הנרי השמיני, מלך אנגליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
הנרי השמיני
(28 ביוני 1491; ארמון פלסנטיה, לונדון, אנגליה - 28 בינואר 1547; ארמון וייטהול, לונדון, אנגליה) (בגיל 55)
Henry-VIII-kingofengland 1491-1547.jpg
הנרי השמיני, מלך אנגליה
שם בשפת המקור Henry VIII of England
מדינה ממלכת אנגליה
מקום קבורה טירת וינדזור, וינדזור, אנגליה
שושלת
תואר מלך אנגליה ואירלנד
אב הנרי השביעי
אם אליזבת
צאצאים
מלך אנגליה ואירלנד
תקופת כהונה 21 באפריל 1509 - 28 בינואר 1547 (37 שנים)
הקודם בתפקיד הנרי השביעי
הבא בתפקיד אדוארד השישי

הנרי השמיני (28 ביוני 1491 - 28 בינואר 1547) היה מלך אנגליה מה-21 באפריל 1509 עד מותו. בנוסף היה מלך אירלנד והמשיך את התביעה ארוכת הימים של שליטי אנגליה לכתר צרפת. הנרי היה השליט השני בשושלת טיודור וירש את אביו, הנרי השביעי.

מלבד ששת נשותיו, הנרי השמיני ידוע בתפקיד שהיה לו בהפרדת הכנסייה האנגליקנית מהכנסייה הקתולית. חילוקי הדעות שלו עם האפיפיור הובילו את הנרי להפריד את הכנסייה באנגליה מהסמכות האפיפיורית, כשהוא, בתור מלך, משמש כראש העליון של הכנסייה באנגליה. היות שהמחלוקת העיקרית שלו הייתה על הסמכות האפיפיורית, יותר מאשר על ענייני דוקטרינה, הוא נשאר מאמין בגרעין של התורה התאולוגית הקתולית למרות הנידוי שלו מהכנסייה ברומא.‏[1]

הוא גם ידוע היטב ביריבות האישית הארוכה שלו עם פרנסואה הראשון מלך צרפת וקרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, בני זמנו, שאיתם הוא נלחם לעיתים קרובות.

מבחינת אנגלית - פנימית, הנרי ידוע בשינויים הקיצוניים שערך בחוקה האנגלית; מלבד הכרזתו בדבר עליונות השליט על הכנסייה של אנגליה שהתחילה את הרפורמה האנגלית, הוא הרחיב באופן ניכר את הכוח המלכותי. בנוסף הנרי פיקח על הסיפוח החוקי של אנגליה וווילס.

אישומים בדבר בגידה וכפירה היו הכלים הנפוצים לדיכוי התנגדות והנאשמים הוצאו להורג לעיתים קרובות ללא משפט רשמי ובחסות החוק. הוא השיג רבות משאיפותיו הפוליטיות באמצעות עבודתם של ראשי השרים שלו, שחלקם גורשו או הוצאו להורג כאשר סר חינם בעיניו. דמויות כגון תומאס וולסי, תומאס קרומוול, ריצ'רד ריץ' ותומאס קרנמר היו בולטות בממשל של הנרי. בתור בזבזן ראוותני במיוחד, הוא השתמש בכסף שהגיע הן בעקבות פירוק המנזרים והן בעקבות חוקי הרפורמציה - שהמירו את הכסף שהועבר לרומא להכנסה של הכתר. למרות הזרימה של הכסף מאותם מקורות, הנרי היה תמיד על סף חורבן כלכלי, בשל הבזבזנות האישית שלו והמלחמות הרבות והיקרות שערך ביבשת.

בני תקופתו החשיבו את הנרי בשיאו למלך מלומד ואטרקטיבי והוא תואר כ"אחד השליטים הכריזמטיים ביותר שישבו על כיסא המלוכה האנגלי".‏[2] חוץ מכוחו העצום כשליט, הוא גם היה סופר ומלחין. רצונו העז לספק לאנגליה יורש זכר – שנבע גם מגאווה אישית וגם מאמונה שבת לא תוכל לחזק את כוח שושלת טיודור ולשמור על השלום השברירי שנוצר לאחר מלחמות הוורדים[3] – הוביל לשני הדברים שבשלהם הוא בדרך כלל זכור: ששת הנישואים שלו וההיפרדות שלו מהאפיפיור (שלא יאפשר את ביטול נישואיו הראשונים של הנרי) והכנסייה הקתולית, מה שהוביל לרפורמציה האנגלית.

הנרי השמין מאד ובריאותו נפגעה, מה שתרם למותו ב-1547. הוא בדרך כלל מאופיין בשנותיו המאוחרות כמלך תאוותן, אנוכי, קשה וחסר ביטחון.‏[4] לאחר מותו, בנו אדוארד השישי ירש אותו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים מוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנרי בן השמונה עשרה לאחר הכתרתו בשנת 1509

הנרי, שנולד בארמון פלסנטיה, היה הילד השלישי והבן השני של הנרי השביעי ואליזבת מיורק. מתוך ששת אחיו ואחיותיו של הנרי הצעיר, רק שלושה – ארתור, נסיך ווילס, מרגרט ומרי – שרדו את הילדות.‏[5] הוא הוטבל על ידי ריצ'רד פוקס, הבישוף של אקסטר, בכנסיית הפרנציסקנים הקרובה לארמון.‏[6] בגיל שנתיים, בשנת 1493 הוא מונה למפקד של טירת דובר ול"שר האחראי על חמשת הנמלים". בגיל שלוש הוא מונה לארל מרשל של אנגליה וללורד לייטננט (מעין משנה למלך) של אירלנד וזמן קצר לאחר מכן גוייס למסדר האמבט. יום לאחר הטקס הוא מונה לדוכס יורק וכחודש לאחר מכן מונה ל"שר האחראי על שמירת הגבול עם סקוטלנד". במאי 1495, הוא גוייס למסדר הבירית. הנרי קיבל חינוך ממדרגה ראשונה ממורים פרטיים מובילים, נהיה רהוט בלטינית וצרפתית ולמד גם מעט איטלקית.‏[7] מלבד המינויים שלו לא ידוע הרבה על חייו המוקדמים – היות שלא היה צפוי להיות מלך (יורש העצר היה אחיו ארתור). בנובמבר 1501, הנרי מילא חלק משמעותי בטקסים שסבבו את נישואי אחיו, הנסיך ארתור, לקתרין מאראגון, הצעירה מבין ילדיהם של פרננדו השני והמלכה איזבלה הראשונה.‏[8] בתור דוכס יורק, הנרי השתמש בסמלו המלכותי של אביו בשינוי קל.

בשנת 1502, לאחר 20 שבועות נישואין לקתרין, ארתור מת בגיל 15.‏[9] מותו של ארתור העביר את כל חובותיו אל אחיו הצעיר, הנרי בן העשר. באוקטובר 1502, הנרי מונה לדוכס קורנוול (תואר המוענק ליורש העצר) ובפברואר 1503 מונה לנסיך ויילס (התואר של יורש העצר האנגלי) החדש ולרוזן צ'סטר. הנרי השביעי הטיל על הילד מעט משימות; הנרי הצעיר היה נתון תחת פיקוח חמור ולא הופיע בציבור. כתוצאה, הנרי הצעיר יעלה לאחר מכן על כס המלוכה כשהוא "לא מאומן באמנות התובענית של המלוכה".‏[10]

הנרי השביעי חידש את מאמציו לחתום את ברית הלוחמה בין אנגליה לספרד בכך שהציע להשיא את הנרי לאלמנתו של ארתור, קתרין‏[9] שטענה כי נישואיה עם ארתור מעולם לא מומשו. איזבלה והנרי השביעי היו להוטים לממש את הרעיון שעלה זמן קצר לאחר מותו של ארתור.‏[11] ב-23 ביוני, 1503, נחתם הסכם נישואים והם התארסו יומיים לאחר מכן.‏[12] היתר מאת האפיפיור לנישואין הגיע בשנת 1504. גילו הצעיר של הנרי, שהיה בן 11, מנע חיים משותפים עם קתרין.‏[11]

