הנרי השמיני, מלך אנגליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הנרי השמיני
28 ביוני 1491; ארמון פלסנטיה, לונדון, אנגליה - 28 בינואר 1547; ארמון וייטהול, לונדון, אנגליה (בגיל 55)
Henry-VIII-kingofengland 1491-1547.jpg
הנרי השמיני, מלך אנגליה ואירלנד
שם בשפת המקור Henry VIII of England
מדינה ממלכת אנגליה
מקום קבורה טירת וינדזור, וינדזור, אנגליה
בת-זוג
שושלת
תואר מלך אנגליה ואירלנד
אב הנרי השביעי
אם אליזבת
צאצאים
מלך אנגליה ואירלנד
תקופת כהונה 21 באפריל 1509 - 28 בינואר 1547 (37 שנים)
הקודם בתפקיד הנרי השביעי
הבא בתפקיד אדוארד השישי

הנרי השמיניאנגלית: Henry VIII;‏ 28 ביוני 149128 בינואר 1547) היה מלך אנגליה מ-21 באפריל 1509 עד מותו. הוא היה גם מלך אירלנד מ-1541, והמשיך את תביעתם ארוכת הימים של שליטי אנגליה לכתר צרפת. כמי שירש את אביו, הנרי השביעי, היה הנרי השמיני השליט השני בשושלת טיודור.

רצונו העז של הנרי לספק לאנגליה יורש זכר – שנבע הן מגאווה אישית והן מאמונתו כי אישה תתקשה לחזק את כוחה של שושלת טיודור ולשמור על השלום השברירי שנוצר לאחר מלחמות הוורדים[1] – הוביל למספר אירועים שבשלהם הוא בדרך כלל זכור: ששת נישואיו וניתוקו מהאפיפיור ומהכנסייה הקתולית.

חילוקי הדעות שהיו להנרי עם האפיפיור (שלא אפשר את ביטול נישואיו הראשונים) הובילו אותו להפריד את הכנסייה באנגליה מהסמכות האפיפיורית, ולשמש גם כראש הכנסייה באנגליה. המחלוקת העיקרית שהתגלעה בינו לבין האפיפיור הייתה על אופי הסמכות האפיפיורית, יותר מאשר על השקפות תאולוגיות, לפיכך אין תמה בכך שהוא המשיך להאמין בגרעין של התורה התאולוגית הקתולית, למרות נידויו מהכנסייה ברומא.‏[2]

הנרי השמיני בלט גם ביריבות האישית הארוכה שהייתה לו עם פרנסואה הראשון מלך צרפת ועם קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ובמלחמות התכופות שניהל עימם.

בענייני פנים, ידוע הנרי בשינויים הקיצוניים שערך בחוקה האנגלית; מלבד הכרזתו בדבר עליונות השליט על הכנסייה של אנגליה שהתחילה את הרפורמציה באנגליה, הוא הרחיב באופן ניכר את הכוח המלכותי. בנוסף, הנרי פיקח על הסיפוח החוקי של אנגליה וויילס.

אישומים בדבר בגידה וכפירה היו כלים נפוצים שבהם השתמש הנרי לדיכוי התנגדות והנאשמים הוצאו להורג לעתים קרובות בחסות החוק אמנם, אך ללא משפט רשמי. הוא השיג רבות משאיפותיו הפוליטיות באמצעות עבודתם של ראשי השרים שלו, שחלקם גורשו או הוצאו להורג כאשר סר חינם בעיניו. דמויות כגון תומאס וולסי, תומאס קרומוול, ריצ'רד ריץ' ותומאס קרנמר היו בולטות בממשל של הנרי. בתור בזבזן ראוותני במיוחד, הוא השתמש בכסף שהגיע הן בעקבות פירוק המנזרים והן בעקבות חוקי הרפורמציה – שהפסיקו העברת כסף לרומא – להכנסה של הכתר. למרות הזרימה של הכסף מאותם מקורות, הנרי היה תמיד על סף חורבן כלכלי, בשל הבזבזנות האישית שלו והמלחמות הרבות והיקרות שערך ביבשת.

בני תקופתו החשיבו את הנרי בשיאו כמלך מלומד ואטרקטיבי שתואר כ"אחד השליטים הכריזמטיים ביותר שישבו על כיסא המלוכה האנגלי".‏[3] הוא היה גם סופר ומלחין.

הנרי שמן מאד ובריאותו נפגעה, מה שתרם למותו ב-1547. הוא בדרך כלל מאופיין בשנותיו המאוחרות כמלך תאוותן, אנוכי, קשה וחסר ביטחון.‏[4] לאחר מותו ירש אותו בנו אדוארד השישי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים מוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנרי בן השמונה עשרה לאחר הכתרתו בשנת 1509

הנרי, נולד בארמון פלסנטיה. הוא היה הילד השלישי והבן השני של הנרי השביעי ואליזבת מיורק. מתוך ששת אחיו ואחיותיו של הנרי הצעיר, רק שלושה – ארתור, נסיך ויילס, מרגרט ומרי – שרדו את הילדות.‏[5] הוא הוטבל על ידי ריצ'רד פוקס, הבישוף של אקסטר, בכנסיית הפרנציסקנים הקרובה לארמון.‏[6] בילדותו הוענקו לו תארים טקסיים רבים והוא צורף למסדרי אבירות חשובים של הממלכה. הנרי חונך על ידי מורים פרטיים מובילים, נהיה רהוט בשפות לטינית וצרפתית ולמד גם מעט איטלקית.‏[7] פרט למינויים טקסיים שקיבל, לא ידוע הרבה על ראשית חייו – היות שלא היה מיועד להיות מלך (יורש העצר היה אחיו ארתור) אלא כומר. בנובמבר 1501, מילא הנרי חלק משמעותי בטקסים שסבבו את נישואי אחיו, הנסיך ארתור, לקתרין מאראגון, הצעירה מבין ילדיהם של פרננדו השני והמלכה איזבלה הראשונה.‏[8] בתור דוכס יורק, הנרי השתמש בסמלו המלכותי של אביו בשינוי קל.

בשנת 1502, לאחר שהיה נשוי 20 שבועות לקתרין, נפטר אחיו ארתור בגיל 15.‏[9] מותו של ארתור הפך את אחיו הצעיר, הנרי בן העשר, ליורש העצר. באוקטובר 1502, הוענק להנרי תואר דוכס קורנוול (תואר המוענק ליורש העצר) ובפברואר 1503 הוענקו לו התארים נסיך ויילס (התואר של יורש העצר האנגלי) החדש ורוזן צ'סטר. הנרי השביעי הטיל על הילד מעט משימות; הוא היה נתון תחת פיקוח חמור ולא הופיע בציבור. כתוצאה מכך, עלה לאחר מכן על כס המלוכה כשהוא "לא מאומן דיו באמנות התובענית של המלוכה".‏[10]

הנרי השביעי חידש את מאמציו לחתום על ברית הלוחמה בין אנגליה לספרד בכך שהציע להשיא את הנרי לאלמנתו של ארתור, קתרין.‏[9] קתרין - שהייתה מבוגרת מהנרי בשש שנים - טענה כי נישואיה עם ארתור מעולם לא מומשו. איזבלה והנרי השביעי היו להוטים לממש את הרעיון שעלה זמן קצר לאחר מותו של ארתור.‏[11] ב-23 ביוני 1503, נחתם הסכם נישואים והם התארסו יומיים לאחר מכן.‏[12] היתר מאת האפיפיור לנישואין הגיע בשנת 1504. גילו הצעיר של הנרי, שהיה בן 11, מנע חיים משותפים עם קתרין.‏[11]

מותה של איזבלה ב-1504 הביא למאבק ירושה בממלכת קסטיליה שסיבכו את העניינים. אביה של קתרין העדיף שהיא תישאר באנגליה, אך יחסיו של הנרי השביעי עם פרננדו הידרדרו.‏[13] כתוצאה מכך, קתרין נשארה בין הפטיש לסדן למשך תקופה, מצב שהחמיר עקב התנגדותו של הנסיך הנרי עצמו לנישואים כשהגיע לגיל 14 - המסוגל לנישואים. הפתרון של פרננדו היה להפוך את בתו לשגרירה, מה שנתן לה אפשרות להישאר באנגליה לזמן בלתי מוגבל. קתרין, שהייתה קתולית אדוקה, האמינה שרצון האלוהים הוא שהיא תינשא לנסיך למרות התנגדותו.‏[14]

תחילת שלטונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנרי השביעי נפטר ב-21 באפריל 1509 והנרי הצעיר ירש אותו כמלך, כשהוא מאמץ את השם המלכותי הנרי השמיני. זמן קצר לאחר קבורת אביו ב-21 במאי, הצהיר הנרי שהוא יישא לאישה את קתרין. המלך החדש טען שבקשתו של אביו לפני מותו הייתה שהוא יינשא לקתרין.‏[14] אי אפשר לדעת אם זה אכן היה נכון, אך בכל מקרה היה נוח להאמין שכן. ניסיונו של מקסימיליאן הראשון לחתן את נכדתו (ואחייניתה של קתרין) אלינור להנרי נכשל.‏[15] חתונתם של הנרי וקתרין נערכה בצמצום בכנסיית הנזיר בגריניץ' ב-11 ביוני 1509. ב-23 ביוני 1509, הוביל הנרי את קתרין ממצודת לונדון לכנסיית וסטמינסטר להכתרה שלהם שנערכה יום לאחר מכן.‏[16] זה היה אירוע מפואר: הדרך בה עבר המלך הייתה מצופה בטפטים ובבד משובח.‏[16] לאחר הטקס, נערך משתה מפואר באולם וסטמינסטר. כפי שקתרין כתבה לאביה, "הזמן שלנו עובר בחגיגה מתמשכת".‏[17]

קתרין מארגון אשתו הראשונה של הנרי

יומיים לאחר הכתרתו של הנרי, הוא אסר את שני השרים הכי פחות פופולריים של אביו, סר ריצ'רד אמפסון ואדמונד דאדלי. הם הואשמו בבגידה והוצאו להורג ב-1510. ההיסטוריון יאן קרופטון טען שהוצאות להורג מעין אלה יהפכו לטקטיקה העיקרית של הנרי בהתמודדות עם אלו שעמדו בדרכו.‏[5] הנרי גם החזיר לציבור חלק מהכסף שככל הנראה נסחט על ידי שני השרים.‏[18] בניגוד לכך, השקפתו של הנרי על בית יורק – יריביו פוטנציאליים לתביעה על הכתר – הייתה מתונה יותר מאשר זו של אביו. כמה מהם שנכלאו על ידי אביו, כולל תומאס גריי, מרקיז השני מדורסט, זכו לחנינה.‏[19] אחרים, כשהידוע מביניהם היה אדמונד דה לה פול לא זכו לכך. בסופו של דבר, ראשו של דה לה פול נערף ב-1513, הוצאה להורג שזורזה על ידי אחיו ריצ'רד שלקח צד נגד המלך.‏[20]

זמן קצר לאחר מכן קתרין הרתה, אך ילדה בת מתה ב-31 בינואר 1510. כחודש לאחר מכן, קתרין שוב נכנסה להריון.‏[21] ביום הראשון של שנת 1511, הילד – הנרי – נולד. לאחר הצער באובדן ביתם הראשונה, הזוג היה מאושר בהולדת הבן ונערכו חגיגות, כולל תחרות הפלה ברומח.‏[22] אולם הילד מת שבעה שבועות לאחר מכן. קתרין הפילה שוב ב-1514, אך בפברואר 1516 ילדה בת שנקראה מרי. היחסים בין הנרי וקתרין היו מתוחים, אך רוככו מעט לאחר הלידה‏[23] ואין סיבה לומר שהנישואים לא היו "טובים באופן כללי" באותה תקופה.‏[24]

