קרב סולנט
 | ||||||||||||||||||
| קרב סולנט, תחריט קאודריי (Cowdray) | ||||||||||||||||||
| מלחמה: המלחמה האיטלקית 1542–1546 | ||||||||||||||||||
| תאריך הסכסוך | 18 ביולי 1545 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מצר סולנט, דרום אנגליה | |||||||||||||||||
| קואורדינטות | 50°46′39″N 1°13′35″W / 50.7775°N 1.2263888888889°W | |||||||||||||||||
| תוצאה | ללא הכרעה | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||
קרב סולנט הוא קרב ימי שניטש ב-18 וב-19 ביולי 1545, במהלך המלחמות האיטלקיות, בין ציי פרנסואה הראשון, מלך צרפת, והנרי השמיני, מלך אנגליה. ההתנגשות התחוללה במצר סולנט, המפריד בין המפשייר לאי וייט בדרומה של אנגליה, והסתיימה ללא הכרעה. הקרב זכה לפרסום בעיקר על שום טביעת הקאראק האנגלית "מֶרִי רוֹז", ששרידיה נמשו ב-1982 ומוצגים כיום בפורטסמות'.
הרקע לקרב ומהלכו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1545 פלש פרנסואה הראשון לאנגליה בראש צבא של 30,000 חיילים ולמעלה מ-200 אוניות. אל מול צי משלוח זה, שהיה גדול מן הארמדה הספרדית ששוגרה לאנגליה ארבעים ושלוש שנים מאוחר יותר, יכלו האנגלים להעמיד כ-80 אוניות ו-12,000 חיילים בלבד.
הפלישה הצרפתית החלה ברגל שמאל. שרפה פרצה ב"קאראקו", אוניית הדגל של צי המשלוח, בעודה עוגנת בסיין, והיא אבדה כליל. אדמירל קלוד ד'אנבול עבר אל "לה מֶטְרֶס", אך זמן קצר לאחר היציאה לים עלתה אונייתו על שרטון. לאחר שתוקנה המשיך הצי בדרכו וחצה את התעלה. הצרפתים נכנסו למצר סולנט והנחיתו את צבא הפלישה בחופי האי וייט וסאסקס, אך החיילים שהונחתו באי וייט הוכו על ידי מיליציה מקומית בקרב בונצ'רץ' ונאלצו לסגת לאוניות.
ב-18 ביולי 1545 יצאו אוניות האנגלים מפורטסמות' להדיפת הפולש. הקרב בין הצדדים התחולל מטווח רחוק, ונזק מועט נגרם לאוניות שני הצדדים. ברם, סכנת טביעה מיידית נשקפה לאוניית הדגל "לה מטרס" בשל הנזקים שנגרמו לה עוד קודם הקרב, וד'אנבול צריך היה לעבור פעם שלישית לאונייה אחרת. בסופו של דבר האונייה ניצלה.
בליל 18 ביולי סעד המלך הנרי על סיפונה של "גרייט הֶרִי", אוניית הדגל של אדמירל ג'ון דאדלי.
למחרת היום נחלשה הרוח מאוד, והצרפתים שילחו את הגליאות שלהם נגד אוניות האנגלים משותקות התנועה. לקראת ערב התעוררה בריזה, ו"מרי רוז", בפיקודו של תת-אדמירל ג'ורג' קארוּ, החלה מתקדמת אל עבר האויב. לאחר דקות ספורות בלבד התהפכה האונייה וטבעה. מכל צוותה הצליחו להינצל 35 איש בלבד. הסברה היא, כי לא ניתנה הוראה לסגור את אשנבי התותחים התחתיים לאחר הירי בגליאות הצרפתיות. לכן, כשנטתה האונייה על צדה בשל משב רוח פתאומי, חדרו מים לתוכה והיא התהפכה. הצרפתים, מכל מקום, האמינו כי הם שהטביעו את האונייה האנגלית.
באוגוסט עזב חיל המשלוח הצרפתי את אדמת אנגליה כלעומת שבא.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Loades, David, The Tudor Navy: An administrative, political and military history. Scolar Press, Aldershot, 1992.
- Marsden, Peter. Sealed by Time: The Loss and Recovery of the Mary Rose. The Archaeology of the Mary Rose, Volume 1. The Mary Rose Trust, Portsmouth, 2003.
- Rodger, Nicholas A. M.. The Safeguard of the Sea: A Naval History of Britain 660–1649. W.W. Norton & Company, New York, 1997.
- Stirland, Ann J. Raising the Dead: The Skeleton Crew of Henry VIII's Great Ship, the Mary Rose. John Wiley & Sons, Chichester, 2000.