מותה של איזבלה ב-1504 יצר מלחמות ירושה על ממלכת קסטיליה שסיבכו את העניינים. אביה של קתרין העדיף שהיא תישאר באנגליה, אך יחסיו של הנרי השביעי עם פרננדו הידרדרו.‏[13] כתוצאה מכך, קתרין נשארה בין הפטיש לסדן למשך תקופה, מצב שהחמיר עקב התנגדותו של הנסיך הנרי עצמו לנישואים כשהגיע לגיל 14 - המסוגל לנישואים. הפתרון של פרננדו היה להפוך את בתו לשגרירה, מה שנתן לה אפשרות להישאר באנגליה לזמן בלתי מוגבל. קתרין, שהייתה קתולית אדוקה, האמינה שזה רצון אלהים שהיא תינשא לנסיך למרות התנגדותו.‏[14]

תחילת השלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנרי השביעי מת ב-21 באפריל, 1509 והנרי הצעיר ירש אותו כמלך, כשהוא מאמץ את השם המלכותי הנרי השמיני. זמן קצר לאחר קבורת אביו ב-21 במאי, הנרי הצהיר שהוא יישא לאישה את קתרין. המלך החדש טען שבקשתו של אביו לפני מותו הייתה שהוא יינשא לקתרין.‏[14] אי אפשר לדעת אם זה אכן היה נכון, אך בכל מקרה היה נוח להאמין שכן. נסיונו של מקסימיליאן הראשון לחתן את נכדתו (ואחייניתה של קתרין) אלינור להנרי נכשל.‏[15] חתונתם של הנרי וקתרין נערכה בצמצום בכנסיית הנזיר בגריניץ' ב-11 ביוני, 1509. ב-23 ביוני, 1509, הנרי הוביל את קתרין ממצודת לונדון לכנסיית ווסטמינסטר להכתרה שלהם שנערכה יום לאחר מכן.‏[16] זה היה אירוע מפואר: הדרך בה עבר המלך הייתה מצופה בטפטים ובבד משובח.‏[16] לאחר הטקס, נערך משתה מפואר באולם ווסטמינסטר. כפי שקתרין כתבה לאביה, "הזמן שלנו עובר בחגיגה מתמשכת".‏[17]

קתרין מארגון אשתו הראשונה של הנרי

יומיים לאחר הכתרתו של הנרי, הוא אסר את שני השרים הכי פחות פופולריים של אביו, סר ריצ'רד אמפסון ואדמונד דאדלי. הם הואשמו בבגידה והוצאו להורג ב-1510. ההיסטוריון יאן קרופטון טען שהוצאות להורג מעין אלה יהפכו לטקטיקה העיקרית של הנרי בהתמודדות עם אלו שעמדו בדרכו; שתי ההוצאות להורג בהחלט לא היו האחרונות.‏[5] הנרי גם החזיר לציבור חלק מהכסף שככל הנראה נסחט על ידי שני השרים.‏[18] בניגוד לכך, השקפתו של הנרי על בית יורק – יריביו פוטנציאליים לתביעה על הכתר – הייתה מתונה יותר מאשר זו של אביו. כמה מהם שנכלאו על ידי אביו, כולל תומאס גריי, מרקיז דורסט, זכו לחנינה.‏[19] אחרים, כשהידוע מביניהם היה אדמונד דה לה פול לא זכו לכך. בסופו של דבר, ראשו של דה לה פול נערף ב-1513, הוצאה להורג שזורזה על ידי אחיו ריצ'רד שלקח צד נגד המלך.‏[20]

זמן קצר לאחר מכן קתרין הרתה, אך ילדה בת מתה ב-31 בינואר, 1510. כחודש לאחר מכן, קתרין שוב נכנסה להריון.‏[21] ביום הראשון של שנת 1511, הילד – הנרי – נולד. לאחר הצער באובדן ביתם הראשונה, הזוג היה מאושר בהולדת הבן ונערכו חגיגות, כולל תחרות הפלה ברומח.‏[22] אולם הילד מת שבעה שבועות לאחר מכן.‏[21] קתרין הפילה שוב ב-1514, אך בפברואר 1516 ילדה בת שנקראה מרי. היחסים בין הנרי וקתרין היו מתוחים, אך רוככו מעט לאחר הלידה‏[23] ואין סיבה לומר שהנישואים לא היו "טובים באופן כללי" באותה תקופה.‏[24]

במהלך תקופת נישואיו לקתרין היו להנרי פילגשים. בשנת 1510 נחשף שהנרי ניהל רומן עם אחת האחיות של אדוארד סטאפורד, הדוכס השלישי מבקינגהאם, אליזבת או אן האסטינגס, הדוכסית מהאנטינגטון.‏[25] הפילגש המשמעותית ביותר שהייתה להנרי במשך כשלוש שנים, החל משנת 1516, הייתה אליזבת בלאונט.‏[23] בלאונט הייתה אחת משתי פילגשיו של הנרי שעליהן אין חולק - מעט יחסית עבור מלך צעיר וחסון כמוהו.‏[26][27] כמות הפילגשים המדויקת שהייתה להנרי שנויה במחלוקת: דיוויד לודס מאמין שלהנרי היו פילגשים "בכמות מוגבלת בלבד",‏[27] לעומת זאת אליסון וויר מאמינה שהיו פרשיות רבות אחרות.‏[28] בשנת 1518 קתרין הרתה בת נוספת שנולדה מתה. בלאונט ילדה ביוני, 1519 בן בלתי חוקי להנרי: הנרי פיצרוי.‏[23] הילד הצעיר מונה לדוכס ריצ'מונד ביוני, 1525, במהלך שנראה לחלק מהציבור כצעד בדרך להפיכתו לבן חוקי.‏[29] בשנת 1533 פיצרוי נשא את מרי הווארד, אך מת ללא ילדים לאחר שלש שנים. בזמן מותו של פיצרוי, יוני 1536, הפרלמנט חוקק את חוק הירושה השני, שהיה יכול לאפשר לו להפוך למלך.‏[30]

צרפת ובית הבסבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1511 כרת האפיפיור יוליוס השני ברית עם ספרד במטרה להרחיק את הצרפתים מאדמת איטליה כחלק מן המלחמות האיטלקיות המתמשכות. זמן קצר לאחר מכן הנרי צרף את אנגליה לברית זו שכונתה "הליגה הקדושה", מה שהוביל להתקפה אנגלו – ספרדית משותפת ראשונה על אקיטן. זה נראה היה כתחילת הגשמת חלומותיו של הנרי לשליטה על צרפת.‏[31] ההתקפה, שלאחריה באה הכרזת מלחמה באפריל, לא הובלה על ידי הנרי באופן אישי.‏[32] בהמשך היה נראה שהברית היא כישלון ניכר – פרננדו השתמש במאורעות רק כדי לקדם את עצמו – וזה גרם למתיחות בברית האנגלו – ספרדית. אף על פי כן, זמן קצר לאחר מכן הצרפתים נדחקו מחוץ לאיטליה והברית שרדה, כששני הצדדים להוטים לזכות בעוד ניצחונות על צרפת.‏[32][33] לאחר מכן הצליח הנרי בצעד מדיני מפתיע לשכנע את מקסימיליאן הראשון קיסר האימפריה הרומית הקדושה להצטרף לליגה הקדושה.‏[34] במקרה שלואי יובס, הנרי הבטיח לעצמו במידה ניכרת את התואר "המלך הנוצרי ביותר של צרפת" וככל הנראה גם הכתרה על ידי האפיפיור עצמו בפריז.‏[35]