במהלך תקופת נישואיו לקתרין היו להנרי פילגשים. בשנת 1510 נחשף שהנרי ניהל רומן עם אחת האחיות של אדוארד סטאפורד, הדוכס השלישי מבקינגהאם, אליזבת או אן האסטינגס, הדוכסית מהאנטינגטון.‏[25] הפילגש המשמעותית ביותר שהייתה להנרי במשך כשלוש שנים, החל משנת 1516, הייתה אליזבת בלאונט.‏[23] בלאונט הייתה אחת משתי פילגשיו של הנרי שעליהן אין חולק - מעט יחסית עבור מלך צעיר וחסון כמוהו.‏[26][27] כמות הפילגשים המדויקת שהייתה להנרי שנויה במחלוקת: דיוויד לודס מאמין שלהנרי היו פילגשים "בכמות מוגבלת בלבד",‏[27] לעומת זאת אליסון ויר מאמינה שהיו פרשיות רבות אחרות.‏[28] בשנת 1518 קתרין הרתה בת נוספת שנולדה מתה. בלאונט ילדה ביוני, 1519 בן בלתי חוקי להנרי: הנרי פיצרוי. הילד הצעיר מונה לדוכס ריצ'מונד ביוני, 1525, במהלך שנראה לחלק מהציבור כצעד בדרך להפיכתו לבן חוקי.‏[29] בשנת 1533 פיצרוי נשא את מרי הווארד, אך מת ללא ילדים לאחר שלש שנים. בזמן מותו של פיצרוי, יוני 1536, הפרלמנט חוקק את חוק הירושה השני, שהיה יכול לאפשר לו להפוך למלך.‏[30]

צרפת ובית הבסבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1511 כרת האפיפיור יוליוס השני ברית עם ספרד במטרה להרחיק את הצרפתים מאדמת איטליה כחלק מן המלחמות האיטלקיות המתמשכות. זמן קצר לאחר מכן הנרי צרף את אנגליה לברית זו שכונתה "הליגה הקדושה", מה שהוביל להתקפה אנגלו – ספרדית משותפת ראשונה על אקיטן. זה נראה היה כתחילת הגשמת חלומותיו של הנרי לשליטה על צרפת.‏[31] ההתקפה, שלאחריה באה הכרזת מלחמה באפריל, לא הובלה על ידי הנרי באופן אישי.‏[32] בהמשך היה נראה שהברית היא כישלון ניכר – פרננדו השתמש במאורעות רק כדי לקדם את עצמו – וזה גרם למתיחות בברית האנגלו – ספרדית. אף על פי כן, זמן קצר לאחר מכן הצרפתים נדחקו מחוץ לאיטליה והברית שרדה, כששני הצדדים להוטים לזכות בעוד ניצחונות על צרפת.‏[32][33] לאחר מכן הצליח הנרי בצעד מדיני מפתיע לשכנע את מקסימיליאן הראשון קיסר האימפריה הרומית הקדושה להצטרף לליגה הקדושה.‏[34] במקרה שלואי יובס, הנרי הבטיח לעצמו במידה ניכרת את התואר "המלך הנוצרי ביותר של צרפת" וככל הנראה גם הכתרה על ידי האפיפיור עצמו בפריז.‏[35]

פגישתם של הנרי השמיני ופרנסואה הראשון בשדה אריג הזהב בשנת 1520

ב-30 ביוני 1513, הנרי פלש לצרפת וכוחותיו הביסו את הצבא הצרפתי בקרב הספרס – ניצחון שולי, אך כזה שהאנגלים השתמשו בו למטרות תעמולה. זמן קצר לאחר מכן, האנגלים כבשו את העיר תרואן (כיום בחבל נור-פה דה קאלה בצרפת) והעניקו אותה למקסימיליאן; טורנה, יישוב משמעותי יותר, נכבש בעקבותיה.‏[36] הפעם הנרי הוביל את הצבא באופן אישי, ביחד עם פמליה גדולה.‏[37] היעדרותו מהארץ הניעה את גיסו, ג'יימס הרביעי, מלך סקוטלנד לפלוש לאנגליה על פי בקשתו של לואי.‏[38] הצבא האנגלי, תחת פיקוחה של המלכה קתרין, הביס באופן מוחץ את הסקוטים בקרב פלודן ב-9 בספטמבר 1513. בין ההרוגים היה המלך הסקוטי, דבר שסיים את מעורבותה הקצרה של סקוטלנד במלחמה. המערכות הללו העניקו להנרי טעימה מההצלחה הצבאית אליה הוא כה שאף. בכל אופן, למרות האינדיקציות הראשוניות שהוא ימשיך במערכה בשנת 1514, הנרי החליט נגד מהלך שכזה. הוא תמך בפרננדו ובמקסימיליאן מבחינה כלכלית, אך קיבל מעט חזרה והקופה של אנגליה הייתה ריקה. עם החלפתו של האפיפיור יוליוס על ידי האפיפיור ליאו העשירי, שנטה לשאת ולתת לשלום עם צרפת, הנרי חתם על הסכם משלו עם לואי: אחותו מרי תהיה לאשתו של לואי (אף על פי שזמן קצר קודם לכן הובטחה לקרל, מלך קסטיליה הצעיר) ושלום הובטח לשמונה שנים, פרק זמן ארוך באופן ראוי לציון.‏[39]

הנרי עם קרל החמישי (מימין) והאפיפיור ליאו העשירי (במרכז) בשנת 1520

בעקבות מותם של שני סביו של קרל, פרננדו ומקסימיליאן, ב-1516 ו-1519 בהתאמה, הוא ירש את כתר ספרד והאימפריה הרומית הקדושה. כמו כן פרנסואה הראשון ירש את הכתר הצרפתי לאחר מות אביו, לואי. בשנת 1518, הדיפלומטיה הזהירה של הקרדינל וראש השרים של הנרי תומאס ולזי הביאה לאמנת לונדון – הסכם אי-התקפה בין ממלכות מערב אירופה שמטרתה הייתה לאחד את הממלכות בעקבות איום עות'מאני חדש. בעקבות האמנה נראה היה שהשלום עשוי להיות מובטח. הנרי פגש את פרנסואה הראשון ב-7 ביוני 1520 בשדה אריג הזהב ליד קאלה למשך שבועיים של בילוי בזבזני שהדהים את אירופה. שניהם קיוו ליחסים ידידותיים במקום המלחמות של העשור הקודם.

למרות זאת, אווירת התחרות החזקה הובילה לנטישת התקוות לחידוש אמנת לונדון וסכסוך בין המעצמות היה בלתי נמנע. להנרי היה יותר דברים במשותף עם קרל, אותו פגש פעם לפני ופעם אחרי פגישתו עם פרנסואה. קרל הוביל את האימפריה הרומית למלחמה עם צרפת ב-1521; הנרי הציע לתווך, אך רק מעט הושג מכך ובסוף השנה הנרי החליט על תמיכה בקרל כשהוא נצמד לשאיפתו הקודמת להשבת אדמות אנגליות בצרפת. התקפה אנגלית קטנה בצפון צרפת הפיקה קרקע מועטה. לאחר מכן קרל הביס ושבה את פרנסואה בקרב פאביה ולכן יכול היה לכפות עליו לחתום על הסכם מדריד שסיים את מלחמת ארבע השנים. הנרי החליט להוציא את אנגליה מהמלחמה לפני בן בריתו וחתם על חוזה מור ב-30 באוגוסט 1525.‏[39]

ביטול נישואיו לקתרין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסביבות השנים 1525 - 1521, ניהל הנרי רומן עם מרי בוליין, שושבינה של קתרין. הייתה ספקולציה על כך ששני ילדיה של מרי, קתרין והנרי היו ילדיו של הנרי, אך זה מעולם לא הוכח והמלך מעולם לא הכיר בהם כפי שנהג עם הנרי פיצרוי.‏[40] בשנת 1525, בעוד הנרי הופך להיות יותר ויותר חסר סבלנות לגבי אי יכולתה של קתרין להפיק יורש זכר כפי שאיפתו, הוא התאהב באחותה של מרי, אן בוליין, שהייתה אז אישה צעירה וכריזמטית בפמליה של המלכה.‏[41] אן, עם זאת, התנגדה לניסיונותיו לפתות אותה וסירבה להפוך לפילגשו כמו אחותה‏[42] הנרי שקל את שלוש האפשרויות שלו למציאת יורש לשושלת ובכך לפתור את מה שנקרא אז בחצר כ"עניינו הגדול של המלך". האפשרויות הללו היו: להעניק לגיטימציה להנרי פיצרוי, מה שידרוש את התערבותו של האפיפיור וגם יהיה ניתן לערעור; להשיא את ביתו מרי בהקדם האפשרי בתקווה לנכד שיירש אותו באופן ישיר, אך מרי הייתה קטנה יחסית לגילה והיה נראה שהיא לא תהיה מסוגלת להרות לפני מותו של הנרי; או איכשהו להיפטר מקתרין ולהינשא למישהי בגיל שמסוגל ללידת ילדים. האופציה השלישית הייתה בסופו של דבר המושכת ביותר מבחינת הנרי. היות שבכך ראה את האפשרות להינשא לאן,‏[43] ומהר מאד שאיפתו העיקרית של המלך הייתה לבטל את נישואיו לקתרין.‏[44] זו הייתה ההחלטה שתגרום להנרי לדחות את סמכות האפיפיור ולהתחיל את הרפורמציה באנגליה.

אין הסכמה רחבה על הכוונות והמניעים המדויקים של הנרי בשנים הבאות.‏[45] הנרי עצמו, לפחות בחלק המוקדם של שלטונו, היה קתולי אדוק ובקי בכתבי הקודש עד כדי כך שכשפרסם בשנת 1521 את ה- Assertio Septem Sacramentorum ("הגנה על שבעת הסקרמנטים") הוא זכה בתואר של מגן האמונה מהאפיפיור ליאו העשירי. העבודה ייצגה הגנה נלהבת על עליונות האפיפיור, כנגד רעיונותיו הפרוטסטנטים של מרטין לותר. לא ברור מתי בדיוק שינה הנרי את דעתו על הנושא וזאת בעוד הוא נהיה להוט יותר ויותר לנישואים שניים. ללא כל ספק, עד שנת 1527 הוא שכנע את עצמו שבנישואיו לקתרין, אשת אחיו, הוא פועל נגד הכתוב בספר ויקרא, פרק כ', פסוק כ"א,‏[46] מכשול שכעת הוא האמין שלאפיפיור מעולם לא הייתה הסמכות להתיר. זה הטיעון אותו לקח הנרי לאפיפיור קלמנס השביעי בשנת 1527 בתקווה שיבטל את נישואיו עם קתרין, ובכך להבטיח לפחות קו התקפה אחד פחות.‏[45] כל תקווה לפתות את קתרין לפרוש לנזירות או להישאר בשקט הייתה אבודה.‏[47] הנרי שלח את המזכיר שלו, ויליאם נייט, לערער ישירות לכס הקדוש בטענה כי ההיתר המקורי של נישואי המלך לקתרין נוסח בצורה שגויה. נייט לא הצליח; האפיפיור לא היה יכול להיות מוטעה בכזו קלות.‏[48]

