פינסק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פינסק
Pinsk
Coat of Arms of Pinsk, Belarus.svg
סמל פינסק
Flag of Pinsk.svg
דגל פינסק
Pinsk 1863 197.jpg
פינסק: תחריט (1863)
מדינה בלארוסבלארוס  בלארוס
וובלסט ברסט (מחוז)ברסט (מחוז)  ברסט
ראיון פינסק
ראש העיר אלכנסנדר גורדז'יץ'
(Аляксандар Гордзіч)
תאריך ייסוד 1097
שטח 51.48 קמ"ר
גובה 141±1 מטר
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 137,519 (2014)
 ‑ צפיפות 2,692 נפש לקמ"ר (2014)
קואורדינטות 52°07′N 26°06′E / 52.117°N 26.100°E / 52.117; 26.100קואורדינטות: 52°07′N 26°06′E / 52.117°N 26.100°E / 52.117; 26.100
אזור זמן UTC +2
www.mypinsk.by
אלתר קציזנה, שני יהודים באים בימים קוראים במשנה בבית הכנסת, פרט מתוך "פינסק: פורטרט", פורסם בעיתון פֿאָרווערטס, 19 באוקטובר 1924
ויליאם אוונס-גורדון, משפחה יהודית בפינסק, בתוך: The Alien Immigrant,‏ 1903
בית הכנסת בפינסק
אנדרטה לזכר יהודי פינסק-קארלין שנספו בשואה, בבית העלמין בחולון

פִּינְסְקבלארוסית: Пінск; ברוסית: Пинск; בפולנית: Pińsk) היא עיר בברסט בבלארוס, דרומית מערבית לבירה מינסק. מבחינה גאוגרפית ממוקמת העיר באזור ביצות מהגדולים באירופה – פולסיה (Polesia), שאותו חוצה נהר פריפיאט. האזור, המוכר כ"ביצות פריפיאט" או "ביצות פינסק", הוא אזור חקלאי פורה. העיר שוכנת על גדות הנהר פריפיאט, הנשפך אל הדנייפר, קרוב לגבולה הדרומי של בלארוס עם אוקראינה, ובה מרכז תעשייתי קטן, המייצר אוניות השטות בנהרות המקומיים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינסק נזכרת לראשונה בכתובים משנת 1097 בשם פִּינֶסְק, כעיר השייכת לנסיך קייב, סוויאטופולק מטורוב. שם העיר נגזר משמו של נהר פִּינַה. ההיסטוריה המוקדמת של פינסק כרוכה בהיסטוריה של טורוב. עד לאמצע המאה ה-12 הייתה פינסק מקום מושבם של צאצאי סוויאטופולק, ולאחר הפלישה המונגולית לרוס ב-1239 התיישבה בעיר שושלת מקבילה מזרעו.

נסיכות פינסק הייתה בעלת מיקום אסטרטגי – בין נסיכות נבהרדק ונסיכות גליציה-ווהלין, אשר נלחמו ביניהן על טריטוריות רותניות נוספות. פינסק לא לקחה חלק במאבק זה, על אף שנטתה לצדד בנסיכי נבהרדק – עמדה שניתן ללמוד עליה מן העובדה כי יורש העצר של נבהרדק ונסיך ליטא ואיסוילקאס (Vaišvilkas) בילו זמן-מה בפינסק.

בשנת 1320 נחלה פינסק תבוסה לשליטי נבהרדק, והם סיפחו אותה למדינתם, שנודעה בשם הדוכסות הגדולה של ליטא.

בשנת 1581 זכתה פינסק לזכויות מגדבורג, ולאחר האיחוד הפולני ליטאי בשנת 1569 הייתה לבירת מחוז ברסט.

במהלך גזירות ת"ח-ת"ט ב-1648 נתפסה העיר בידי הקוזאקים בפיקוד אחד מרצ'ין נייבבה, שהרגו כמה עשרות יהודים. יאנוש רדזיוויל כבשה מחדש, והרס רב נגרם במהלך המתקפה.