ב-30 ביוני, 1513, הנרי פלש לצרפת וכוחותיו הביסו את הצבא הצרפתי בקרב הספרס – ניצחון שולי, אך כזה שהאנגלים השתמשו בו למטרות תעמולה. זמן קצר לאחר מכן, האנגלים כבשו את העיר תרואן (כיום בחבל נור-פה דה קאלה בצרפת) והעניקו אותה למקסימיליאן; טורנה, יישוב משמעותי יותר, נכבש בעקבותיה.‏[36] הפעם הנרי הוביל את הצבא באופן אישי, ביחד עם פמליה גדולה.‏[37] היעדרותו מהארץ הניעה את גיסו, ג'יימס הרביעי, מלך סקוטלנד לפלוש לאנגליה על פי בקשתו של לואי.‏[38] הצבא האנגלי, תחת פיקוחה של המלכה קתרין, הביס באופן מוחץ את הסקוטים בקרב פלודן ב-9 בספטמבר, 1513. בין ההרוגים היה המלך הסקוטי, דבר שסיים את מעורבותה הקצרה של סקוטלנד במלחמה. המערכות הללו העניקו להנרי טעימה מההצלחה הצבאית אליה הוא כה שאף. בכל אופן, למרות האינדיקציות הראשוניות שהוא ימשיך במערכה בשנת 1514, הנרי החליט נגד מהלך שכזה. הוא תמך בפרננדו ובמקסימיליאן מבחינה כלכלית, אך קיבל מעט חזרה והקופה של אנגליה הייתה ריקה. עם החלפתו של יוליוס על ידי האפיפיור ליאו העשירי, שנטה לשאת ולתת לשלום עם צרפת, הנרי חתם על הסכם משלו עם לואי: אחותו מרי תהיה לאשתו של לואי (למרות שזמן קצר קודם לכן הובטחה לקרל, מלך קסטיליה הצעיר) ושלום הובטח לשמונה שנים, פרק זמן ארוך באופן ראוי לציון.‏[39]

הנרי עם קרל החמישי (מימין) והאפיפיור ליאו העשירי (במרכז) בשנת 1520

בעקבות מותם של שני סביו של קרל, פרננדו ומקסימיליאן, ב-1516 ו-1519 בהתאמה, הוא ירש את כתר ספרד והאימפריה הרומית הקדושה. כמו כן פרנסואה הראשון ירש את הכתר הצרפתי לאחר מות אביו, לואי. בשנת 1518, הדיפלומטיה הזהירה של הקרדינל וראש השרים של הנרי תומאס וולזי הביאה לאמנת לונדון - הסכם אי-התקפה בין ממלכות מערב אירופה שמטרתה הייתה לאחד את הממלכות בעקבות איום עותמני חדש. בעקבות האמנה נראה היה שהשלום עשוי להיות מובטח. הנרי פגש את פרנסואה הראשון ב-7 ביוני 1520 בשדה אריג הזהב ליד קאלה למשך שבועיים של בילוי בזבזני שהדהים את אירופה. שניהם קיוו ליחסים ידידותיים במקום המלחמות של העשור הקודם.

למרות זאת, אווירת התחרות החזקה הובילה לנטישת התקוות לחידוש אמנת לונדון וסכסוך בין המעצמות היה בלתי נמנע. להנרי היה יותר דברים במשותף עם קרל, אותו פגש פעם לפני ופעם אחרי פגישתו עם פרנסואה. קרל הוביל את האימפריה הרומית למלחמה עם צרפת ב-1521; הנרי הציע לתווך, אך רק מעט הושג מכך ובסוף השנה הנרי החליט על תמיכה בקרל כשהוא נצמד לשאיפתו הקודמת להשבת אדמות אנגליות בצרפת. התקפה אנגלית קטנה בצפון צרפת הפיקה קרקע מועטה. לאחר מכן קרל הביס ושבה את פרנסואה בקרב פאביה ולכן יכול היה לכפות עליו לחתום על הסכם מדריד שסיים את מלחמת ארבע השנים. הנרי החליט להוציא את אנגליה מהמלחמה לפני בן בריתו וחתם על חוזה מור ב-30 באוגוסט, 1525.‏[39]

ביטול הנישואים עם קתרין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסביבות השנים 1525 - 1521, הנרי ניהל רומן עם מרי בוליין, שושבינה של קתרין. הייתה ספקולציה על כך ששני ילדיה של מרי, קתרין והנרי היו ילדיו של הנרי, אך זה מעולם לא הוכח והמלך מעולם לא הכיר בהם כפי שנהג עם הנרי פיצרוי.‏[40] בשנת 1525, בעוד הנרי הופך להיות יותר ויותר חסר סבלנות לגבי אי יכולתה של קתרין להפיק יורש זכר כפי שאיפתו,‏[41][42] הוא התאהב באחותה של מרי, אן בוליין, שהייתה אז אישה צעירה וכריזמטית בפמליה של המלכה.‏[43] אן, עם זאת, התנגדה לניסיונותיו לפתות אותה וסירבה להפוך לפילגשו כמו אחותה‏[44] הנרי שקל את שלושת האפשרויות שלו למציאת יורש לשושלת ובכך לפתור את מה שנקרא אז בחצר כ"עניינו הגדול של המלך". האפשרויות הללו היו: להעניק לגיטימציה להנרי פיצרוי, מה שידרוש את התערבותו של האפיפיור וגם יהיה ניתן לערעור; להשיא את ביתו מרי בהקדם האפשרי בתקווה לנכד שיירש אותו באופן ישיר, אך מרי הייתה קטנה יחסית לגילה והיה נראה שהיא לא תהיה מסוגלת להרות לפני מותו של הנרי; או איכשהו להיפטר מקתרין ולהינשא למישהי בגיל שמסוגל ללידת ילדים. האופציה השלישית הייתה בסופו של דבר המושכת ביותר מבחינת הנרי. היות ובכך ראה את האפשרות להינשא לאן,‏[45] ומהר מאד שאיפתו העיקרית של המלך הייתה לבטל את נישואיו לקתרין.‏[46] זו הייתה ההחלטה שתגרום להנרי לדחות את סמכות האפיפיור ולהתחיל את הרפורמציה באנגליה.

אין הסכמה רחבה על הכוונות והמניעים המדויקים של הנרי בשנים הבאות.‏[47] הנרי עצמו, לפחות בחלק המוקדם של שלטונו, היה קתולי אדוק ובקי בכתבי הקודש עד כדי כך שכשפרסם בשנת 1521 את ה- Assertio Septem Sacramentorum ("הגנה על שבעת הסקרמנטים") הוא זכה בתואר של מגן האמונה מהאפיפיור ליאו העשירי. העבודה ייצגה הגנה נלהבת על עליונות האפיפיור, כנגד רעיונותיו של מרטין לותר. לא ברור מתי בדיוק שינה הנרי את דעתו על הנושא וזאת בעוד הוא נהיה להוט יותר ויותר לנישואים שניים. ללא כל ספק, עד שנת 1527 הוא שכנע את עצמו שבנישואיו לקתרין, אשת אחיו, הוא פועל נגד הכתוב בספר ויקרא, פרק כ', פסוק כ"א‏[48], מכשול שכעת הוא האמין שלאפיפיור מעולם לא הייתה הסמכות להתיר. זה הטיעון אותו לקח הנרי לאפיפיור קלמנס השביעי בשנת 1527 בתקווה שיבטל את נישואיו עם קתרין, ובכך להבטיח לפחות קו התקפה אחד פחות.‏[47] כל תקווה לפתות את קתרין לפרוש לנזירות או להישאר בשקט הייתה אבודה.‏[49] הנרי שלח את המזכיר שלו, וויליאם נייט, לערער ישירות לכס הקדוש בטענה כי ההיתר המקורי של נישואי המלך לקתרין נוסח בצורה שגויה. נייט לא הצליח; האפיפיור לא היה יכול להיות מוטעה בכזו קלות.‏[50]

הנרי בשנת 1531

כדי להשיג את מטרתו, הנרי התמקד עכשיו בארגון בית משפט כנסייתי שיתכנס באנגליה, עם נציג של קלמנס השביעי. למרות שקלמנס הסכים ליצירת בית משפט כזה, לא הייתה לו שום כוונה לייפות את כוחו של שליחו לורנצו קמפגיו להחליט לטובתו של הנרי. ייתכן שהחלטה מוקדמת זו נבעה מלחץ מכיוון קרל החמישי, האחיין של קתרין, שקלמנס השביעי היה משועבד לו. לאחר פחות מחודשיים של שמיעת עדויות, קלמנס החזיר את התיק לרומא עד יולי 1529, מהלך שהראה שהדיון לא יעלה שוב. לאחר שהסיכוי לביטול הנישואין אבד, וולזי נחשד בהאטה מכוונת של ביטול הנישואין והואשם באוקטובר 1529 בהכרה בסמכות השיפוטית של האפיפיור באנגליה. נפילת חינו הייתה "פתאומית ומוחלטת".‏[50] למרות פיוסו עם הנרי במחצית הראשונה של 1530, הוא הואשם פעם נוספת בנובמבר 1530, הפעם בבגידה, אבל מת בזמן שחיכה למשפט.‏[50][51] לאחר תקופה קצרה בה הנרי לקח את עול הממשלה על כתפיו,‏[52] סר תומאס מור לקח את התפקיד של הלורד צ'נסלור וראש השרים של הנרי. מור שהיה אינטליגנט ובעל יכולת, היה קתולי אדוק ומתנגד לביטול הנישואים. למרות זאת בתחילה הוא שיתף פעולה עם מדיניותו של המלך והוקיע את וולזי בפרלמנט.‏[53]

