קרב בני קינוקאע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קרב בני קינוקאע הוא שם כולל לסכסוך שאירע על פי המסורת המוסלמית, בין שבט בני קינוקאע לבין נאמני מוחמד.

הרקע לקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המסופר באסלאם, חלק מיהודי אלמדינה ניסו כל הזמן להכשיל את המוסלמים, על אף הברית שכרתו ביניהם. אחדים מהם היו לפעמים מכריזים שהם מתאסלמים בבוקר, וחוזרים בהם בערב, כדי לבלבל את המוסלמים. כמו כן, הם לא היו מחזירים את ההלוואות שלוו מהמוסלמים, ואם מוסלמי היה מלווה מהם, הם היו לוחצים עליו יום יום לקבלת ריבית דריבית. השיא בפעילות נגד המוסלמים הגיע לאחר קרב בדר וניצחון המוסלמים בו. היהודים כעסו מאוד והתחילו מכריזים קבל עם ועדה על איבתם לאסלאם. כל זה בזמן שהמוסלמים שותקים כדי לשמור על שקט ושלווה בעירם.

פעם עבר מבוגר יהודי בשם שס בן קיס, בקבוצה מבני אלאוס ואלחזרג', שהיו מתרועעים ביחד. חרתה לו האווירה ששררה בין שני הצדדים לאחר כל המלחמות שהיו בעבר, מלחמות עקובות מדם של מאות שנים. הוא אמר לאחד מהמלווים שלו: "לך אליהם, שב איתם, ותזכיר להם את קרב בועאת (הקרב האחרון בין שני השבטים)".[1]

הצעיר היהודי אכן ישב אתם והתחיל לדבר על קרב בועאת, ולדקלם שירים שכל שבט היה אומר נגד השבט השני. הוא חמם מאוד מאוד את האווירה עד שקם כל צד והוציאו חרבותיהם והתכוונו לקרב ביניהם. מיד נודע הדבר לנביא והוא חש כבזק למקום האירוע, עמד לפני שתי הקבוצות ואמר: "הוי המוסלמים, אתם חוזרים לתקופה הפגנית כשאני עדיין ביניכם! ולאחר שלמדתם את האסלאם, והתרחקתם מהבערות שהייתה בכם, ולאחר שהציל אתכם אַלְלָה וקרב את לבבותיכם". אז כל צד בקש סליחה מהצד האחר והתרחקו והלכו אחרי מוחמד.

הקבוצה היהודית הכי קיצונית נגד המוסלמים היו בני קינקאע, שגרו בתוך אלמדינה ועסקו בצורפות ובברזל. לכל אחד מהם היה חרב. הם היו אמיצים מאוד, והם הפרו ראשונים את הברית עם הנביא מוחמד . לאחר קרב בדר הם הגבירו את התגרויותיהם במוסלמים והחלו להתנכל לנשות המוסלמים הבאות לשוק בני קינקאע.

הנביא מוחמד זימן את ראשי בני קינקאע לשיחה, דיבר אל לבם, והזהירם מההתגרויות האלה. אך אחרי השיחה, נמשכו ההתגרויות והוחרפו.

פעם קרא אותם הנביא לקבל את האסלאם.

בני קינקאע אמרו למוסלמים "אתם מתגאים בכך שניצחתם את קוריש בקרב בדר. בקוריש לא יודעים איך להילחם, כי הם היו מעטים. אם תלחמו בנו, נראה לכם מי הם הגברים האמתיים".

אז הגיעו שני פסוקים מהקוראן, 12-13 מסורה  3, ובהם נאמר: "אמור לכופרים, עוד תובסו ותאספו אל הגיהנום. מה נורא הוא יציע האש. שני מחנות אשר נפגשו הם אות לכם. מחנה אחד לחם למען אַלְלָה והאחר כפר. כל מחנה נדמה בעיני האחר כמונה כפליים ממנו. ואַלְלָה מושיט את עזרתו לאשר יחפץ. בזאת צפון לקח לאשר עיניהם בראשיהם".

הנביא מוחמד דקלם בפני ראשי קינקאע את הפסוקים הנ"ל.[2]

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקרית הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעם באה אישה מוסלמית לשוק בני קינקאע. היא נכנסה לצורף שהיו אצלו עוד צעירים יהודיים.

הצורף ואלה שהיו אצלו ניסו להכריח את המוסלמית להוריד את הרעלה מעל ראשה ולחשוף את השיער שלה ואת פניה. היא סירבה, אז הם תלשו את הרעלה וחשפו את שערותיה ואת פניה. תוך כדי שהם מנסים לקרוע ממנה את הבגדים שלה ולבצע בה את זממם, הבחורה החלה לזעוק לעזרה בקול רם. צעיר מוסלמי שעבר במקום וראה את המתרחש ושמע את צעקותיה של האישה, חש לתוך החנות על מנת להגן עליה ולנטרל את התוקפים שלה.

