קמניץ (בלארוס)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף קמניץ (ליטא))
קמניץ
Камяне́ц
סמל קמניץ
סמל קמניץ
סמל קמניץ
מראה כללי של מרכז העיר
מראה כללי של מרכז העיר
מראה כללי של מרכז העיר
מדינה בלארוסבלארוס בלארוס
וובלסט ברסט (מחוז)ברסט (מחוז) ברסט
ראיון קמניץ
תאריך ייסוד 1296
שטח 10 קמ"ר
גובה 141 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיירה 8,316 (1 בינואר 2023)
קואורדינטות 52°24.6′N 23°49′E / 52.4100°N 23.817°E / 52.4100; 23.817
אזור זמן UTC+3
http://kamenec.brest-region.gov.by

קמניץבלארוסית: Камянец; בפולנית: Kamieniec Litewski; ברוסית: Ка́менец; ביידיש: קאמעניץ) היא עיירה במחוז ברסט שבמערב בלארוס, בסמוך לגבול פולין, בה התקיימה עד השואה קהילה יהודית גדולה.

קמניץ מצויה כ-40 ק"מ צפונית לעיר ברסט-ליטובסק, והיא מהווה את מרכזו של מחוז קמניץ. בשנת 2009 מנתה אוכלוסייתה כ-8,400 איש. את העיירה חוצה נהר לזנה-פראווה (Leśna Prawa).

העיירה נוסדה במהלך המאה ה-13 כמבצר גבול רוסי, אך במהלך המאה ה-14 עברה לליטא. לאחר מלחמת העולם הראשונה נכללה העיירה בתחום הרפובליקה הפולנית השנייה.

יהודי קמניץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודים נזכרים בעיירה מראשית המאה ה-16. במהלך המאה ה-18 הופצו נגד יהודי היישוב מספר עלילות דם. מהעיירה יצאו מספר יהודים נודעים, ובהם מנחם מנדל מקאמיניץ, המלונאי הראשון בארץ ישראל שעלה ארצה בשנת 1833, ואשר פתח בירושלים את מלון "קמניץ", ישראל אשכנזי, ממייסדי יסוד המעלה, והרב חיים זונדיל, שכונה "המגיד מקמניץ". בשנת 1897 נמנו בעיירה 2,722 יהודים. חיי היהודים בקמניץ באמצע המאה ה-19 מתואר על ידי יחזקאל קוטיק, יליד קמניץ, בספר הזכרונות שלו.

במהלך מלחמת העולם הראשונה סבלו יהודי העיירה ממעשי התעללות ושוד מצד החיילים הרוסים, ומהתעמרות מצד החיילים הגרמנים שכבשו אותה. כמו כן, סבלו יהודי העיירה מרעב וממגיפות. בין מלחמות העולם נמנו בעיירה כ-1,900 יהודים, כ-80% מתושביה, והתקיימה בה פעילות של המפלגות היהודיות השונות. פעילות זו נאסרה עם כיבוש האזור בידי הסובייטים בספטמבר 1939.

ישיבת כנסת בית יצחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישיבת כנסת בית יצחק שנוסדה בסלובודקה בשנת 1897, עברה לקמניץ ב-1926 ונודעה בשם ישיבת קמניץ. הישיבה התקיימה בעיר עד 1939 שאז העיר נכבשה בידי הסובייטים. תקופת קמניץ הייתה הפורייה ביותר בתולדות הישיבה[1], ובראשה עמד הרב ברוך דב ליבוביץ. בשנות הארבעים הוקמה בירושלים ישיבת קמניץ על ידי הרב משה ברנשטיין והרב יעקב משה ליבוביץ.

בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נכבשה העיר בידי הגרמנים בפעם הראשונה ב-16 בספטמבר 1939 (ערב ראש השנה). הם הפחידו ורצחו יהודים, ובזזו רכוש רב, בטרם עזבו ב-25 בספטמבר (ערב יום כיפור)[2][3], ופינו את העיר לכניסת הצבא האדום במסגרת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב.

ב-22 ביוני 1941, היום הראשון למבצע ברברוסה, נכבשה העיירה בשנית בידי הגרמנים, ואלו החלו בחטיפת יהודיה לעבודות כפייה ובמעשי שוד שלהם. תוך ימים אחדים רצחו הגרמנים כ-100 מיהודי העיירה, ובהמשך, חייבו את יהודי העיירה בענידת טלאי צהוב. בסוף 1941 הועברו כשליש מיהודי העיירה לגטו שהוקם בפרוז'ני הסמוכה.

ב-1 בינואר 1942 רוכזו היהודים שנותרו בעיירה בגטו שהוקם בה, אשר באפריל ננעלו שעריו. עם הבאת יהודים נוספים לגטו מיישובי הסביבה, הגיע מספר יושביו לכ-450 משפחות. ב-9 בנובמבר 1942 שולחו כל יושבי הגטו שבעיירה בקרונות משא למחנה ההשמדה טרבלינקה. מכ-1,900 יהודי העיירה שרדו את השואה 3 אנשים.

רבני העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנו האחר של רבי יהושע הכהן בלומנטל הוא רבי אברהם אהרן בורשטין.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קמניץ בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הלל זיידמן, ישיבת "כנסת בית יצחק" דקאמיניץ, באתר דעת
  2. ^ בן-יעקב, רעות, "עלית סבי לארץ ישראל", 1991
  3. ^ History | Virtual Shtetl, sztetl.org.pl