במלחמת רוסיה-פולין (16541667) סבלה העיר רבות מהתקפותיו של צבא מוסקבה בהנהגתו של הנסיך וולקונסקי ובני בריתו הקוזאקים האוקראינים.

בשנת 1706 כבש מלך שוודיה קארל השנים עשר את העיר, ושרף אותה על פרבריה. חרף כל המלחמות שעברה הצליחה העיר להתאושש ולהתפתח, בין היתר הודות לבית דפוס שפעל בעיר בין השנים 17291744.

בחלוקה השלישית של פולין (1793) סופחה העיר לאימפריה הרוסית. העיר חזרה להיות חלק מפולין בשנת 1920, לאחר המלחמה הפולנית סובייטית; בתקופה זאת הייתה 60% מאוכלוסיית העיר יהודית[1]. מאוחר יותר, בעקבות הפלישה הנאצית בשנת 1939, סופחה לברית המועצות לפי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. בעת הסיפוח לברית המועצות היוו היהודים רוב מוחלט בקרב תושבי העיר. בין השנים 19411944 הייתה העיר תחת הכיבוש הנאצי, ויהודיה הושמדו כמעט לחלוטין.

החל משנת 1991 שייכת העיר פינסק לרפובליקה של בלארוס.

יהדות פינסק[עריכת קוד מקור | עריכה]

היישוב היהודי בפינסק נזכר עוד מראשית המאה ה-15. הפרבר קרלין היה בסוף המאה ה-18 מקום צמיחתה המרכזי של תנועת החסידות בבלארוס ובליטא, ובו צמחה חסידות קרלין. באפריל 1919 נרצחו 35 יהודים בפינסק על ידי חיילים פולנים במה שנודע כ-הטבח בפינסק. ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בעיר כ-21,000 יהודים, מתוך כ-35,000 תושבים.

כיום מכהן כרב הקהילה היהודית הרב משה פימה, חסיד קרלין, ממוצא אנגלי, במקום פועלת קהילה יהודית הכוללת בית כנסת פעיל, ישיבה גבוהה, פיצריה כשרה, חברה קדישא, בית ספר לבנים, בית ספר לבנות, מקווה, חנות כשרה, משגיח כשרות, שוחט, ארגוני חסד למיניהם וכו'. ב-31 באוגוסט 2007 יצא לראשונה שבועון יהודי בעיר.

בנערותו גר ולמד בעיר חיים ויצמן, נשיא מדינת ישראל הראשון, וכן גולדה מאיר, לימים ראש ממשלת ישראל.

בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כיבוש העיר בידי הגרמנים ב-4 ביולי 1941 הטילו אלו גזירות שונות על יהודיה, ובהן חובת ענידת סרט זרוע, החרמת רכוש, חובת תשלום סכומי כופר וחובת ביצוע עבודות כפייה. בסיוע המשטרה הפולנית, הוצאו להורג יהודים מהעיר שהואשמו בקומוניזם.

בין ה-4 ל-7 באוגוסט 1941 רצחו הגרמנים כ-6,300 מיהודי העיר, ובהם שכבת האינטליגנציה של העיר, בכפרים הסמוכים פוזייניצה וקוזליאקוביץ'. היה זה הטבח המאורגן הראשון ביהודי העיר. לאחר מכן, חויבו כ-18,000 יהודי העיר הנותרים בענידת טלאי צהוב ובמסירת דברי ערך לגרמנים.

ב-1 במאי 1942 רוכזו יהודי העיר, כמו גם יהודים נוספים מהסביבה שהובאו אליה, בגטו שהוקם בה, בו סבלו מרעב כבד וממגיפות קטלניות. יהודים שנתפסו מבריחים מזון לגטו, ובהם ילדים רבים, הוצאו להורג, והמזון היחיד שסופק היה לעובדי הכפייה היהודים. ביולי 1942 רצחו הגרמנים כמה עשרות חולים מהגטו שבעיר.

