על מה הסרט הזה? (תל אביב: דביר, 1999), עמ' 85–97. ניב דן בטרילוגיה של דיין ומצביע על "מר באום" כאלגוריה קומית-שחורה מזוקקת על מותו של האינדיבידואל והקולקטיב הישראלי.
- ↑ עידו רוזן, "סרטים של פחד וצחוק: לידתם של סרטי האימה והמתח בקולנוע הישראלי", סלונה 14 (2016): 34–41.
- ↑ מירי טלמון, "חיילות, פקידות ורובים: המבט הנשי וההומור האפל בקולנוע הצבאי החדש", תיאוריה וביקורת 45 (2015): 201–211.
- ↑ עמית קמה, "השתקפויות של הישראלי המכוער: מוקומנטריה, מוסר ואבסורד בטלוויזיה הציבורית", מסגרות מדיה 19 (2020): 45–62.
- ↑ דנה בלום, "אירוניה ומשמעת: פירוק הפאתוס הצבאי בדרמה הטלוויזיונית המודרנית", תרבות ויזואלית בישראל 8, מס' 2 (2022): 104–119.
- ↑ אילן שבתאי, האבסורד הבורגני: הומור שחור וסאטירה במערכון הישראלי (רעננה: לוין אפשטיין, 2018), עמ' 134–148.
| סוגות קולנועיות וסוגי סרטים | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| סוגות |
| ||||
| סוגים שאינם סוגות | בי מובי ● הנפשה ● טלוויזיה ● ניסיוני ● סטודנטים ● סנאף ● עצמאי ● פולחן ● קצר ● תלת-ממד ● תעמולה | ||||
| שונות | עיבוד קולנועי ● סיקוול ● פריקוול ● אתחול ● רימייק ● סרט אבוד | ||||