שנה לאחר מכן, קתרין גורשה מהחצר והחדרים שלה ניתנו לאן. אן הייתה אישה מלומדת ואינטלקטואלית באופן בלתי רגיל יחסית לזמנה ותמכה בלהיטות ברעיונות הרפורמיסטים הפרוטסטנטים למרות שמידת היותה פרוטסטנטית אדוקה נתונה לדיון. כשהארכיבישוף מקנטרברי וויליאם וורהם מת, הצורך במציאת תומך נאמן בביטול הנישואים הובילו למינויו של תומאס קרנמר למשרה הפנויה. מינוי זה אושר על ידי האפיפיור, שלא היה מודע לתכניותיו של הנרי עבור הכנסייה.‏[54]

נישואים לאן בוליין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחורף 1532, הנרי פגש את פרנסואה הראשון בקאלה וגייס את תמיכתו של המלך הצרפתי בנישואיו החדשים.‏[55] מיד עם חזרתו לדובר שבאנגליה, הנרי ואן נישאו בטקס סודי.‏[56] תוך זמן קצר אן הרתה וב-25 בינואר, 1533, נערך טקס נישואים שני בלונדון. ב-23 במאי 1533, במסגרת בית משפט מיוחד שהתכנס במנזר דנסטבל על מנת לפסוק בסוגיית תוקף נישואיו של המלך עם קתרין מאראגון, קרנמר הכריז על נישואי הנרי וקתרין כבלתי מבוססים וחסרי תוקף. חמישה ימים לאחר מכן, ב-28 במאי, 1533, הכריז קרנמר שנישואי הנרי ואן תקפים.‏[57] קתרין נושלה באופן רשמי מתוארה כמלכה ובמקום זאת הפכה ל"הנסיכה האלמנה" בתור אלמנתו של ארתור. במקומה, אן הוכתרה למלכה ב-1 ביוני, 1533.‏[58] ב-7 בספטמבר, 1533, המלכה ילדה בת מעט לפני הזמן. הילדה הוטבלה בשם אליזבת, לכבוד אמו של הנרי, אליזבת מיורק.‏[59]

דיוקן של אן בוליין מלכתו השנייה של הנרי. העתק של הדיוקן המקורי משנת 1534

בעקבות הנישואים, הייתה סדרה של חקיקת חוקים על ידי הפרלמנט הרפורמיסטי. מטרת החוקים הייתה למצוא פתרונות לסדרה של בעיות מסוימות, תוך הגנה על הרפורמות החדשות מפני ערעור, שכנוע הציבור בחוקיות שלהן וכן חשיפת המתנגדים להם והתמודדות עימם. החוקים הללו טופלו בהרחבה על ידי קרנמר ואחרים וכן על ידי תומאס קרומוול, תומאס אודלי ותומאס הווארד, דוכס נורפוק, כמו גם על ידי הנרי עצמו, שלקח חלק משמעותי בכך. כתוצאה מהחוקים הללו, תומאס מור - שכאמור היה קתולי - התפטר מתפקידו כלורד צ'נסלור והשאיר את קרומוול כראש השרים של הנרי עם חקיקת חוק הירושה הראשון בשנת 1533, בתה של קתרין, מרי, הוכרזה בלתי חוקית; נישואיו של הנרי לאן הוכרזו כחוקיים וצאצאיה של אן הוכרזו כהבאים בסדר הירושה. עם חוקי הסמכות העליונה שנחקקו בשנת 1534, הפרלמנט גם הכיר במעמד של המלך כראש ההכנסייה האנגליקנית. חוק הגבלת הערעורים שנחקק בשנת 1532, ביטל את הזכות לעתור לרומא בשום נושא שהוא.‏[60] רק אז נקט האפיפיור קלמנס בצעד של נידוי כלפי הנרי ותומאס קרנמר, למרות שלקח זמן עד שהנידוי הפך לרשמי.

המלך והמלכה לא היו מרוצים מחיי הנישואים שלהם. הזוג המלכותי נהנה מתקופות של רוגע וחיבה, אך אן סירבה לשחק את תפקיד האישה הכנועה כפי שהיה מצופה ממנה. החִיות והאינטלקט הדעתני שהפכו אותה לכה מושכת בתור מאהבת אסורה, גרמו לה להיות יותר מדי עצמאית בשביל התפקיד הטקסי של אישה מלכותית, בהתחשב בכך שהנרי ציפה לציות מוחלט מאלו שהייתה להם אינטרקציה איתו בתפקיד רשמי בחצר. אופייה הלוחמני יצר לה אויבים רבים. כמו כן, הנרי סלד מנרגנותה המתמדת וממזגה האלים ולאחר הריון מדומה או הפלה ב-1534, הוא ראה את כשלונה להעניק לו בן כבגידה. כבר בחג המולד ב-1534, הנרי דן עם קרנמר וקרומוול על הסיכויים לעזוב את אן מבלי להצטרך לחזור לקתרין.‏[61] למרות שידוע שלהנרי היה רומן עם מרגרט שלטון ב-1535, ההיסטוריונית אנטוניה פרייזר טוענת שלמעשה להנרי היה רומן עם אחותה מרי שלטון.‏[26]

ההתנגדות למדיניות הדתית של הנרי דוכאה במהירות באנגליה. מספר נזירים שהתנגדו הוצאו להורג ורבים אחרים הוקעו. המתנגדים הבולטים ביותר כללו את ג'ון פישר, בישוף רוצ'סטר וסר תומאס מור, שסירבו להכיר במלך כראש הכנסייה. גם הנרי וגם קרומוול לא היו מעוניינים בהוצאתם להורג; הם קיוו שהשניים ישנו את דעתם ויצילו את עצמם. פישר התנגד באופן פומבי להנרי כראש הכנסייה, אך – שלא כמו פישר – מור היה זהיר ונמנע מלעבור על חוק הבגידה באופן גלוי; חוק זה (שלא כמו חוקים אחרים) לא אסר התנגדות שקטה. שניהם הואשמו מאוחר יותר בבגידה במלכות, אם כי הרשעתו של מור הייתה על ידי ראיה מפוקפקת שהתבססה על שיחה יחידה של מור עם ריצ'רד ריץ', פרקליט המדינה. הם הוצאו להורג בקיץ של 1535.‏[62]

הדיכויים הללו, כמו גם חוק פירוק המנזרים ב-1536, תרמו להתנגדות רחבה יותר לרפורמות של הנרי, הראוייה לציון ביותר היא ה- "Pilgrimage of Grace" (-"העלייה לרגל של החסד"), התקוממות גדולה בצפון אנגליה באוקטובר, 1536. 20,0000 עד 40,0000 מורדים שהונהגו על ידי רוברט אסק, ביחד עם חלק מאצולת הצפון. הנרי השמיני הבטיח למורדים שהוא יחנון אותם והודה להם על "העלאת הנושא לתשומת ליבו". אסק אמר למורדים שהם הצליחו במשימתם ושהם יכולים להתפזר ולחזור לביתם. הנרי ראה במורדים בוגדים ולא הרגיש מחויב לקיים את הבטחותיו, לפיכך, כאשר מקרי אלימות נוספים התרחשו לאחר הצעת המחילה של הנרי, הוא מיהר לשבור את הבטחתו לחנינה. המנהיגים, כולל אסק, נעצרו והוצאו להורג באשמת בגידה. עוד כ-200 מורדים הוצאו להורג והפרעות הסדר פסקו.‏[63]