לאחר מכן, התקבצו מספר יהודים מסביב למוסלמי שהגן על האישה, והחלו להכות אותו ולהשליך עליו חפצים ואבנים עד שהם רצחו אותו. לאחר מכן הם התעללו בגופה של המוסלמי והשחיתו אותה, וכשסיימו הם כבלו את האישה, אנסו אותה, ולאחר מכן רצחו אותה והשליכו את גופתה העירומה והחבולה ברחוב[2].

ההסלמה וההשלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר התקרית בשוק, החלו התנגשויות בין בני קינקאע לבין המוסלמים. לאור התקרית הבוטה הזאת, החליט הנביא מוחמד להתקיף את בני קינקאע בביתם.

היהודים התבצרו במבצריהם החזקים, והמוסלמים הטילו מצור על המבצרים. אחרי 15 ימים של מצור, החליטו בני קינקאע על כניעה טוטלית למוסלמים. עבדאַלְלָה בן סלול שקבל את האסלאם רק לפני שבועות אחדים, בקש ממוחמד לשחרר את בני קינקאע בתנאי שיצאו לסוריה. 

מוחמד שחרר אותם והם יצאו לסוריה. לאחר נטישה בני קינקאע המשיך שבט קוריש בהתנכלויותיו נגד המוסלמים. אפילו הגיעו עד כדי כך שראש קוריש, אבו סופיאן, פקד על 200 לוחמים מצבא מכה, והסתנן אתם לאזור אלמדינה. הוא סיכם עם השבט היהודי בני נדיר להתקיף את המוסלמים בלילה, לטבוח בהם ולצאת מאלמדינה מאזור בני נדיר.

הוא פעל כמו שודדי דרכים. כשהתבררה למוסלמים האווירה האמיתית, יצא מוחמד בראש קבוצת לוחמים מוסלמים אחרי אבו סופיאן ולוחמיו ואלה ברחו במהירות לעבר מכה, וכך ניצלו. אחר כך הודיע המודיעין האסלאמי ששני שבטים (תועלבה ומוחארב) מתכננים להתקיף את אלמדינה. הנביא מוחמד יצא בראש 450 לוחמים לעבר שני השבטים האלה, והם ברחו לפסגות ההרים. הנביא ולוחמיו נשארו באדמות השבטים כחודש ולאחר מכן חזרו לאלמדינה.

אחד מראשי היהודים ועשיריהם היה כעב בן אלאסרף, הוא היה יפה תואר ומשורר. כששמע שהמוסלמים נצחו בקרב בדר אמר: אם כך, עדיף להיות מתחת לאדמה מאשר מעליה.  כשווידא שהמוסלמים אכן ניצחו ניצחון מזהיר בבדר, התחיל לגנותם בשיריו (לשיר בזמן ההוא היה משקל כבד בעיצוב דעת הקהל). הוא קילל אותם והתחיל להסית נגדם.[3]

הוא ביקר במכה והתחיל להסית את מנהיגיה להתקיף את המוסלמים באלמדינה.

בשיריו גם שבח את דת הכופרים, ודיבר רעות על האישה המוסלמית ושם את האסלאם ללעג. המוסלמים החליטו לחסלו.[4]

ניגשו אליו 5 מוסלמים והרגו אותו. כשיהודים באלמדינה שמעו על הריגתו של כעב, פחדו מהבאות וסתמו את הפה שלהם. לאחר שהדרך למסחר בין מכה לסוריה נהייתה מסוכנת, בחרה קוריש בדרך חלופית, דרך ארוכה מאוד להגיע לסוריה.

שיירה גדולה של גמלים של מכה נשלחה בדרך הזאת. איש מודיעין אסלאמי היה במכה והוא הודיע לנביא על השיירה ועל דרכה. מוחמד שלח כ-100 לוחמים בפיקוד זיד בן אלחארת, להשתלט על השיירה הזאת. שומרי השיירה ברחו ועזבוה, והמוסלמים לקחו את השלל.[5]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Nasr, Seyyed Hossein., Islam : religion, history, and civilization, San Francisco: HarperSanFrancisco, 2003
  2. ^ 2.0 2.1 Watt, W. Montgomery (William Montgomery), Muhammad at Medina, Karachi: Oxford University Press, 1981
  3. ^ Peters, F. E. (Francis E.), Muhammad and the origins of Islam, Albany: State University of New York Press, 1994
  4. ^ Armstrong, Karen, 1944-, The battle for God, New York: Alfred A. Knopf, 1st ed, 2000
  5. ^ Ibn Hishām, ʻAbd al-Malik, -834., The life of Muhammad, Karachi: Pakistan Branch, Oxford University Press, 1967