הנרי בשנת 1531

כדי להשיג את מטרתו, הנרי התמקד עכשיו בארגון בית משפט כנסייתי שיתכנס באנגליה, עם נציג של קלמנס השביעי. אף על פי שקלמנס הסכים ליצירת בית משפט כזה, לא הייתה לו שום כוונה לייפות את כוחו של שליחו לורנצו קמפגיו להחליט לטובתו של הנרי. ייתכן שהחלטה מוקדמת זו נבעה מלחץ מכיוון קרל החמישי, האחיין של קתרין, שקלמנס השביעי היה משועבד לו. לאחר פחות מחודשיים של שמיעת עדויות, קלמנס החזיר את התיק לרומא עד יולי 1529, מהלך שהראה שהדיון לא יעלה שוב. לאחר שהסיכוי לביטול הנישואין אבד, ולזי - בהיותו קרדינל ונציג של הכנסייה - נחשד בהאטה מכוונת של ביטול הנישואין ונפילת חינו הייתה "פתאומית ומוחלטת".‏[48] הנרי האשים את ולזי בעבירה על חוק "ישן נושן"‏[49] שלפיו אסור לכל סוכן אפיפיורי לבוא לאנגליה ללא הסכמת המלך (וזאת, על אף שהנרי הכיר בולזי כבא כוחו (legatus) הרשמי של האפיפיור באנגליה כבר ב-1518). למרות פיוסו עם הנרי במחצית הראשונה של 1530, הוא הואשם פעם נוספת בנובמבר 1530, הפעם בבגידה, אבל מת בזמן שחיכה למשפט.‏[50] לאחר תקופה קצרה בה הנרי לקח את עול הממשלה על כתפיו,‏[51] סר תומאס מור לקח את התפקיד של הלורד צ'נסלור וראש השרים של הנרי. מור שהיה אינטליגנט ובעל יכולת, היה קתולי אדוק ומתנגד לביטול הנישואים. למרות זאת בתחילה הוא שיתף פעולה עם מדיניותו של המלך והוקיע את ולזי בפרלמנט.‏[52]

שנה לאחר מכן, קתרין גורשה מהחצר והחדרים שלה ניתנו לאן. אן הייתה אישה מלומדת ואינטלקטואלית באופן בלתי רגיל יחסית לזמנה ותמכה בלהיטות ברעיונות הרפורמיסטים הפרוטסטנטים אף על פי שמידת היותה פרוטסטנטית אדוקה נתונה לדיון.‏[53] כשהארכיבישוף מקנטרברי ויליאם ורהם מת, הצורך במציאת תומך נאמן בביטול הנישואים הובילו למינויו של תומאס קרנמר למשרה הפנויה. מינוי זה אושר על ידי האפיפיור, שלא היה מודע לתוכניותיו של הנרי עבור הכנסייה.‏[54]

נישואיו לאן בוליין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחורף 1532, הנרי פגש את פרנסואה הראשון בקאלה וגייס את תמיכתו של המלך הצרפתי בנישואיו החדשים.‏[55] מיד עם חזרתו לדובר שבאנגליה, הנרי ואן נישאו בטקס סודי.‏[56] תוך זמן קצר אן הרתה וב-25 בינואר 1533, נערך טקס נישואים שני בלונדון. ב-23 במאי 1533, במסגרת בית משפט מיוחד שהתכנס במנזר דנסטבל על מנת לפסוק בסוגיית תוקף נישואיו של המלך עם קתרין מאראגון, קרנמר הכריז על נישואי הנרי וקתרין כבלתי מבוססים וחסרי תוקף. חמישה ימים לאחר מכן, ב-28 במאי 1533, הכריז קרנמר שנישואי הנרי ואן תקפים.‏[57] קתרין נושלה באופן רשמי מתוארה כמלכה ובמקום זאת הפכה ל"הנסיכה האלמנה" (בתור אלמנתו של האח, ארתור). במקומה, אן הוכתרה למלכה ב-1 ביוני 1533.‏[58] ב-7 בספטמבר 1533, המלכה ילדה בת מעט לפני הזמן. הילדה הוטבלה בשם אליזבת, לכבוד אמו של הנרי, אליזבת מיורק.‏[59]

דיוקן של אן בוליין מלכתו השנייה של הנרי. העתק של הדיוקן המקורי משנת 1534

בעקבות הנישואים, הייתה סדרה של חקיקת חוקים על ידי הפרלמנט הרפורמיסטי. מטרת החוקים הייתה למצוא פתרונות לסדרה של בעיות מסוימות, תוך הגנה על הרפורמות החדשות מפני ערעור, שכנוע הציבור בחוקיות שלהן וכן חשיפת המתנגדים להם והתמודדות עימם. החוקים הללו טופלו בהרחבה על ידי קרנמר ואחרים וכן על ידי תומאס קרומוול, תומאס אודלי ותומאס הווארד, דוכס נורפוק, כמו גם על ידי הנרי עצמו, שלקח חלק משמעותי בכך. כתוצאה מהחוקים הללו, תומאס מור – שכאמור היה קתולי – התפטר מתפקידו כלורד צ'נסלור והשאיר את קרומוול כראש השרים של הנרי. עם חקיקת חוק הירושה הראשון בשנת 1533, בתה של קתרין, מרי, הוכרזה בלתי חוקית; נישואיו של הנרי לאן הוכרזו כחוקיים וצאצאיה של אן הוכרזו כהבאים בסדר הירושה. עם חוקי הסמכות העליונה שנחקקו בשנת 1534, הפרלמנט גם הכיר במעמד של המלך כראש ההכנסייה האנגליקנית. חוק הגבלת הערעורים שנחקק בשנת 1532, ביטל את הזכות לעתור לרומא בשום נושא שהוא.‏[60] רק אז נקט האפיפיור קלמנס בצעד של נידוי כלפי הנרי ותומאס קרנמר, אף על פי שלקח זמן עד שהנידוי הפך לרשמי.

המלך והמלכה לא היו מרוצים מחיי הנישואים שלהם. הזוג המלכותי נהנה מתקופות של רוגע וחיבה, אך אן סירבה לשחק את תפקיד האישה הכנועה כפי שהיה מצופה ממנה. החִיות והאינטלקט הדעתני שהפכו אותה לכה מושכת בתור מאהבת אסורה, גרמו לה להיות יותר מדי עצמאית בשביל התפקיד הטקסי של אישה מלכותית, בהתחשב בכך שהנרי ציפה לציות מוחלט מאלו שהייתה להם אינטרקציה איתו בתפקיד רשמי בחצר. אופייה הלוחמני יצר לה אויבים רבים. כמו כן, הנרי סלד מנרגנותה המתמדת וממזגה האלים ולאחר הריון מדומה או הפלה ב-1534, הוא ראה את כשלונה להעניק לו בן כבגידה. כבר בחג המולד ב-1534, הנרי דן עם קרנמר וקרומוול על הסיכויים לעזוב את אן מבלי להצטרך לחזור לקתרין.‏[61] אף על פי שידוע שלהנרי היה רומן עם מרגרט שלטון ב-1535, ההיסטוריונית אנטוניה פרייזר טוענת שלמעשה להנרי היה רומן עם אחותה מרי שלטון.‏[26]

ההתנגדות למדיניות הדתית של הנרי דוכאה במהירות באנגליה. מספר נזירים שהתנגדו הוצאו להורג ורבים אחרים הוקעו. המתנגדים הבולטים ביותר כללו את ג'ון פישר, בישוף רוצ'סטר וסר תומאס מור, שסירבו להכיר במלך כראש הכנסייה. גם הנרי וגם קרומוול לא היו מעוניינים בהוצאתם להורג; הם קיוו שהשניים ישנו את דעתם ויצילו את עצמם. פישר התנגד באופן פומבי להנרי כראש הכנסייה, אך – שלא כמו פישר – מור היה זהיר ונמנע מלעבור על חוק הבגידה באופן גלוי; חוק זה (שלא כמו חוקים אחרים) לא אסר התנגדות שקטה. שניהם הואשמו מאוחר יותר בבגידה במלכות, אם כי הרשעתו של מור הייתה על ידי ראיה מפוקפקת שהתבססה על שיחה יחידה של מור עם ריצ'רד ריץ', פרקליט המדינה. הם הוצאו להורג בקיץ של 1535.‏[62]

הדיכויים הללו, כמו גם חוק פירוק המנזרים ב-1536, תרמו להתנגדות רחבה יותר לרפורמות של הנרי, הראוייה לציון ביותר היא ה- "Pilgrimage of Grace" (-"צליינות החסד"), התקוממות גדולה בצפון אנגליה באוקטובר, 1536. 20,0000 עד 40,0000 מורדים שהונהגו על ידי רוברט אסק, ביחד עם חלק מאצולת הצפון. הנרי השמיני הבטיח למורדים שהוא יחנון אותם והודה להם על "העלאת הנושא לתשומת לבו". אסק אמר למורדים שהם הצליחו במשימתם ושהם יכולים להתפזר ולחזור לביתם. הנרי ראה במורדים בוגדים ולא הרגיש מחויב לקיים את הבטחותיו, לפיכך, כאשר מקרי אלימות נוספים התרחשו לאחר הצעת המחילה של הנרי, הוא מיהר לשבור את הבטחתו לחנינה. המנהיגים, כולל אסק, נעצרו והוצאו להורג באשמת בגידה. עוד כ-200 מורדים הוצאו להורג והפרעות הסדר פסקו.‏[63]

ההוצאה להורג של אן בוליין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 בינואר 1536, חדשות בדבר מותה של קתרין מאראגון הגיעו אל המלך והמלכה. הנרי קרא להפגנות שמחה פומביות על מותה של קתרין. המלכה הרתה שוב והייתה מודעת להשלכות שיהיו במקרה שלא תלד בן. מאוחר יותר באותו חודש, ב-29 בינואר 1536, יום הלווייתה של קתרין, המלך נפל מסוסו במהלך טורניר, נפצע קשה ולמשך זמן נראה היה שחייו בסכנה. כשחדשות על התאונה הגיעו למלכה, היא נכנסה להלם והפילה בן זכר שהיה אז כבן 15 שבועות.‏[64] האובדן האישי הזה היווה את תחילת הסוף של הנישואים המלכותיים.‏[65] היות ששאיפתו הנואשת של הנרי לבן הייתה ידועה, הרצף של הריונותיה של אן משכו הרבה עניין. הסופר מייק אשלי העריך שאן ילדה שני ילדים מתים לאחר ההפלה ב-1536,‏[66] אך רוב המקורות מעידים רק על לידתה של אליזבת בספטמבר, 1533, הפלה אפשרית בקיץ של 1534 ועל ההפלה של הילד הזכר לאחר כארבעה חודשי הריון בינואר, 1536.‏[67]

על אף שמשפחת בוליין עדיין החזיקה בעמדות חשובות במועצה המלכותית, לאן היו אויבים רבים, כולל צ'ארלס ברנדון, דוכס סאפוק הראשון. אפילו דודה, תומאס הווארד דוכס נורפוק, התרעם על הכוחניות שלה. הבוליינים העדיפו את צרפת על פני קיסר האימפריה כבן ברית פוטנציאלי, אך חסדו של המלך נטה כלפי האחרון (חלקית בגלל השפעתו של קרומוול), ובכך נגרם נזק להשפעת המשפחה. נגד אן התייצבו גם התומכים לפיוס עם הנסיכה מרי בתה של קתרין (ביניהם התומכים לשעבר של קתרין), שהגיעה עכשיו לבגרות. ביטול הנישואים לאן היה אפשרי, אך מתנגדיה של אן חיפשו עילה להוציאה להורג. רבים האמינו שהשפעתו האנטי – בוליינית של קרומוול הובילה לכך.‏[68]

סופה של אן באה זמן קצר לאחר החלמתה מההפלה האחרונה. האם ההוצאה להורג באה כתוצאה מהאשמות של בגידה, ניאוף, או כישוף זוהי שאלה שנשארה נושא לדיון בין היסטוריונים.‏[53] סימנים מוקדמים לירידת חינה כללו את הפילגש החדשה של המלך, ג'יין סימור, שעברה לגור ברבעים חדשים בארמון‏[69] והסירוב בו נתקל אחיה של אן, ג'ורג' בוליין, להתקבל למסדר הבירית, מינוי שניתן במקום זאת לניקולס קרו.‏[70] ג'ורג וכמה אנשי חצר נוספים הוצאו להורג בעוון ניאוף ובשעה שמונה בבוקר, ב-19 במאי 1536, אן הוצאה להורג בטאוור גרין.‏[71]

נישואיו לג'יין סימור; עניינים פנימיים וחיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יום לאחר הוצאתה להורג של אן ב-1536, הנרי התארס לסימור שהייתה אחת מבנות הלוויה של המלכה. סימור הייתה ההפך המוחלט מאן בוליין; האנשים שיבחו את ג'יין על טבעה השלו והעדין. היא אוזכרה כ"גברת העדינה ביותר שאי פעם הכרתי" על ידי ג'ון ראסל וכונתה "האוקיינוס השקט" על ידי השגריר המלכותי צ'פויס בשל מאמצי השכנת השלום שלה בחצר.‏[72][73] היא נחשבה כאישה ענוה, עדינה, פשוטה וצנועה, שמשפחתה הגדולה הפכה אותה למועמדת מתאימה ללדת להנרי ילדים רבים. המוטו שלה היה "מחויבת לציית ולשרת". הם נישאו עשרה ימים לאחר מכן.