ההוצאה להורג של אן בוליין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 בינואר, 1536, חדשות בדבר מותה של קתרין מאראגון הגיעו אל המלך והמלכה. הנרי קרא להפגנות שמחה פומביות על מותה של קתרין. המלכה הרתה שוב והייתה מודעת להשלכות שיהיו במקרה שלא תלד בן. מאוחר יותר באותו חודש, ב-29 בינואר, 1536, יום הלווייתה של קתרין, המלך נפל מסוסו במהלך טורניר, נפצע קשה ולמשך זמן נראה היה שחייו בסכנה. כשחדשות על התאונה הגיעו למלכה, היא נכנסה להלם והפילה בן זכר שהיה אז כבן 15 שבועות.‏[64] האובדן האישי הזה היווה את תחילת הסוף של הנישואים המלכותיים.‏[65] היות ושאיפתו הנואשת של הנרי לבן הייתה ידועה, הרצף של הריונותיה של אן משכו הרבה עניין. הסופר מייק אשלי העריך שאן ילדה שני ילדים מתים לאחר ההפלה ב-1536,‏[66] אך רוב המקורות מעידים רק על לידתה של אליזבת בספטמבר, 1533, הפלה אפשרית בקיץ של 1534 ועל ההפלה של הילד הזכר לאחר כארבעה חודשי הריון בינואר, 1536.‏[67]

למרות שמשפחת בוליין עדיין החזיקה בעמדות חשובות במועצה המלכותית, לאן היו אוייבים רבים, כולל דוכס סאפוק. אפילו דודה, תומאס הווארד דוכס נורפוק, התרעם על הכוחניות שלה. הבוליינים העדיפו את צרפת על פני קיסר האימפריה כבן ברית פוטנציאלי, אך חסדו של המלך נטה כלפי האחרון (חלקית בגלל השפעתו של קרומוול), ובכך נגרם נזק להשפעת המשפחה. נגד אן התייצבו גם התומכים לפיוס עם הנסיכה מרי ביתה של קתרין (ביניהם התומכים לשעבר של קתרין), שהגיעה עכשיו לבגרות. ביטול הנישואים לאן היה כמובן אפשרי, אך מתנגדיה של אן חיפשו עילה להוציאה להורג. רבים האמינו שהשפעתו האנטי – בוליינית של קרומוול הובילה לכך.‏[68]

סופה של אן באה זמן קצר לאחר החלמתה מההפלה האחרונה. האם ההוצאה להורג באה כתוצאה מהאשמות של בגידה, ניאוף, או כישוף זוהי שאלה שנשארה נושא לדיון בין היסטוריונים. סימנים מוקדמים לירידת חינה כללו את הפילגש החדשה של המלך, ג'יין סימור, שעברה לגור ברבעים חדשים בארמון‏[69] והסירוב בו נתקל אחיה של אן, ג'ורג' בוליין, להתקבל למסדר הבירית, מינוי שניתן במקום זאת לניקולס קרו.‏[70] ג'ורג וכמה אנשי חצר נוספים הוצאו להורג בעוון ניאוף ובשעה שמונה בבוקר, ב-19 במאי 1536, אן הוצאה להורג בטאוור גרין.‏[71]

נישואים לג'יין סימור; עניינים פנימיים וחיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יום לאחר הוצאתה להורג של אן ב-1536, הנרי התארס לסימור שהייתה אחת מבנות הלוויה של המלכה. הם נישאו עשרה ימים לאחר מכן. ב-12 באוקטובר, 1537, ג'יין ילדה בן, הנסיך אדוארד - אדוארד השישי לעתיד. הלידה הייתה קשה וב-24 באוקטובר 1537, המלכה מתה מזיהום ונקברה בטירת וינדזור.‏[72] האופוריה שאפפה את הולדתו של אדוארד הפכה לצער, אבל רק לאחר זמן הנרי ירגיש את עוצמת חסרונה של אשתו. באותו זמן, הנרי החלים מהר מהשוק‏[73] ומיד ננקטו צעדים על מנת למצוא אישה אחרת להנרי; החיפושים התמקדו ביבשת אירופה, בשל התעקשותם של קרומוול ואנשי החצר.‏[74]

ג'יין סימור מלכתו השלישית של הנרי
ג'יין סימור, הנרי והנסיך הצעיר אדוארד בציור משנת 1545 על ידי אמן בלתי ידוע. בזמן יצירת הציור הנרי היה נשוי לאשתו השישית קתרין פאר

במחצית הראשונה של שנות השלושים, בזמן שקרל החמישי היה עסוק בעניינים פוליטיים פנימיים בממלכותיו הרבות ובאיומים חיצוניים והנרי ופרנסואה היו ביחסים טובים באופן יחסי, המדיניות הפנימית ולא החיצונית הייתה ראשונה בסדר העדיפויות של הנרי. ב-1536, לדוגמא, הנרי נתן את הסכמתו לחוקי האיחוד, שמשמעותם הייתה סיפוח ויילס מבחינה חוקית ואיחוד אנגליה וויילס לאומה אחת. בעקבות חוק זה בא חוק הירושה השני (חוק הירושה 1536), שעל פיו ילדיו של הנרי מג'יין הם הבאים ברצף הירושה. כמו כן משמעות החוק הייתה שמרי ואליזבת הן בלתי חוקיות ובכך נמנעה מהן אפשרות המלוכה. בנוסף, הוענק למלך כוח לקביעת סדר הירושה בצוואתו במקרה שלא יהיה לו צאצא נוסף (אדוארד לא נולד עדיין) ‏[75] מכל מקום, כאשר בינואר 1539 קרל ופרנסואה עשו שלום ביניהם, הנרי נהיה יותר ויותר מודאג. קרומוול, בתפקידו כרב-מרגלים, סיפק להנרי רשימה קבועה של איומים על הממלכה (אמתיים או מדומים, שוליים או רציניים) והנרי הפך להיות פרנואיד יותר ויותר. הנרי צבר עושר רב בעקבות פירוק המנזרים; בחלק מהרזרבות הכלכליות הוא השתמש לבניית סדרה של הגנות על החופים וחלק נוסף הוא שם בצד לשימוש במקרה של פלישה צרפתית – גרמנית.‏[76]

נישואים לאן מקליווס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה הזו, לאחר שהבטיח לעצמו יורש זכר, הנרי רצה להינשא שוב על מנת להבטיח את הירושה וראה בנישואין עניין פוליטי. קרומוול, עכשיו רוזן אסקס, הציע את אן, אחותו של דוכס קליווס, שהיה יכול לשמש כבן ברית חשוב במקרה של התקפה רומית-קתולית על אנגליה. הנס הולביין הצעיר נשלח לקליווס כדי לצייר דיוקן של אן עבור המלך. למרות הספקולציה שהולביין צייר אותה באור מחמיא מדי, סביר יותר שהדיוקן היה נכון וחִינוֹ של הולביין לא סר בחצר. לאחר שבחן את הדיוקן של הולביין ודורבן על ידי תיאור מחמיא של אן שניתן על ידי אנשי החצר שלו, המלך הסכים להינשא לאן, אבל לא עבר זמן רב לפני שהנרי רצה לבטל את הנישואים כדי שיוכל להינשא לאחרת. אן לא התווכחה ואישרה שהנישואים מעולם לא מומשו. אירוסיה הקודמים של אן לבנו של דוכס לורן סיפקו עילה נוספת לביטול הנישואים. כתוצאה מכך, הנישואים בוטלו ואן קיבלה את התואר "אחות המלך", שני בתים וקצבה נדיבה‏[77] באותו זמן כבר היה ברור שהנרי התאהב בקתרין הווארד, אחייניתו של תומאס הווארד, דוכס נורפוק יריבו הפוליטי של קרומוול.‏[78]

הדיוקן של אן מקליווס שצויר על ידי הנס הולביין הצעיר בשנת 1539

זמן קצר לאחר מכן, הרפורמיסטים הדתיים (וחניכיו של קרומוול) רוברט בַּרנס, וויליאם ג'רום ותומאס גארט נשרפו ככופרים.‏[77] חינו של קרמוול סר בינתיים, למרות שלא ברור בדיוק למה, למרות תפקידו, הוא לא הואשם באופן רשמי על היותו אחראי על נישואיו הכושלים של הנרי ויש מעט עדויות על חילוקי דעות שהיו לו עם המלך במדיניות פנים או חוץ.‏[79] ללא ספק נורפוק ניצל את קשריה של אחייניתו המלכה וקרומוול נחשב עכשיו לאויב החצר.‏[78] קרומוול הואשם בבגידה בעקבות עברות זוטרות כמכירת רשיונות ייצוא, מתן דרכונים וגביית עמלות ללא רשות וייתכן שגם באשמת הכישלון במדיניות החוץ שהתלווה לכישלון הנישואים עם קליווס.‏[80][81] כתוצאה מכך, הוא נאסר וראשו נערף.‏[79]