ב-29 באוקטובר 1942 החלה בגטו שבעיר אקציית חיסול, בה נרצחו ביום הראשון בלבד כ-1,200 יהודים בידי שוטרים גרמנים. לאחר מכן, רוכזו יהודי הגטו הנותרים בקבוצות, והובלו לאחר סלקציה לבורות ירי ליד הכפר דוברובוליה. מאות יהודים שניסו להימלט ממקום הריכוז נורו במכונות ירייה. עד סוף אוקטובר סרקו הגרמנים את הגטו שבעיר, ורצחו במקום את כל היהודים שאיתרו במקומות המסתור. בסך הכל נרצחו באקציה זו כ-18,000 יהודים. כמה מאות עובדי כפייה יהודים שעברו סלקציה נרצחו כולם עד ה-23 בדצמבר 1942.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ב. האפמאן (צביון) (רעדאקטאר), טויזנט יאר פינסק: געשיכטע פון דער שטאט, דער יידישער ישוב, אינסטיטוציעס, סאציאלע באוועגונגען, פערזענלעכקייטן, געזעלשאפטלעכע טוער, פינסק איבער דער וועלט, ניו יורק: Combo Press,‏ 1941. ("אלף שנות פינסק") (ביידיש) (ספר יזכור) (500 ע')
  • אריה דולינקו, כך נחרבו קהילות פינסק וקרלין, תרגם: זאב ליבנה (לרמן), תל אביב: הוצאת אגוד יוצאי פינסק והסביבה, 1946.
  • זאב רבינוביץ (עורך), פינסק: ספר עדות וזיכרון לקהילת פינסק–קארלין, 3 כרכים, תל אביב – חיפה: ארגון יוצאי פינסק-קארלין במדינת ישראל, תשכ"ז–תשל"ח:[2] (ספר יזכור)
    • חלק א כרך א: מרדכי נדב, כרך היסטורי: תולדות קהילת פינסק–קארלין: 1506–1880; (464 ע')
    • חלק א כרך ב: עזריאל שוחט, כרך היסטורי: חלק ב: תולדות קהילת פינסק תרמ"א/1881–תש"א/1941, תשל"ח 1977: (725 ע')
      • עזריאל שוחט, "תולדות יהודי פינסק בשנים 1881–1941";
      • וולף זאב רבינוביץ', "שישה דורות של גבירי פינסק וקארלין";
      • הנ"ל, "חסידות בפינסק וקארלין";
      • צבי קפלן, "חידושים בהלכה של גדולי פינסק וקארלין";
    • חלק ב: נחמן תמיר (מירסקי) (עורך), פינסק: ספר עדות, תשכ"ז 1966;[3] (655 ע')
      • נחום בונה (מוּלאר), "השואה והמרי".

(הספר מכיל תרגום חלקי ליידיש על ידי לייב מורגנטוי (ספוז'ניק), ותרגום חלקי לאנגלית על ידי גיאורג אליאסברג.)

  • מרדכי נדב, 'פינסק', בתוך: פנקס הקהילות: אנציקלופדיה של קהילות יהודיות, פולין, כרך ה, ווהלין ופולסיה (Volhynia and Polesie), ירושלים: יד ושם, 1990, עמ' 276–299
  • נחום בונה, 'יהודי פינסק בגיטו – תמונת מצב', ילקוט מורשת 64 (נובמבר 1997),
  • 57–65.
  • נעמן כהן, על האוטופיה: עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק , ת"א 2011
  • Wolf Zeev Rabinowitsch, Studies in Pinsk Jewery, Haifa 1983 (באנגלית)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 249-248.
  2. ^ לדברי משה קול, "הפלורליזם של החיים היהודיים בפינסק בא לידי ביטוי מצוין ואמיתי בשלשת הכרכים. פינסק הדתית של החסידים והמתנגדים, הלאומית-ציונית, הפועלית, הסוציאליסטית, העברית והיידישאית, הדואגת לדור הצעיר שלה, המפתחת מקורות פרנסה וכלכלה, ושהייתה מרכז לקהילות ישראל בפולסיה..." ("משה קול", 'המפעל המונומנטלי של ספר פינסק', בפתיחה לספר).
  3. ^ סקירה: יוסף פרידלנדר, ספר עדות וזכרון: יד לקהילת פינסק, מעריב, 11 באוגוסט 1967.