ב-12 באוקטובר 1537, ג'יין ילדה בן, הנסיך אדוארד - אדוארד השישי לעתיד. הלידה הייתה קשה וב-24 באוקטובר 1537, המלכה מתה מזיהום ונקברה בטירת וינדזור. האופוריה שאפפה את הולדתו של אדוארד הפכה לצער. לאחר מותה הנרי לבש שחורים במשך שלושה חודשים ולא נישא שנית במשך שלוש שנים.‏[74] ג'יין הייתה האישה האהובה על הנרי והיחידה שילדה לו יורש זכר.

ג'יין סימור מלכתו השלישית של הנרי
ג'יין סימור, הנרי והנסיך הצעיר אדוארד בציור משנת 1545 על ידי אמן בלתי ידוע. בזמן יצירת הציור הנרי היה נשוי לאשתו השישית קתרין פאר

במחצית הראשונה של שנות השלושים, בזמן שקרל החמישי היה עסוק בעניינים פוליטיים פנימיים בממלכותיו הרבות ובאיומים חיצוניים והנרי ופרנסואה היו ביחסים טובים באופן יחסי, המדיניות הפנימית ולא החיצונית הייתה ראשונה בסדר העדיפויות של הנרי. ב-1536, לדוגמה, הנרי נתן את הסכמתו לחוקי האיחוד, שמשמעותם הייתה סיפוח ויילס מבחינה חוקית ואיחוד אנגליה ויילס לאומה אחת. בעקבות חוק זה בא חוק הירושה השני (חוק הירושה 1536), שעל פיו ילדיו של הנרי מג'יין הם הבאים ברצף הירושה. כמו כן משמעות החוק הייתה שמרי ואליזבת הן בלתי חוקיות ובכך נמנעה מהן אפשרות המלוכה. בנוסף, הוענק למלך כוח לקביעת סדר הירושה בצוואתו במקרה שלא יהיה לו צאצא נוסף (אדוארד לא נולד עדיין)‏[75] מכל מקום, כאשר בינואר 1539 קרל ופרנסואה כרתו שלום ביניהם, הנרי נהיה יותר ויותר מודאג. קרומוול, בתפקידו כרב-מרגלים, סיפק להנרי רשימה קבועה של איומים על הממלכה (אמתיים או מדומים, שוליים או רציניים) והנרי הפך להיות פרנואיד יותר ויותר. הנרי צבר עושר רב בעקבות פירוק המנזרים; בחלק מהרזרבות הכלכליות הוא השתמש לבניית סדרה של הגנות על החופים וחלק נוסף הוא חסך לשימוש במקרה של פלישה צרפתית – גרמנית.‏[76]

נישואיו לאן מקליווס (אנה מקלווה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה הזו, לאחר שהבטיח לעצמו יורש זכר, הנרי רצה להינשא שוב על מנת להבטיח את הירושה וראה בנישואין עניין פוליטי. בעקבות הפרדות הכנסייה האנגלית מרומא היה חשש מפלישה רומית-קתולית לאנגליה. בשל כך קרומוול, עכשיו רוזן אסקס, הציע להנרי את אן מקליווס, בתו השנייה של יוהאן השלישי דוכס קלווה שבגרמניה, וקרובה של יוהאן פרידריך הנסיך הבוחר של סקסוניה וראש הקונפדרציה הפרוטסטנטית של גרמניה – שהיה יכול לשמש כבן ברית חשוב במקרה של התקפה כזאת על אנגליה. האנס הולביין הצעיר נשלח לקליווס כדי לצייר דיוקן של אן עבור המלך. לאחר שבחן את הדיוקן של הולביין ודורבן על ידי תיאור מחמיא של אן שניתן על ידי אנשי החצר שלו, הם נישאו ב-6 בינואר 1540, אבל לא עבר זמן רב לפני שהנרי רצה לבטל את הנישואים כדי שיוכל להינשא לאחרת.

על פי עדותם של מלוויו, הנרי היה מאוכזב בראותו את אן והרגיש שהיא לא נראתה כפי שתיארו אותה: "היא לא כה נאווה כפי שדווח עליה", הוא התלונן.‏[77] למרות הספקולציה שהולביין צייר אותה באור מחמיא מדי, סביר יותר שהדיוקן היה נכון; רוב ההיסטוריונים מאמינים שמאוחר יותר הנרי השתמש במראה ה'רע' לכאורה של אן ובכישלונה לעורר בו רצון לממש את הנישואים כתירוץ וזאת היות שכולם היללו את קסמיה‏[78] נוסף לעובדה שחִינוֹ של הולביין לא סר בחצר לאחר מכן.

לאחר ליל כלולותיהם, הנרי התוודה בפני קרומוול שהוא לא מימש את הנישואים ואמר: "קודם לכן, חיבתי כלפיה לא הייתה חזקה, אך עכשיו זה נעשה גרוע הרבה יותר". אן לא התווכחה ואישרה שהנישואים מעולם לא מומשו. אירוסיה הקודמים של אן לבנו של דוכס לורן סיפקו עילה נוספת לביטול הנישואים. כתוצאה מכך, הנישואים בוטלו ואן קיבלה את התואר "אחות המלך", שני בתים וקצבה נדיבה‏[79] באותו זמן כבר היה ברור שהנרי התאהב בקתרין הווארד, אחייניתו של תומאס הווארד, דוכס נורפוק יריבו הפוליטי של קרומוול.‏[80]

הדיוקן של אן מקליווס שצויר על ידי האנס הולביין הצעיר בשנת 1539

זמן קצר לאחר מכן, רפורמיסטים פרוטסטנטים רבים (וחניכיו של קרומוול) נשרפו ככופרים.‏[79] חינו של קרמוול סר בינתיים, אף על פי שלא ברור בדיוק למה, למרות חלקו המרכזי בנישואין הכושלים הוא לא הואשם באופן רשמי כאחראי על הכישלון ויש מעט עדויות על חילוקי דעות שהיו לו עם המלך במדיניות פנים או חוץ.‏[81] ללא ספק נורפוק ניצל את קשריה של אחייניתו המלכה כדי לגרום לקרומוול להחשב לאויב החצר.‏[80] קרומוול הואשם בבגידה בעקבות עברות זוטרות כמכירת רישיונות ייצוא, מתן דרכונים וגביית עמלות ללא רשות וייתכן שגם באשמת הכישלון במדיניות החוץ שהתלווה לכישלון הנישואים עם קליווס.‏[82][83] כתוצאה מכך, הוא נאסר וראשו נערף.‏[81] הלך הרוח האנטי פרוטסטנטי שקיבל רוח גבית בעקבות נפילתו של קרומוול לא הצליח לחסל את הקו הפרוטסטנטי שקרומוול הנהיג.

נישואיו לקתרין הווארד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-28 ביולי 1540 (יום הוצאת קרומוול להורג), הנרי התחתן עם קתרין הווארד הצעירה, בת דודה ראשונה ובת לוויה של אן בוליין.‏[84] הוא היה מאושר ביותר עם מלכתו החדשה ונתן לה את אדמותיו של קרומוול ומערך גדול של תכשיטים. אולם, זמן קצר לאחר נישואיה, למלכה קתרין היה רומן עם איש החצר תומאס קולפפר. וכן היא העסיקה בתור מזכיר את פרנסיס דרהם, מי שהיה מאורס לה בעבר באופן לא רשמי ושעמו היה לה רומן קודם נישואיה. לאנשי החצר נודע על הרומן שלה עם דרהם כשהנרי לא היה בסביבה; הם שלחו את תומאס קרנמר לחקור את העניין והוא הביא לידיעת המלך הוכחות לרומן שהיה למלכה עם דרהם בעבר. בהתחלה הנרי סירב להאמין להאשמות אך רק לאחר פגישה נוספת של המועצה הנרי האמין לדבר, נתקף בזעם, האשים את המועצה ואז יצא לנחם את עצמו בציד. כאשר המלכה תושאלה, היא יכלה להודות בקיום הסכם נישואים קודם עם דרהם, מה שהיה הופך את נישואיה למלך כבלתי תקפים, אך במקום זאת קתרין טענה שדרהם הכריח אותה להיכנס לתוך מערכת יחסי ניאוף. בינתיים, דרהם חשף את מערכת יחסיה של המלכה עם תומאס קולפפר. קולפפר ודרהם הוצאו להורג וב-13 בפברואר גם ראשה של קתרין נערף.‏[85]

דיוקן של קתרין הווארד מלכתו החמישית של הנרי. צויר על ידי האנס הולביין הצעיר

ב-1542, המנזרים האחרונים שנותרו באנגליה פוזרו והרכוש שלהם הועבר לכתר. ראשי המנזרים איבדו את מושביהם בבית הלורדים; רק ארכיבישופים ובישופים נכללו באלמנט הכנסייתי של הגוף והלורדים החילוניים עלו במספרם לראשונה על הלורדים הרוחניים (-אנשי כמורה בעלי מושבים בבית הלורדים).

פלישה שנייה לצרפת ו"החיזור הגס"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הברית שנכרתה ב-1539 בין פרנסואה לקרל התערערה, ובסופו של דבר הידרדרה עד כדי מלחמה מחודשת. בעקבות מותן של קתרין מאראגון ואן בוליין, היחסים בין קרל והנרי השתפרו באופן ניכר והנרי חתם על ברית סודית עם הקיסר. הוא החליט להיכנס למלחמה האיטלקית לצידו של בן בריתו החדש. פלישה לצרפת תוכננה ל-1543. כהכנה לכך, הנרי פעל כדי לחסל את האיום הפוטנציאלי של סקוטלנד שנשלטה על ידי ג'יימס החמישי. הנרי קיווה לאחד את כתרי אנגליה וסקוטלנד על ידי נישואי בנו אדוארד למרי (מרי, מלכת הסקוטים לעתיד), בתו של ג׳ימס. דבר זה אמור היה גם להמשיך את הרפורמה בסקוטלנד, שהייתה עדיין קתולית. הנרי נלחם בסקוטלנד במשך כמה שנים על מנת להשיג מטרה זו, מלחמה שכונתה "החיזור הגס".

הסקוטים הובסו ב-24 בנובמבר 1542 בקרב סולווי מוס וג'יימס מת מעט לאחר מכן ב-15 בדצמבר. לאחר הסכמת העוצר הסקוטי ארן, הנישואים סוכמו באמנת גריניץ' ב-1 ביולי 1543.