נישואים לקתרין הווארד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-28 ביולי 1540 (יום הוצאת קרומוול להורג), הנרי התחתן עם קתרין הווארד הצעירה, בת דודה ראשונה ובת לוויה של אן בוליין.‏[82] הוא היה מאושר ביותר עם מלכתו החדשה ונתן לה את אדמותיו של קרומוול ומערך גדול של תכשיטים. אולם, זמן קצר לאחר נישואיה, למלכה קתרין היה רומן עם איש החצר תומאס קולפפר. היא העסיקה בתור מזכיר את פרנסיס דרהם, מי שהיה מאורס לה בעבר באופן לא רשמי ושאיתו היה לה רומן קודם נישואיה. לאנשי החצר נודע על הרומן שלה עם דרהם כשהנרי לא היה בסביבה; הם שלחו את תומאס קרנמר לחקור את העניין והוא הביא לידיעת המלך הוכחות לרומן שהיה למלכה עם דרהם בעבר. בהתחלה הנרי סירב להאמין להאשמות אך רק לאחר פגישה נוספת של המועצה הנרי האמין לדבר, נתקף בזעם, האשים את המועצה ואז יצא לנחם את עצמו בציד. כאשר המלכה תושאלה, היא יכלה להודות בקיום הסכם נישואים קודם עם דרהם, מה שהיה הופך את נישואיה למלך כבלתי תקפים, אך במקום זאת קתרין טענה שדרהם הכריח אותה להיכנס לתוך מערכת יחסי ניאוף. בינתיים, דרהם חשף את מערכת יחסיה של המלכה עם תומאס קולפפר. קולפפר ודרהם הוצאו להורג וב-13 בפברואר גם ראשה של קתרין נערף.‏[83]

דיוקן של קתרין הווארד מלכתו החמישית של הנרי. צויר על ידי הנס הולביין הצעיר

ב-1542, המנזרים שנותרו באנגליה פוזרו והרכוש שלהם הועבר לכתר. ראשי מנזרים איבדו את מושביהם בבית הלורדים; רק ארכיבישופים ובישופים נכללו באלמנט הכנסייתי של הגוף והלורדים החילוניים עלו במספרם לראשונה על הלורדים הרוחניים (-אנשי כמורה בעלי מושבים בבית הלורדים).

פלישה שנייה לצרפת ו"החיזור הגס"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הברית שנכרתה ב-1539 בין פרנסואה לקרל התערערה, ובסופו של דבר הידרדרה עד כדי מלחמה מחודשת. בעקבות מותן של קתרין מאראגון ואן בוליין, היחסים בין קרל והנרי השתפרו באופן ניכר והנרי חתם על ברית סודית עם הקיסר. הוא החליט להיכנס למלחמה האיטלקית לצידו של בן בריתו החדש. פלישה לצרפת תוכננה ל- 1543. כהכנה לכך, הנרי פעל כדי לחסל את האיום הפוטנציאלי של סקוטלנד שנשלטה על ידי ג'יימס החמישי. הנרי קיווה לאחד את כתרי אנגליה וסקוטלנד על ידי נישואים לבתו של ג'יימס, מרי (מרי, מלכת הסקוטים לעתיד), לבנו אדוארד. דבר זה אמור היה גם להמשיך את הרפורמה בסקוטלנד, שהייתה עדיין קתולית. הנרי נלחם בסקוטלנד במשך כמה שנים על מנת להשיג מטרה זו, מלחמה שכונתה "החיזור הגס".

הסקוטים הובסו ב-24 בנובמבר, 1542 בקרב סולווי מוס וג'יימס מת מעט לאחר מכן ב-15 בדצמבר. לאחר הסכמת העוצר הסקוטי ארן, הנישואים סוכמו באמנת גריניץ' ב-1 ביולי 1543.

למרות ההצלחה עם סקוטלנד, הנרי היסס בתחילה לפלוש לצרפת. בסופו של דבר הנרי פלש ביוני, 1544, בהתקפה בעלת שני ראשים. כוח אחד תחת נורפוק הטיל מצור לא יעיל על מונטריי. האחר, תחת סאפוק, צר על בולון-סור-מר. לאחר מכן הנרי לקח פיקוד אישי על הצבא, ובולון נפלה ב-18 בספטמבר.‏[84] מכל מקום, הנרי סירב לבקשתו של קרל לצעוד לעבר פריז. המערכה של קרל עצמו נכשלה כישלון חרוץ והוא עשה שלום עם צרפת באותו יום. הנרי נותר לבדו מול צרפת ללא יכולת לעשות שלום. פרנסואה ניסה לפלוש לאנגליה בקיץ של 1545, אבל גם ניסיונו שלו היה כישלון מוחלט. שתי הממלכות נותרו ללא כסף וחתמו על הסכם ארדר ב-7 ביוני, 1546. הנרי הגן על בולון למשך שמונה שנים, ולאחר מכן היא הוחזרה לצרפת תמורת 2 מיליון כתרים (750,000 לירה שטרלינג). הנרי היה זקוק לכסף; המערכה ב-1544 עלתה 650,000 ליש"ט ואנגליה שוב הייתה מרוששת.

בינתיים, למרות שהנרי עדיין דבק באמנת גריניץ', הסקוטים התכחשו להסכם בדצמבר 1543. הנרי פתח במלחמה נוספת עם סקוטלנד, ושלח צבא לשרוף את אדינבורו. אך הסקוטים לא נכנעו. תבוסה בריטית בקרב אנקרום מור (Ancrum Moor) - הניעה כוח פלישה שני. המלחמה הזו הסתיימה להלכה על ידי הסכם ארדר. הפרעות סדר בסקוטלנד, כולל התערבויות של צרפת ואנגליה, המשיכו עד מותו של הנרי.‏[85][86]

דיוקן של קתרין פאר אשתו השישית והאחרונה של הנרי

נישואים לקתרין פאר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנרי נשא את אשתו האחרונה, האלמנה האמידה קתרין פאר, ביולי 1543 רפורמיסטית בעיקרה, קתרין התווכחה עם הנרי בענייני דת רבים. בסופו של דבר, הנרי נשאר מחויב למיזוג ייחודי של קתוליות ופרוטסטנטיות; הלך הרוח האנטי פרוטסטנטי שקיבל רוח גבית בעקבות נפילתו של קרומוול לא חיסל את הקו הפרוטסטנטי שקרומוול הנהיג. פאר עזרה להביא לפיוס בין הנרי לבנותיו מרי ואליזבת.‏[87] ב-1543 חוק של הפרלמנט החזיר את הבנות לסדר הירושה לאחר אדוארד, (כרגע, נסיך ויילס). אותו חוק אפשר להנרי לקבוע את המשך שושלת הירושה בצוואתו.‏[88]

הנרי בשנת 1542

התדרדרות פיזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב מאוחר בחיים, הנרי סבל מהשמנת יתר; מידת מותניו הייתה 54 אינץ' (140 סנטימטר) והיה צריך להעביר אותו ממקום למקום בעזרת המצאות מכניות. הוא התכסה בפצעי שחין כואבים ומלאים וייתכן שגם סבל מצינית. ניתן לייחס את השמנת היתר שלו ושאר בעיותיו הרפואיות לתחרות ההתכתשות ב-1536, בה הוא נפצע ברגלו. התאונה פתחה מחדש פצע שכבר היה קיים ברגלו שנים קודם לכן, ורופאיו מצאו את הפצע קשה לטיפול. הפצע התמלא והרקיב במשך שארית חייו והפך לנמק. בעקבות כך נמנע מהנרי להמשיך להתמיד ברמת הפעילות הפיזית ממנה הוא נהנה קודם לכן. על פי מחקר אחר, ההיסטוריה ומורפולוגית הגוף של הנרי השמיני היו כנראה התוצאה של פציעת מוח טראומטית ממנה סבל לאחר תאונת ההתכתשות מה שבסופו של דבר הוביל להשמנת היתר שלו. תאונת ההתכתשות כנראה גם גרמה לתנודות מצב הרוח של הנרי, שהשפיעו באופן דרמטי על האישיות והטמפרמנט שלו.‏[89]