למרות ההצלחה במערכה עם סקוטלנד, הנרי היסס בתחילה לפלוש לצרפת. בסופו של דבר הנרי פלש ביוני, 1544, בהתקפה בעלת שני ראשים. כוח אחד תחת דוכס נורפוק הטיל מצור לא יעיל על מונטריי. האחר, תחת דוכס סאפוק, צר על בולון-סור-מר. לאחר מכן הנרי לקח פיקוד אישי על הצבא, ובולון נפלה ב-18 בספטמבר.‏[86] מכל מקום, הנרי סירב לבקשתו של קרל לצעוד לעבר פריז. המערכה של קרל עצמו נכשלה כישלון חרוץ והוא עשה שלום עם צרפת באותו יום. הנרי נותר לבדו מול צרפת ללא יכולת לעשות שלום. פרנסואה ניסה לפלוש לאנגליה בקיץ של 1545, אבל גם ניסיונו שלו היה כישלון מוחלט. שתי הממלכות נותרו ללא כסף וחתמו על הסכם ארדר ב-7 ביוני 1546. הנרי הגן על בולון למשך שמונה שנים, ולאחר מכן היא הוחזרה לצרפת תמורת 2 מיליון כתרים (750,000 לירה שטרלינג). הנרי היה זקוק לכסף; המערכה ב-1544 עלתה 650,000 ליש"ט ואנגליה שוב הייתה מרוששת.

בינתיים, אף על פי שהנרי עדיין דבק באמנת גריניץ', הסקוטים התכחשו להסכם. בדצמבר 1543. הנרי פתח במלחמה נוספת עם סקוטלנד, ושלח צבא לשרוף את אדינבורו. אך הסקוטים לא נכנעו. תבוסה אנגלית בקרב אנקרום מור (Ancrum Moor) - הניעה כוח פלישה שני. המלחמה הזו הסתיימה באופן רשמי על ידי הסכם ארדר. הפרעות סדר בסקוטלנד המשיכו עד מותו של הנרי.‏[87]

דיוקן של קתרין פאר אשתו השישית והאחרונה של הנרי

נישואיו לקתרין פאר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנרי נשא את אשתו האחרונה, האלמנה האמידה קתרין פאר, ביולי 1543. פאר שהייתה אישה משכלת ורפורמיסטית התווכחה עם הנרי בענייני דת רבים. בסופו של דבר - כנראה גם בעקבות השפעתה של פאר - הנרי נשאר מחויב למיזוג ייחודי של קתוליות ופרוטסטנטיות - מיזוג שאותו הנהיג עד מותו. פאר עזרה להביא לפיוס בין הנרי לבנותיו מרי ואליזבת.‏[88] ב-1543 חוק של הפרלמנט החזיר את הבנות לסדר הירושה לאחר אדוארד, (כרגע, נסיך ויילס). אותו חוק אפשר להנרי לקבוע את המשך שושלת הירושה בצוואתו.‏[89]

הנרי בשנת 1542

הידרדרות בריאותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב מאוחר בחיים, הנרי סבל מהשמנת יתר; מידת מותניו הייתה 54 אינץ' (140 סנטימטר) הוא כמעט לא היה יכול ללכת בכוחות עצמו והיה צריך להעביר אותו ממקום למקום בעזרת המצאות מכניות. הוא התכסה בפצעי שחין כואבים ומלאים וייתכן שגם סבל מצינית. ניתן לייחס את השמנת היתר שלו ושאר בעיותיו הרפואיות לתחרות ההתכתשות ב-1536, בה הוא נפצע ברגלו. התאונה פתחה מחדש פצע שכבר היה קיים ברגלו שנים קודם לכן, ורופאיו מצאו את הפצע קשה לטיפול. הפצע התמלא והרקיב במשך שארית חייו והפך לנמק. בעקבות כך נמנע מהנרי להמשיך להתמיד ברמת הפעילות הפיזית ממנה הוא נהנה קודם לכן. על פי מחקר אחר, ההיסטוריה ומורפולוגית הגוף של הנרי השמיני היו כנראה התוצאה של פציעת מוח טראומטית ממנה סבל לאחר תאונת ההתכתשות מה שבסופו של דבר הוביל להשמנת היתר שלו. תאונת ההתכתשות כנראה גם גרמה לתנודות מצב הרוח של הנרי, שהשפיעו באופן דרמטי על האישיות והטמפרמנט שלו.‏[90]

התאוריה שהנרי סבל מעגבת נדחתה על ידי רוב ההיסטוריונים.‏[91] תאוריה חדשה יותר מציעה שהסימפטומים הרפואיים של הנרי הם מאפיינים של סוכרת סוג 2 שאינה מטופלת. לחלופין, ההפלות הרבות של נשותיו והתדרדרותו הנפשית הובילו חלק להציע שייתכן והמלך סבל מתסמונת מקלאוד.‏[92][93] יש המזהים את המחסור בהורמון גדילה (GHD) כמקור להשמנת היתר של הנרי, וכן כמקור לשינויי ההתנהגות המשמעותיים שלו בחייו המאוחרים, כולל נישואיו המרובים.‏[94]

מותו וקבורתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השמנת היתר של הנרי זרזה את מותו בגיל 55, שהתרחש ב-28 בינואר 1547 בארמון וייטהול, ביום שהיה צריך להיות יום הולדתו ה-90 של אביו. מספרים כי מילותיו האחרונות היו: "נזירים! נזירים! נזירים!" אולי כהתייחסות לנזירים שהוא גרם לגירושם במהלך פירוק המנזרים.‏[95]

ארונות הקבורה של הנרי (במרכז, הרוס), ג'יין סימור (מימין) וצ'ארלס הראשון עם בנה של המלכה אן בכנסיית סנט ג'ורג' בטירת וינדזור

ב-14 בפברואר 1547 ארונו של הנרי הונח למשך הלילה במנזר סיון (Syon Monastery), בדרך לקבורה בכנסיית סנט ג'ורג', וינדזור. שנים עשר שנה קודם לכן, ב-1535, נזיר פרנציסקני בשם ויליאם פייטו, הטיף לפני המלך בארמון גריניץ' ש"משפטי אלוהים מוכנים ליפול על ראשו ושהכלבים ילקקו את דמו, כפי שהם עשו לאחאב",.‏[96][97] סופר שהנבואה התגשמה במשך אותו לילה במנזר סיון, כאשר מעט "חומר סרוח בצבע דם"‏[98] נזל מהארון לרצפה.

הנרי השמיני נטמן – על פי בקשתו – בכנסיית סנט ג'ורג' בטירת וינדזור ליד ג'יין סימור. יותר ממאה שנה מאוחר יותר, נקבר המלך צ'ארלס הראשון (1600-1649) באותה קטקומבה.‏[99]

ירושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו, בנו החוקי היחיד, אדוארד, בנו מג'יין סימור, ירש את הכתר והפך לאדוארד השישי (1547-1553). היות שאדוארד היה אז רק בן תשע, הוא לא היה יכול להפעיל את הסמכות בפועל. צוואתו של הנרי מינתה 16 אפוטרופוסים שישרתו במועצת עוצרות עד שאדוארד יגיע לגיל 18. האפוטרופוסים בחרו באדוארד סימור, דוכס סומרסט אחיה הגדול של ג'יין סימור להיות לורד פרוטקטור של הממלכה. לאחר אדוארד, הכתר היה אמור לעבור למרי, בתו של הנרי השמיני מקתרין מאראגון והיורשים שלה. אם למרי לא יהיו צאצאים, הכתר היה אמור לעבור לאליזבת, בתו של הנרי מאן בוליין והיורשים שלה. במקרה שלאליזבת לא יהיו יורשים, הכתר יעבור לצאצאים של אחותו הצעירה של הנרי השמיני, מרי, מלכת צרפת. לעומת זאת, צאצאיה של מרגרט, אחותו של הנרי - הסטיוארטים, שליטי סקוטלנד, לא נכללו בירושה.‏[100] הסעיף האחרון לא מומש כשג'יימס השישי מלך סקוטלנד הפך לג'יימס הראשון, מלך אנגליה לאחר מותה של אליזבת.

תדמית ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנרי טיפח תדמית של איש רנסאנס. החצר שלו הייתה מרכז של חדשנות מחקרית ואמנותית שהייתה ידועה בזוהרה הראוותני שדגם מוקטן שלה היה בשדה אריג הזהב. הוא סייר בארץ בחיפוש אחר נערי מקהלה, לקח חלק מהם ישירות מהמקהלה של ולזי, והציג בחצר מוזיקת רנסאנס. בין המוזיקאים היו בנדיקט דה אופיטייס, ריצ'רד סמפסון, אמברוז לופו ונגן העוגב הוונציאני דיוניסיו ממו. הנרי עצמו החזיק אוסף ניכר של כלי נגינה; הוא היה מיומן בחליל, יכול היה לנגן בעוגב והיה נגן מוכשר בצ'מבלו.‏[101] הוא היה מוזיקאי מוכשר, סופר ומשורר; היצירה המוזיקלית הידועה ביותר שלו היא "pastime with good company"‏[102] ("בילוי עם חברה טובה"). לעתים קרובות מייחסים לו את כתיבת "greensleeves"‏[103] ("שרוולים ירוקים") אבל כנראה הוא לא כתב את זה. הוא היה מהמר נלהב והצטיין בספורט, במיוחד בהאבקות, צייד וטניס מלכותי. הוא היה ידוע בהגנתו החזקה על הנצרות.‏[5] המלך היה מעורב בבנייתם המקורית ובשיפורם של כמה בניינים חשובים, כולל ארמון נונסאץ', קפלת קינגס קולג' ומנזר וסטמינסטר בלונדון. רבים מהמבנים ששופרו על ידי הנרי היו רכוש שהוחרם מולזי, כמו כרייסט צ'רץ' (אוקספורד), המפטון קורט; ארמון וייטהול וטריניטי קולג' (קיימברידג').

התווים של "pastime with good company" - יצירתו של הנרי. הספרייה הבריטית, לונדון

הנרי היה אינטלקטואל. המלך האנגלי הראשון בעל חינוך הומניסטי מודרני, הוא קרא וכתב באנגלית, צרפתית, לטינית ושלט באופן יסודי בתוכן ספרייתו המצוידת היטב. הוא כתב הערות אישיות על הרבה ספרים וכתב ופרסם ספר משלו. נאמר עליו שהוא כתב את השיר "helas madam". הוא ייסד את בית הספר "כרייסט צ'רץ' קתדרל" באוקספורד, ב-1546. כדי לקדם את התמיכה הציבורית לרפורמה בכנסייה, היו להנרי בלי סוף ספרונים והרצאות מוכנים. לדוגמה, הספר "oratio" של ריצ'רד סמפסון (1534) דרש ציות מוחלט לכתר וטען שהכנסייה האנגלית תמיד הייתה עצמאית.‏[104] ברמה הפופולרית, להקות תיאטרון וזמר שמומנו על ידי הכתר סיירו מסביב לארץ כדי לקדם את ההנהגות הדתיות החדשות: האפיפיור הכמרים והנזירים הקתולים הושמו ללעג וקלס, בּעוד המלך הנאדר כונהּ "המגן האמיץ והגיבור של הדת האמיתית".‏[105] הנרי עבד קשה כדי להציג תמונה של סמכות בלתי מעורערת וכוח שאין לעמוד בפניו.‏[106]

בהיותו איש גדול וחזק (מעל 180 סנטימטר גובהו ובעל מבנה רחב), הוא הצטיין בהתכתשות וציד. יותר מבילויים, הם היו כלים פוליטיים ששימשו למטרות רבות, מהגדלת התדמית האתלטית המלכותית שלו ועד להרשמת צירים ושליטים זרים. לפיכך הוא אירגן תחרות הפלה ברומח בגריניץ' ב-1517, שם הוא לבש שריון מוזהב, קישוטי סוסים מוזהבים ותלבושות קטיפה, סטן ואריג זהב עטור פנינים ותכשיטים. זה הרשים כהוגן את השגרירים הזרים ואחד מהם כתב הביתה ש"העושר והתרבותיות של העולם הם כאן ואלו המכנים את האנגלים ברברים נראים לי כהופכים עצמם לכאלה."‏[107]

הנרי פרש בסופו של דבר מהשתתפות בטורנירים בשנת 1536 לאחר נפילה קשה מהסוס שלו שהותירה אותו חסר הכרה למשך שעתיים, אך הוא המשיך לממן שני טורנירים מפוארים בשנה. אז הוא החל להוסיף משקל ואיבד את הגזרה האתלטית והרזה שהפכה אותו לנאה כל כך; אנשי החצר של הנרי החלו להתלבש בבגדים מרופדים היטב כדי לחקות – ולהחמיא – למונרך היותר ויותר מוצק שלהם. לקראת סוף שלטונו בריאותו התדרדרה במהירות בשל אכילה לא בריאה.‏[108][109][110]

ממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרדינל תומאס וולזי בשנת 1526

כוחם של שליטי בית טיודור, כולל הנרי, היה 'מלא' ו'שלם', היות שהם שלטו, כפי שהם טענו, בחסדו של אלוהים לבדו.‏[111] התפקידים שהיו חלק מן הזכות המלכותית כללו פעולות דיפלומטיות (שכללו נישואים מלכותיים), הכרזות מלחמה, ניהול המטבע, סוגיית החנינות המלכותיות והכוח לכנס ולפזר את הפרלמנט בזמן הדרוש. אף על פי כן, כפי שניכר במהלך היפרדותו של הנרי מרומא, השליט עבד בתוך מגבלות קבועות, בין חוקיות ובין כלכליות, שאילצו אותו לעבוד בצמוד לאצולה ולפרלמנט.‏[112] למעשה, שליטי טיודור השתמשו בפטרונות כדי לתחזק חצר מלכותית שכללה מוסדות רשמיים כמו המועצה המלכותית, כמו גם יועצים ונאמנים פחות רשמיים.‏[113] גם העלייה וגם הנפילה של אצילי חצר יכלה להיות מהירה: אף על פי שמספר ההוצאות להורג המיוחסות להנרי במהלך שלטונו מנופח (72,000),‏[114] הנרי ללא ספק הוציא להורג על פי רצונו, באמצעות שריפה או עריפת ראש, את שתיים מנשותיו, עשרים אצילים, ארבעה עובדי ציבור מובילים, שישה בני לויה קרובים וחברים, קרדינל אחד (ג'ון פישר) ואבות מנזר רבים.‏[106]

אחד מהוויכוחים המתמשכים בהיסטוריוגרפיה של התקופה היה המידה בה ראשי השרים שלטו בהנרי.‏[115] ההיסטוריון ג. ר. אלטון טען שאחד מהשרים הללו, תומאס קרומוול, הוביל "מהפיכה טיודורית בממשלה" באופן עצמאי למדי מהמלך שאותו אלטון הציג כאופורטוניסטי, וכמשתתף עצל בכל ענייני הפוליטיקה המהותיים בעוד הוא הסתמך על אחרים גם לגבי רעיונות וגם לגבי עשיית רוב העבודה. אלטון טען שכאשר הנרי כן התערב באופן אישי בניהול המדינה, הוא לרוב גרם לנזקים. גם המידה של החשיבות וההשפעה של סיעות בחצרו של הנרי נידונה באופן דומה בהקשר של לפחות חמש פרשיות במהלך שלטונו של הנרי, כולל נפילתה של אן בוליין.‏[116]

החל משנת 1514 ועד 1529, היה זה הקרדינל תומאס ולזי (1473-1530) שפיקח על מדיניות החוץ והפנים עבור המלך הצעיר בתוקף תפקידו כלורד צ'נסלור. ולזי ריכז את הממשלה הלאומית והרחיב את הסמכות המשפטית של בתי המשפט של המועצה המלכותית, במיוחד את חדר הכוכב (Star chamber). הכוח של בית המשפט עצמו לא האריך ימים לאחר ולזי, היות שלא נערכה בו אף רפורמה מנהלית רצינית.‏[117] ולזי עזר למלא את החלל שנוצר בממשלה בשל ירידה במעורבותו של הנרי (במיוחד בהשוואה לאביו), אבל עשה זאת בעיקר על ידי כך שכפה את עצמו במקומו של המלך.‏[118] המהפכה שלו בבתי המשפט שאפשרה גם לפשוטי העם להציג את טענותיהם הרגיזה את העשירים, שהיו מוטרדים גם בשל עושרו העצום ואורח חייו הראוותני‏[119][120] ולזי אכזב מאד את המלך כאשר הוא נכשל בהשגת ביטול נישואיו למלכה קתרין. אוצר המדינה היה ריק לאחר שנים של בזבזנות והנרי היה זקוק לגישה חדשה לחלוטין; ולזי היה חייב להיות מוחלף. לאחר 16 שנים בפסגה, בשנת 1529 הוא איבד את כוחו וב-1530 נעצר באשמות שווא של בגידה ומת במעצר. נפילתו של ולזי הייתה אזהרה לאפיפיור ולאנשי הכמורה באנגליה על מה שיהיה צפוי במקרה של כישלון במילוי בקשותיו של המלך. הנרי לקח אז שליטה מלאה בממשלתו, אף על פי שפלגים רבים בחצרו המשיכו לנסות להחריב ולהרוס אחד את השני.‏[121]

תומאס קרומוול (1485–1540) שנולד בעיר פאטני באנגליה, עזב את משפחתו בפאטני בעודו נער וחצה את התעלה ליבשת. ב-1514 או 1515 חזר לאנגליה מהיבשת ונכנס במהרה לשירתו של וולזי. הוא החל לעסוק במשפטנות, רכש ידע טוב בתנ"ך וב-1524 התקבל ל"גרייז אין" (אחת מאכסניות המשפט) והפך ליד ימינו של וולזי. קרומוול, שהיה מונע חלקית על ידי אמונותיו הדתיות הפרוטסטנטיות, נתפס על ידי אנשים רבים ככזה שיגשים את שאיפותיהם המשותפות. ב-1531 הצטרף קרומוול למועצה וכבר באותה שנה קרומוול ואנשיו היו אחראים לניסוח של חוקים רבים. ב-1532 קיבל את משרתו הראשונה כשומר תכשיטי הכתר.‏[122] בתקופה הזאת, כוחו של קרומוול במועצה עלה על כוחו של ולזי בזמנו. הוא היה המדינאי הראשון באנגליה שהצליח להפעיל את הפרלמנט האנגלי ביעילות ובשיטתיות. כמו כן קרומוול עבד הרבה דרך משרותיו הרבות להקים מערכת מינהל ממשלתית שתעבוד בנפרד ממערכת המינהל של בית המלוכה.‏[123] קרומוול הפך את זרמי ההכנסה השונים שנקבעו על ידי הנרי השביעי לרשמיים יותר והקצה גופים אוטונומיים גדולים לניהולם. המועצה של המלך הפכה למועצה סודית משופרת, הרבה יותר קטנה ויעילה מהקודמת לה. על ידי פעולותיו של קרומוול נוצר הבדל בין החוסן הכלכלי של המלך ובין זה של המדינה, אף על פי שנפילתו של קרומוול ערערה הרבה מהבירוקרטיה שלו, שדרשה את ידו כדי לשמור על סדר בין הגופים החדשים הרבים ולמנוע בזבוז מופקר‏[124]

הרפורמות של קרומוול נעצרו ב-1539, יוזמות מסוימות שקרומוול ניסה להעביר בפרלמנט נכשלו. כמו כן הקשר של קרומוול לנישואים של הנרי לאן מקליווס החלישו אותו וסיעה אנטי-קרומוולית הוקמה. באותה תקופה הנרי רדף אחר ידה של קתרין הווארד, אחייניתו של הדוכס מנורפוק, וזה היה נורפוק שבסופו של דבר הפיל את קרומוול. הוא הוצא להורג ב-28 ביולי 1540.‏[125]

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה כספית, תקופת שלטונו של הנרי הייתה כמעט אסון. אף על פי שהוא ירש כלכלה משגשגת, הוצאותיו הכבדות של הנרי ותקופות ארוכות של ניהול כושל הרסו את הכלכלה.‏[126] הנרי תלה 2,000 שטיחי קיר בארמונו – בהשוואה, ג'יימס החמישי, מלך סקוטלנד תלה רק 200 שטיחי קיר.‏[127]

כתרי זהב מתקופת שלטונו של הנרי, הוטבעו בין 1544 ל-1547

הנרי ירש הון עצום מאביו הנרי השביעי, שבניגוד לבנו היה חסכני וזהיר בנוגע לכסף. ההון הזה היה מוערך בכ-£1,250,000 (£375,000,000 בסטנדרטים של ראשית המאה העשרים ואחת).‏[128] הנרי הוציא חלק גדול מהעושר הזה על כלכלת חצרו ומשק ביתו, כולל הרבה בעבודות בנייה בארמונות מלכותיים עליהן הוא התחייב. שליטי טיודור היו צריכים לממן את כל ההוצאות של הממשלה מההכנסה הפרטית שלהם. ההכנסה הזו הגיעה מקרקעות הכתר שהיו בבעלותו של הנרי כמו גם מכספי מכס, שהוענקו על ידי הפרלמנט למלך לצמיתות. במהלך שלטונו של הנרי ההכנסות של הכתר נשארו קבועות (בסביבות £100,000),‏[129] אבל נשחקו על ידי אינפלציה ומחירים גבוהים שנגרמו בשל המלחמה.

אכן, המלחמה והשאיפות של הנרי באירופה גרמו ליתרה שהנרי ירש מאביו להתכלות בשנות ה-20 של המאה ה-16. בעוד שהנרי השביעי לא עירב הרבה את הפרלמנט בענייניו, הנרי השמיני היה צריך לפנות לפרלמנט במהלך שלטונו בשביל כסף, במיוחד בשביל מענקי סבסוד למימון המלחמות. פירוק המנזרים סיפק אמצעי למילוי מחדש של קופת האוצר וכתוצאה הכתר לקח בעלות על קרקעות נזיריות בשווי של £120,000 לשנה.‏[130]

רפורמציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת הרפורמציה האנגלית – תהליך הפיכת אנגליה מארץ קתולית לפרוטסטנטית – בדרך כלל מיוחסת להנרי, אף על פי שאין הסכמה רחבה על השתלשלות העניינים המדויקת.‏[45] ללא ספק, ב-1527, הנרי שעד אז היה קתולי אדוק, פנה לאפיפיור לביטול נישואיו עם קתרין, אך לא נראו סימנים שביטול כלשהו עומד להגיע, חלקית כתוצאה משליטתו של קרל החמישי על האפיפיור. הסיפור המסורתי מציג את הסירוב הזה כמניע לאי הכרתו של הנרי בעליונות האפיפיור (עליה הוא הגן עד לאחרונה), על אף שכפי שההיסטוריון א. פ. פולארד טען, גם אם הנרי לא היה זקוק לגירושין, ייתכן והוא היה מתנער משליטת האפיפיור בממשלה האנגלית בשל סיבות פוליטיות טהורות.‏[131]