התאוריה שהנרי סבל מעגבת נדחתה על ידי רוב ההיסטוריונים.‏[90] תאוריה חדשה יותר מציעה שהסימפטומים הרפואיים של הנרי הם מאפיינים של סוכרת סוג 2 שאינה מטופלת. לחלופין, ההפלות הרבות של נשותיו והתדרדרותו הנפשית הובילו חלק להציע שייתכן והמלך סבל מתסמונת מקלאוד.‏[91][92] יש המזהים את המחסור בהורמון גדילה (GHD) כמקור להשמנת היתר של הנרי, אבל גם מקור לשינויי ההתנהגות המשמעותיים שלו בחייו המאוחרים, כולל נישואיו המרובים.‏[93]

מוות וקבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השמנת היתר של הנרי זרזה את מותו בגיל 55, שהתרחש ב-28 בינואר, 1547 בארמון וויטהול, ביום שהיה צריך להיות יום הולדתו ה-90 של אביו. מספרים כי מילותיו האחרונות היו: "נזירים! נזירים! נזירים!" אולי כהתייחסות לנזירים שהוא גרם לגירושם במהלך פירוק המנזרים.‏[94]

ארונות הקבורה של הנרי (במרכז, הרוס), ג'יין סימור (מימין) וצ'ארלס הראשון עם בנה של המלכה אן בכנסיית סנט ג'ורג' בטירת וינדזור

. ב-14 בפברואר ,1547 ארונו של הנרי הונח למשך הלילה במנזר סיון (Syon Monastery), בדרך לקבורה בכנסיית סנט ג'ורג', וינדזור. שניים עשר שנה קודם לכן, ב-1535, נזיר פרנציסקני בשם וויליאם פייטו, הטיף לפני המלך בארמון גריניץ' ש"משפטי אלוהים מוכנים ליפול על ראשו ושהכלבים ילקקו את דמו, כפי שהם עשו לאחאב",‏[95][96]. סופר שהנבואה התגשמה במשך אותו לילה במנזר סיון, כאשר מעט "חומר סרוח בצבע דם"‏[97] נזל מהארון לרצפה.

הנרי השמיני נטמן בכנסיית סנט ג'ורג' בטירת וינדזור, ליד ג'יין סימור.‏[98] לאחר יותר ממאה שנה מאוחר יותר, המלך צ'ארלס הראשון (1600-1649) נקבר באותה קטקומבה.‏[99]

ירושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו, בנו החוקי היחיד, אדוארד, בנו מג'יין סימור, ירש את הכתר והפך לאדוארד השישי (1547-1553). היות שאדוארד היה אז רק בן תשע, הוא לא היה יכול להפעיל את הסמכות בפועל. צוואתו של הנרי מינתה 16 אפוטרופוסים שישרתו במועצת עוצרות עד שאדוארד יגיע לגיל 18. האפוטרופוסים בחרו באדוארד סימור, דוכס סומרסט אחיה הגדול של ג'יין סימור להיות לורד פרוטקטור של הממלכה. לאחר אדוארד, הכתר היה אמור לעבור למרי, בתו של הנרי השמיני מקתרין מאראגון והיורשים שלה. במידה ולמרי לא יהיו צאצאים, הכתר היה אמור לעבור לאליזבת, בתו של הנרי מאן בוליין והיורשים שלה. במקרה שלאליזבת לא יהיו יורשים, הכתר יעבור לצאצאים של אחותו הצעירה של הנרי השמיני, מרי, מלכת צרפת. לעומת זאת, צאצאיה של מרגרט, אחותו של הנרי - הסטיוארטים, שליטי סקוטלנד, לא נכללו בירושה.‏[100] הסעיף האחרון לא מומש כשג'יימס השישי מלך סקוטלנד הפך לג'יימס הראשון, מלך אנגליה לאחר מותה של אליזבת.

תדמית ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנרי טיפח תדמית של איש רנסנס. החצר שלו הייתה מרכז של חדשנות מחקרית ואמנותית שהייתה ידועה בזוהרה הראוותני שדגם מוקטן שלה היה בשדה אריג הזהב. הוא סייר בארץ בחיפוש אחר נערי מקהלה, לקח חלק מהם ישירות מהמקהלה של וולזי, והציג בחצר מוסיקה רנסנסית. בין המוסיקאים היו בנדיקט דה אופיטייס, ריצ'רד סמפסון, אמברוז לופו ונגן העוגב הוונציאני דיוניסיו ממו. הנרי עצמו החזיק אוסף ניכר של כלי נגינה; הוא היה מיומן בחליל, יכול היה לנגן בעוגב והיה נגן מוכשר בצ'מבלו. ‏[101] הוא היה מוסיקאי מוכשר, סופר ומשורר; היצירה המוסיקלית הידועה ביותר שלו היא "pastime with good company"‏[102] ("בילוי עם חברה טובה"). לעתים קרובות מייחסים לו את כתיבת "greensleeves"‏[103] ("שרוולים ירוקים") אבל כנראה הוא לא כתב את זה. הוא היה מהמר נלהב והצטיין בספורט, במיוחד בהאבקות, צייד וטניס מלכותי. הוא היה ידוע בהגנתו החזקה על הנצרות.‏[5] המלך היה מעורב בבנייתם המקורית ובשיפורם של כמה בניינים חשובים, כולל ארמון נונסאץ', קפלת קינגס קולג' ומנזר ווסטמינסטר בלונדון. רבים מהמבנים ששופרו על ידי הנרי היו רכוש שהוחרם מוולזי, כמו כרייסט צ'רץ' (אוקספורד), המפטון קורט; ארמון וייטהול וטריניטי קולג' (קיימברידג').

הנרי היה אינטלקטואל. המלך האנגלי הראשון בעל חינוך הומניסטי מודרני, הוא קרא וכתב באנגלית, צרפתית, לטינית ושלט באופן יסודי בתוכן ספרייתו המצוידת היטב. הוא כתב הערות אישיות על הרבה ספרים וכתב ופרסם ספר משלו. נאמר עליו שהוא כתב את השיר "helas madam". הוא ייסד את בית הספר "כרייסט צ'רץ' קתדרל" באוקספורד, ב-1546. כדי לקדם את התמיכה הציבורית לרפורמה בכנסיה, היו להנרי בלי סוף ספרונים והרצאות מוכנים. לדוגמא, "oratio" של ריצ'רד סמפסון (1534) היה טיעון לציות מוחלט לכתר וטען שהכנסייה האנגלית תמיד הייתה עצמאית.‏[104] ברמה הפופולרית, להקות תאטרון וזמר שמומנו על ידי הכתר סיירו מסביב לארץ כדי לקדם את ההנהגות הדתיות החדשות: האפיפיור הכמרים והנזירים הקתולים הושמו ללעג וקלס, בּעוד המלך הנאדר כונהּ "המגן האמיץ והגיבור של הדת האמיתית".‏[105] הנרי עבד קשה כדי להציג תמונה של סמכות בלתי מעורערת וכוח שאין לעמוד בפניו.‏[106]

בהיותו איש גדול וחזק (מעל 180 סנטימטר גובהו ובעל מבנה רחב), הוא הצטיין בהתכתשות וציד. יותר מבילויים, הם היו כלים פוליטיים ששימשו למטרות רבות, מהגדלת התדמית האתלטית המלכותית שלו ועד להרשמת צירים ושליטים זרים. לפיכך הוא אירגן תחרות הפלה ברומח בגריניץ' ב-1517, שם הוא לבש שריון מוזהב, קישוטי סוסים מוזהבים ותלבושות קטיפה, סטן ואריג זהב עטור פנינים ותכשיטים. זה הרשים כהוגן את השגרירים הזרים ואחד מהם כתב הביתה ש"העושר והתרבותיות של העולם הם כאן ואלו המכנים את האנגלים ברברים נראים לי כהופכים עצמם לכאלה."‏[107]