בכל מקרה, בין 1532 ו-1537, הנרי יזם מספר חוקים שעסקו ביחסים בין המלך והאפיפיור ולפיכך במבנה של הכנסייה האנגלית המתהווה. חוקים אלו כללו את חוק הגבלת העתירות (עבר ב-1533), שחשף לגזר דין מוות כל מי שהציג את צווי האפיפיור באנגליה בכל נושא שהוא. חוק אחר: "כניעת הכמורה" (1534), קבע כי ועידות כנסייתיות לא תחקוקנה חוקים חדשים אלא בהסכמת המלך ובכך הכיר החוק בעליונות של המלך על הכנסייה. עוד חוקים ביטלו את הזכות של האפיפיור למנות אנשים למשרות בכנסייה - זכות זו הועברה ליד המלך, וכן ביטלו באופן סופי את העברת התשלומים ("מס הביכורים") לרומא. חוק העליונות ב-1534 הכריז שהמלך הוא "הראש העליון היחיד של הכנסייה האנגלית על פני האדמה" וחוק הבגידה שבא בעקבותיו הפך את הסירוב ל"שבועת העליונות" - המכירה במלך כראש הכנסייה - למעשה בגידה שעונשו מוות.‏[132] באופן דומה, בעקבות עבירתו של חוק הירושה ב-1533, כל הנתינים הבוגרים בממלכה נדרשו להכיר בשבועה בנישואי הנרי לאן כתקפים ובנישואיו לקתרין כלא תקפים. אלו שסירבו נידונו למאסר עולם וכל מוציא לאור או מדפיס של האשמה כלשהי על אי - תקיפותם של נישואי הנרי לאן נידון למוות.‏[133] בסופו של דבר, כתגובה לנידוי של הנרי על ידי האפיפיור, חוק הרישיונות הכנסייתי הועבר, שמשמעותו הייתה ש"לאנגליה אין ממונה תחת אלוקים, חוץ מהוד מלכותך" ו"שכתרו המלכותי של הנרי" נגרע על ידי "חמסנות ועושק מרושעים ובלתי הגיוניים" מצד האפיפיור.‏[134]

חליפת השריון של הנרי מתוצרת איטלקית, 1544. מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, ניו-יורק

שאר תקופת שלטונו של הנרי הייתה באופן כללי בסימן של התרחקות קלה מהאורתודוקסיה הדתית, שהתאפשרה בין השאר בשל מותם של דמויות חשובות מהתקופה שלפני ההיפרדות מרומא, במיוחד ההוצאות להורג של תומאס מור וג'ון פישר ב-1535 שסירבו להתכחש לסמכות האפיפיור.

לאחר שעשה צעדים רבים בכיוון הרפורמציה, הנרי הבין את הסיכון הגלום בכך להתנגדות רחבה ולאחר המרד של "צליינות החסד" הנרי החליט לסגת אחורה. הנרי, למורת רוחו של קרומוול, התעקש לקבל זמן פרלמנטרי לדיון בשאלות אמונה שונות וקיבל זאת דרך הדוכס מנורפוק הקתולי. דבר זה הוביל להעברתו של "צו ששת הסעיפים" (1539), ששת הסעיפים כללו עקרונות קתולים ברורים‏[135] ובכך הגבילו את תנועת הרפורמה באנגליה.‏[136]

עד סוף תקופת שלטונו, הנרי המשיך עם מדיניות הביניים שלו; אומנם סירוב האפיפיור לבטל את הנישואין גרם להנרי לנתק את הכנסייה האנגלית מהאפיפיור אך מעשה זה מעולם לא גרם להנרי לקבל או להאמין בתורתם של מרטין לותר, אולריך צווינגלי וז'אן קלווין והכנסייה האנגליקנית מעולם לא התאחדה תאולוגית או פוליטית עם הפרוטסטנטיות הגרמנית (למורת רוחו של תומאס קרומוול). לכן, הנרי "נהג להעלות על המוקד לותרנים בעוון כפירה ולדון לתליה קתולים בעוון בגידה".‏[137]

דוגמה לכך היא בסיפורו של ויליאם טינדייל. טינדייל, יליד אנגליה הושפע מלותר (ואף נפגש עמו) נרדף על ידי שלטונות הכנסייה וברח לגרמניה, שם החל לתרגם את הברית החדשה והתורה. כמו כן הוא פרסם מספר מאמרים בנוגע לכוח הכנסייה והמלכים; חיבורו "ציותו של אדם נוצרי" (1528) (the obedience of a christian man), שבו הגן על השלטון העליון של המלכים מצא חן בעיני הנרי, אולם בחיברו "מעשי רבי הכהונה" (1530) (the practice of prelates), תקף את כוונת המלך לגרש את אשתו.‏[138] הכנסייה לא הייתה מעונינת לאפשר להמונים לקרוא את כתבי הקודש בשפתם וכל עותק מהתרגומים של טינדייל שהוברחו לאנגליה (מ-1526) נשרף. בסופו של דבר הוסגר טינדייל לשלטונות האנגלים ב-1536, הוא הוצא להורג וגופתו נשרפה לבקשתו של הנרי. זה לא הפריע להנרי לצוות ב-1540 על כל הכנסיות באנגליה לרכוש עותק מן התנ"ך המתורגם‏[139] (שהושלם ב-1539 על ידי חבריו ותלמידיו של טינדל‏[140]) כדי להכיר לעם את כתבי הקודש – דבר שעד עכשיו היה מנוע ממנו בעקבות החסר בידיעת הלטינית.

פירוק המנזרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר מיסים שבעבר שולמו לרומא הועברו לכתר ב-1535, ראה קרומוול את הצורך לאמוד את שווי הנכסים הנרחבים של הכנסייה (מבחינת מיסים). התוצאה הייתה ה-"Valor Ecclesiasticus" – חקר הכספים של הכנסייה באנגליה. בספטמבר באותה שנה, מינה קרומוול אנשים לערוך ביקורת במוסדות דתיים. הביקורות התמקדו כמעט לחלוטין בבתי הדת הכפריים, ובסופו של דבר מסקנותיהן היו שליליות ביותר. בנוסף לדיווח לקרומוול, הפכו המבקרים את חיי הנזירים לקשים יותר על ידי כפיית סטנדרטים התנהגותיים נוקשים. התוצאה הובילה ביתר שאת לפירוק עצמי של המוסדות. על כל פנים, הראיות שנאספו ב-1536 על ידי קרומוול הובילו במהירות לתחילת פירוק המנזרים, כאשר כל בתי הדת ששוויים היה פחות מ-£200 הוקנו לכתר על פי חוק. לאחר הפסקה קצרה, הועברו בתי דת ששרדו בזה אחר זה לכתר ולרשות אדונים חדשים והפירוק אושר על ידי חוק נוסף ב-1539. בינואר 1540 לא נשארו בתים רבים: כ-800 פורקו. התהליך היה יעיל, עם התנגדות מינימלית והכניס לכתר כ-£90,000 בשנה. המידה שבה הפירוק של כל הבתים תוכנן מלכתחילה נידונה על ידי היסטוריונים; יש כמה ראיות לכך שבמקור תוכנן שהבתים המרכזיים רק יעברו רפורמה.‏[141]

פעולותיו של קרומוול העבירו חמישית מנתח עושרה של אנגליה לידיים חדשות. התוכנית תוכננה בעיקר כדי ליצור אצולה שתהיה אסירת תודה לכתר, וכן שתשתמש באדמות בצורה יעילה יותר.‏[142] מעתה היה המעמד המבוסס ביותר באנגליה מעוניין בהצלחתה של הרפורמציה אשר גרמה לו עושר רב. בין אם זה היה בכוונה וביו אם לא - היה זה הצעד המוצלח ביותר של הנרי כנגד רומא.‏[132]

התגובה לרפורמות הייתה מעורבת. בתי הדת והמנזרים היוו את התמיכה היחידה לעניים ולמרוששים,‏[143] והרפורמות הרחיקו חלק גדול מהאוכלוסייה אל מחוץ ללונדון, מה שעזר לעורר את המרד הצפוני הגדול בין 1536 ל-1537, שנודע כ-Pilgrimage of grace ("צליינות החסד").‏[144] במקומות אחרים התקבלו השינויים בברכה. אלו שנשארו נאמנים לכנסייה הקתולית שמרו על שקט. הם ישובו להופיע בתקופת שלטונה של בתו של הנרי – מרי (1553–1558).

צבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוץ מחילות מצב קבועים בברוויק, קאלה וקרלייל, צבא הקבע של אנגליה מנה רק כמה מאות אנשים. מספר זה הוגדל רק במעט על ידי הנרי. כוח הפלישה של הנרי ב-1513, מנה כ-30,000 איש, שהיו מצוידים בנשק יחסית מיושן לעומת אומות אירופאיות אחרות. אף על פי כן ההבדל ביכולת בין הצבאות לא היה משמעותי בשלב זה, הצבא האנגלי נתמך על ידי ארטילריה בשדה הקרב - המצאה חדשה יחסית ובכמה תותחים גדולים ויקרים המיועדים לתקיפת מקומות תחת מצור.‏[145] כוח הפלישה של 1544 גם כן היה מצויד ומאורגן בצורה טובה, אף על פי שהפיקוד בשדה הקרב היה בידי הדוכסים מסאפוק ונורפוק, כשבמקרה של האחרון, זה הוביל לתוצאות קטסטרופליות במונטריי.

הנרי מפליג מדובר לשדה אריג הזהב ב-1520

הנרי נחשב באופן מסורתי לאחד המייסדים של חיל הים המלכותי. הנרי אהב את הספנות ואת הים; אפשר להבחין בכך בעדותו של שגריר צרפת שהיה נוכח בזמן השקתה של אחת מספינות הצי של הנרי ב-1519: הנרי "מילא תפקיד של קברניט והיה לבוש בגדי מלח עשויים אריג זהב וענוד שרשרת זהב עם כתובת: "אלוהים וזכותי שלי". ומשרוקית הייתה תלויה לו בשרשרתו, אשר בה תקע בקול גדול כמו בחצוצרה".‏[146]

עד התקופה של שלטון הנרי הלחימה בים הייתה דומה לזו שביבשה: הקרבות היו פנים אל פנים בכלי נשק כדוגמת חרבות, קשתות וחצים כשהמטרה היא פשיטה וכיבוש של סיפוני האויב. בתקופת שלטונו של הנרי חיל הים עבר שינוי משמעותי בצורת הלוחמה - מטקטיקות על גבי הספינה לשימוש בתותחים - האוניות היו מנהלות ביניהן דו-קרב ממרחק כאשר הן מפליגות זו בצד זו, או במסלולים מקבילים מנוגדים. לפיכך, הנרי השקיע בתותחי ענק לספינות המלחמה שלו, שהחליפו את תותחי ה"serpentines" הקטנים יותר שהיו בשימוש עד אז. הוא גם התעסק בעיצוב אישי של ספינות – מקובל להאמין שהוא השפיע על עיצוב ה-"rowbarges" (ספינת משוטים) וספינות דומות - אף על פי שתרומתו לכלי שיט גדולים יותר איננה ידועה. הנרי גם היה אחראי ליצירת חיל ים קבוע עם מעגנים ומספנות.

חיל הים הוגדל על ידי הנרי לחמישים אניות (המרי רוז הייתה אחת מהן) לעומת שתיים בלבד בזמן שלטונו של אביו והוא היה אחראי לביסוס "מועצת הצי" שתפקידה היה לפקח באופן ספציפי על כל התחזוקה והתפעול של חיל הים, מה שהיווה את הבסיס לאדמירליות.‏[147] פעולותיו אלו של הנרי לשדרוג והרחבת הצי היוו בין השאר את סיבת הניצחון הגדול של האנגלים על הארמדה הספרדית בתקופת שלטונה של ביתו אליזבת.

היפרדותו של הנרי מרומא יצרה את האיום של פלישה צרפתית או ספרדית גדולה.‏[148] כדי להישמר מפני זה, ב-1538 הוא החל בבניית רשת הגנות מודרנית ויקרה לאורך החופים הדרומיים והמזרחיים של בריטניה מקנט לקרונוול, שנבנו ברובם מחומרים שנלקחו מהמנזרים שנהרסו.‏[149] הוא גם חיזק את ההגנות החופיות הקיימות כמו טירת דובר ומבצר ארצ'ליף וביקר שם באופן אישי למשך כמה חודשים כדי לפקח על המלאכה.‏[150]

אירלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירלנד בשנת 1450: האזור האדום - בשליטה בריטית. האזור הסגול - בשליטת לורדים אנגלו-איריים. האזור הירוק - בשליטת אירים מקומיים.