הנרי פרש בסופו של דבר מהשתתפות בטורנירים בשנת 1536 לאחר נפילה קשה מהסוס שלו שהותירה אותו חסר הכרה למשך שעתיים, אך הוא המשיך לממן שני טורנירים מפוארים בשנה. אז הוא החל להוסיף משקל ואיבד את הגזרה האתלטית והרזה שהפכה אותו לנאה כל כך; אנשי החצר של הנרי החלו להתלבש בבגדים מרופדים היטב בכדי לחקות – ולהחמיא – למונרך היותר ויותר מוצק שלהם. לקראת סוף שלטונו בריאותו התדרדרה במהירות בשל אכילה לא בריאה.‏[108][109][110]

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Scarisbrick 1997, p. 361
  2. ^ Guy 2000, p. 41
  3. ^ Wilkinson 2009, p. 70
  4. ^ Ives 2006, pp. 28–36
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Crofton 2006, pp. 128-129
  6. ^ Scarisbrick 1997, p. 3
  7. ^ Churchill 1966, p. 24
  8. ^ Scarisbrick 1997, p. 4
  9. ^ 9.0 9.1 Crofton 2006, p. 126
  10. ^ Scarisbrick 1997, pp. 4-6
  11. ^ 11.0 11.1 Loades 2009, p. 22
  12. ^ Scarisbrick 1997, p. 8
  13. ^ Loades 2009, pp. 22–23.
  14. ^ 14.0 14.1 Loades 2009, p. 23
  15. ^ Scarisbrick 1997, p. 12
  16. ^ 16.0 16.1 Scarisbrick 1997, pp. 18–19
  17. ^ Loades 2009, p. 24
  18. ^ Hall 1904, p. 17
  19. ^ Starkey 2008, pp. 304&nbdash;306
  20. ^ Scarisbrick 1997, pp. 31–32.
  21. ^ 21.0 21.1 Loades 2009, p. 26
  22. ^ Scarisbrick 1997, p. 18
  23. ^ 23.0 23.1 23.2 Loades 2009, pp. 48–49
  24. ^ Elton 1977, p. 103
  25. ^ Hart 2009, p. 27
  26. ^ 26.0 26.1 Fraser 1994, p. 220
  27. ^ 27.0 27.1 Loades 2009, pp. 47–48
  28. ^ Weir 1991, pp. 122–3
  29. ^ Elton 1977, pp. 98, 104
  30. ^ Elton 1977, p. 255, 271
  31. ^ Loades 2009, pp. 27–28
  32. ^ 32.0 32.1 Scarisbrick 1997, pp. 28–31
  33. ^ Loades 2009, pp. 30–32
  34. ^ Loades 2009, p. 62
  35. ^ Scarisbrick 1997, pp. 33–34
  36. ^ Loades 2009, pp. 62–63
  37. ^ Scarisbrick 1997, pp. 35–36
  38. ^ Guicciardini 1968, p. 280
  39. ^ 39.0 39.1 Loades 2009, pp.63-71
  40. ^ Cruz 2009, p. 132
  41. ^ Smith 1971, p. 70
  42. ^ Crofton 2006, p. 51
  43. ^ Scarisbrick 1997, p. 154
  44. ^ Weir 2002, p. 160
  45. ^ Loades 2009, pp. 88–89
  46. ^ Brigden 2000, p. 114
  47. ^ 47.0 47.1 Elton 1977, pp. 103–107
  48. ^ "וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִקַּח אֶת-אֵשֶׁת אָחִיו--נִדָּה הִוא; עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה, עֲרִירִים יִהְיוּ"
  49. ^ Loades 2009, pp. 91–92
  50. ^ 50.0 50.1 50.2 Elton 1977, pp. 109–111
  51. ^ Haigh 1993, p. 92f
  52. ^ Elton 1977, p. 116
  53. ^ Elton, G. R. (1977). p. 123
  54. ^ Elton 1977, pp. 175–176
  55. ^ Williams 1971, p. 123
  56. ^ Starkey 2003, pp. 462–464
  57. ^ Williams 1971, p. 124
  58. ^ Elton 1977, p. 178
  59. ^ Williams 1971, pp. 128–131
  60. ^ Bernard 2005, p. 68–71
  61. ^ Williams 1971, p. 138
  62. ^ Elton 1977, pp. 192–4
  63. ^ Elton 1977, p. 160-163
  64. ^ Scarisbrick 1997, p. 348
  65. ^ Williams 1971, p. 141
  66. ^ Ashley, 2002, p. 240
  67. ^ Williams 1971, p. 4
  68. ^ Elton 1977, pp. 250-253
  69. ^ Williams 1971, p. 142
  70. ^ Ives 2005, p. 306
  71. ^ Hibbert 2010, p. 60
  72. ^ Scarisbrick 1997, p. 350-355
  73. ^ Elton 1977, p. 275
  74. ^ Scarisbrick 1997, pp. 355–256
  75. ^ Scarisbrick 1997, pp. 350–351
  76. ^ 72-74 .Loades 2009, p.
  77. ^ 77.0 77.1 carisbrick 1997, pp. 368-375
  78. ^ 78.0 78.1 Elton 1977, pp. 289–291
  79. ^ 79.0 79.1 Scarisbrick 1997, pp. 376–7
  80. ^ Scarisbrick 1997, pp. 378–9
  81. ^ Elton 1977, p. 290-296
  82. ^ Farquhar 2001, p. 75
  83. ^ Scarisbrick 1997, p. 430-433
  84. ^ Loades 2009, p. 75-77
  85. ^ Elton 1977, pp. 306–307
  86. ^ Loades 2009, pp. 79–80
  87. ^ Scarisbrick 1997, p. 456-457
  88. ^ Elton, 1977. pp. 331, 373
  89. ^ The Independent (UK). 18 April 2009. Retrieved 25 August 2010
  90. ^ Hays 2010, p. 68
  91. ^ Whitley, 2010, p. passim
  92. ^ מה הרג את הנרי השמיני? באתר רשת ב
  93. ^ Ashrafian 2011, p. passim
  94. ^ Davies 2005, p. 687
  95. ^ מלכים א, כא, יט: "כֹּה אָמַר יְהוָה, בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת-דַּם נָבוֹת, יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת-דָּמְךָ גַּם-אָתָּה"
  96. ^ Aungier, p.92; Rapin, Hist. Of England, vol.1, p.806
  97. ^ Aungier, George James, History and Antiquities of Syon Monastery, the Parish of Isleworth and the Chapel of Hounslow; Compiled from Public Records, Ancient Manuscripts, Ecclesiastical and Other Authentic Documents. London, 1840, p.92
  98. ^ Loades 2009, p. 207
  99. ^ Dean and Canons of Windsor. (PDF). Windsor Castle: College of St George. Retrieved 12 March 2013.
  100. ^ Elton 1977, pp. 332–333
  101. ^ Scarisbrick 1997. pp. 15–16
  102. ^ ביוטיוב pastime with good company
  103. ^ ביוטיוב greensleeves
  104. ^ Chibi 1997, pp. 543–560
  105. ^ Betteridge 2005, pp. 91–109
  106. ^ Hibbert 2010, p. 928
  107. ^ Hutchinson 2012, p. 202
  108. ^ Gunn 1991, pp. 543–560
  109. ^ Williams 2005, pp. 41–59
  110. ^ Lipscomb 2009, p. passim

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דניאל פרידמן, הרצחת וגם ירשת - משפט, מוסר וחברה בסיפורי המקרא, הוצאת דביר, 2000, הפרק "אפילוג: המלכה שלומציון, יוחנן המטביל והמלך הנרי ה-8", עמ' 339-333.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנרי השמיני, מלך אנגליה - תבניות ניווט
נשותיו של הנרי השמיני, מלך אנגליה

Michel Sittow 002.jpg קתרין מאראגון Anne boleyn.jpg אן בוליין Hans Holbein d. J. 032b.jpg ג'יין סימור AnneCleves.jpg אן מקליווס HowardCatherine02.jpeg קתרין הווארד Catherine Parr from NPG.jpg קתרין פאר