בתחילת תקופת שלטונו של הנרי, אירלנד הייתה מחולקת באופן יעיל לשלושה אזורים: "התחום" (The Pale), בו השליטה האנגלית הייתה ללא עוררין; "לנסטר" (Leinster) ו"מנסטר" (Munster), שכונו ה"ארץ הממושמעת" שבה שלטו אצילים אנגלו – איריים ו"קונכט" (Connaught) ו"אלסטר" (Ulstar) הגאליות, שבהן הייתה השליטה האנגלית סמלית בלבד. עד 1513, הנרי המשיך את המדיניות של אביו; להרשות ללורדים האיריים למשול בשם המלך. אולם הבעיות החלו לאחר מותו של מושל אירלנד, ג'רלד פיצג'רלד, הרוזן השמיני של קילדייר (Kildare - מחוז באזור "לנסטר"), שבשל כוחו הרב כונה "המלך הבלתי מוכתר של אירלנד". ב-1520, היורש של ג'רלד פיצג'רלד, הרוזן התשיעי של קילדייר (בנו של הרוזן השמיני שנקרא גם הוא ג'רלד פיצג'רלד), הועבר מתפקידו כמושל אירלנד לטובת תומאס הווארד, רוזן סארי. סארי הציע כיבוש צבאי גורף של אירלנד, אך הדרך המועדפת על הנרי וולזי הייתה שכנוע הלורדים האיריים באמצעות דיפלומטיה. מטרותיו השאפתניות של סארי היו יקרות ובלתי יעילות ולאחר שלא הפסיק לשלוח ללונדון בקשות לעוד כסף וחיילים הוא נקרא בחזרה לאנגליה ב-1520 והוחלף בפיירס בטלר – אחד מהטוענים לרוזנות אורמונד. בטלר הוכיח חוסר יכולת לשלוט בהתנגדות האירית, (כולל זו של קילדר עצמו). קילדר מונה שוב למושל ראשי ב-1524. בינתיים, ג'יימס פיצג'רלד, הרוזן של דזמונד ואציל אנגלו-אירי, הכריז על תמיכתו בריצ'רד דה לה פול (אחיו של אדמונד דה לה פול) בתביעתו לכתר האנגלי; כאשר ב-1528 קילדר נכשל בנקיטת אמצעים מתאימים נגדו, הוא שוב הועבר מתפקידו.‏[151]

הבעיה עם דזמונד נפתרה עם מותו ב-1529 ולאחריה באה תקופה של חוסר וודאות. תקופה זו הסתיימה עם מינויו של הנרי פיצרוי, דוכס ריצ'מונד ובנו של המלך למושל אירלנד. הנרי פיצרוי מעולם לא ביקר באירלנד קודם לכן ומינויו היווה שינוי של מדיניות העבר.‏[152] למשך תקופה היה נראה כאילו השלום יושב על כנו עם שובו של קילדר לאירלנד לנהל את השבטים, אבל ההשפעה שלו הייתה מוגבלת. לאחר מכן קילדר, זומן ללונדון; לאחר שהיסס מעט, הוא עזב ללונדון ב-1534, שם הוא יתמודד עם אישומים של בגידה. בנו, תומאס, לורד אופאלי, גינה את המלך והוביל "מסע צלב קתולי" נגד המלך, שבאותו זמן היה שקוע בבוץ של בעיות צבאיות. אופאלי רצח את הארכיבישוף של דבלין והטיל על דבלין מצור. אופאלי הנהיג קבוצת מורדים שכללה אריסטוקרטים מ"התחום" ובני שבטים איריים. מלחמת האזרחים הסתיימה עם התערבותם של 2,000 חיילים אנגלים – צבא גדול לפי סטנדרטים איריים – והוצאתו להורג של אופאלי (אביו כבר היה מת) ושל דודיו.‏[153][154]

אף על פי שהמרד של אופאלי הביא לנחישות אנגלית לשלוט באירלנד באופן הדוק יותר, הנרי נזהר מלהיכנס לסכסוך מתמשך עם השבטים המקומיים ווועדה מלכותית המליצה להבטיח הבטחות של שלום לאיריים ושאדמותיהם תהיינה מוגנות מהתפשטות אנגלית. האיש שהוביל את העניין הזה היה סר אנטוני לג'ר, "הלורד דפיוטי של אירלנד" (נציג המלך וראש הרשות המבצעת באירלנד תחת שלטון אנגלי), שיישאר בתפקיד זה עד לאחר מותו של הנרי.‏[155]

עד ההיפרדות מרומא, רווחה האמונה שאירלנד הייתה תחת בעלות האפיפיור והוענקה למלך האנגלי רק כפייף. הסיבה שהאירים החשיבו את האפיפיור כשליט שלהם הייתה שאירלנד ניתנה במקור למלך הנרי השני של אנגליה על ידי האפיפיור אדריאנוס הרביעי במאה ה-12 כשטח פיאודלי תחת שליטה אפיפיורית. ב-1541, לאחר שהוא למד שהרבה אנשים איריים מחשיבים את האפיפיור כראש המדינה האמיתי שלהם, הנרי דרש מהפרלמנט האירי (בעזרתו של סר אנטוני לג'ר) לחוקק את חוק הכתר האירי ולשנות את הכינוי "אדון אירלנד" ל"מלך אירלנד". בעקבות זאת ראשי השבטים האירים, ביניהם אנגלו-אירים וגאלים, קיבלו על עצמם את הכפיפות להנרי, בתהליך של מסירת אדמותיהם למלך, וקבלתן מחדש בלווית תוארי אצולה אנגליים. בסופו של דבר, ב-1543 התוכנית ננטשה.‏[156]

היסטוריוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המורכבות והניגודים במורשתו של הנרי הבטיחו, בלשונם של בטרידג' (Betteridge) ופרימן (Freeman), כי "במשך המאות [מאז מותו], זכה הנרי לשבחים ולהשמצות, אך מעולם לא התעלמו ממנו". ההיסטוריוגרפיה המודרנית התמקדה בעיקר בשאלה האם המאורעות בחייו של הנרי, בהם נישואיו, מדיניות חוץ ושינויים דתיים, היו תוצאה של יוזמותיו – ואם אכן כך היה, האם היו יוזמות אלה תוצאה של אופורטוניזם או משימות עקרוניות של הנרי. הפרשנות המסורתית של מאורעות אלו סופקה על ידי ההיסטוריון א. פ. פולארד (A.F. Pollard), שהציג ב-1902 את נקודת מבטו על המלך, שהייתה חיובית במידה רבה. הוא "משבח אותו כמלך וכמדינאי, שעל אף כישלונותיו האישיים, הוביל את אנגליה להיות דמוקרטיה ואימפריה פרלמנטרית". פרשנותו של פולארד, שהייתה דומה במידה רבה לדברים שפרסם הלורד הרברט מצ'רברי (Lord Herbert of Cherbury) מהמאה ה-17 ובני דורו, נשארה הפרשנות המרכזית של חייו של הנרי עד לפרסום עבודת הדוקטורט של ג'. ר. אלטון (G. R Elton) ב-1953. התזה, המכונה "המהפכה הטיודורית בממשלה", תמכה בפרשנות החיובית של פולארד על תקופת שלטונו של הנרי השמיני כמכלול, אך העניקה פרשנות לדמותו של הנרי עצמו כנגרר ולא כמנהיג. עבור אלטון, קרומוול לקח על עצמו, ולא הנרי, את השינויים בממשלה – הנרי היה ממולח, אך היה חסר את החזון הדרוש להבאת תוכנית מורכבת לידי סיום.‏[115] הנרי היה, במילים אחרות, מעט יותר מ"מפלצת אגוצנטרית" שהשלטון שלו "היה חייב את הצלחותיו ומעלותיו לאנשים טובים ודגולים ממנו; בעוד שרוב הזוועות והכישלונות של שלטונו נבעו באופן ישיר ממנו [המלך]".‏[157]

אף על פי שנזנחו עיקרי התזה של אלטון, הם היוו נקודת פתיחה למחקרים מאוחרים יותר, בהם גם של ג'. ג'. סקריסבריק (J. J. Scarisbrick), שהיה תלמידו. סקריסבריק תמך במידה רבה בפרשנותו של אלטון בנוגע ליכולותיו של קרומוול, אבל "החזיר" את העשייה להנרי, אותו סקרסבריק החשיב כמי שבסופו של דבר הוביל ועיצב את המדיניות. עם זאת, האפקט שנוצר לדעת סקריסבריק – כתוצאה מייחוס העשייה להנרי – הוא שלילי ביותר: בעיני סקריסבריק, לוותה תקופת שלטונו של הנרי בתהפוכות והרס, ואלו שהיו אחראים לכך ראויים לאשמה יותר מאשר לשבח. גם בין ביוגרפים מאוחרים יותר, כולל דיויד לודס (David Loades), דיויד סטארקי (David Starkey) וג'ון גאי (John Guy), אין הסכמה רחבה לגבי המידה בה הנרי היה אחראי לשינויים עליהם הוא פיקח או לגבי ההערכה הנכונה של השינויים הללו.‏[115]

חוסר הבהירות הזה לגבי שליטתו של הנרי על האירועים תרמה למגוון התדמיות המיוחסות לו: דתי שמרן או רדיקל מסוכן; חובב יופי או מחריב ברוטלי של פריטי אומנות שלא יסולאו בפז; חבר ופטרון או בוגד באלו שהיו סביבו; התגלמות האבירות או שובניסט חסר רחמים.‏[115] גישה מסורתית אחת, המועדפת על סטארקי ואחרים, מחלקת את תקופת שלטונו של הנרי לשני חצאים, בחצי הראשון הנרי נשלט על ידי תכונות חיוביות (אדוק, אתלטי ואינטלקטואל) והנהיג תקופה של יציבות ורוגע ובחצי השני "רודן מגושם" שהנהיג תקופה של שינויים דרמטיים ולעתים גחמניים.‏[113][158]

כותבים אחרים ניסו למזג את חלקי אישיותו השונים של הנרי לשלם אחד; לייסי בולדווין סמית (Lacey Baldwin Smith), לדוגמה, החשיב אותו לנוירוטי בלתי יציב ואנוכי שהיה נתון להתקפי מצב רוח ושנוטה לחשדות עמוקים ומסוכנים, אשר אדיקותו הדתית מכנית ונובעת ממוסכמות, אם כי נטועה עמוק ובשיאו – בעל אינטלקט ממוצע.‏[159]

כינוי ושלט אצולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט האצולה של הנרי בתקופת שלטונו המוקדם
שלט האצולה של הנרי בתקופת שלטונו המאוחר

במהלך תקופת שלטונו של הנרי, עבר הכינוי המלכותי שינויים רבים. במקור הנרי השתמש בכינוי "הנרי השמיני, בחסד האל, מלך אנגליה, צרפת ואדון אירלנד". ב-1521, בהתאם למענק מהאפיפיור ליאו העשירי, שגמל להנרי על "ההגנה על שבעת הסקרמנטים" שלו, הכינוי המלכותי הפך ל"הנרי השמיני, בחסד האל, מלך אנגליה וצרפת, מגן האמונה ואדון אירלנד". לאחר הנידוי של הנרי, האפיפיור פאולוס השלישי ביטל את הכינוי "מגן האמונה", אבל חוק של הפרלמנט הכריז שהכינוי יישאר בתוקף; והוא ממשיך להיות בשימוש מלכותי עד היום הזה.‏[160]

המוטו של הנרי היה "לב נכון" (true heart) והוא היה רקום על בגדיו בצורת לב ועם המילה "נאמן" (loyal). הסמל שלו היה שושנת טיודור ושער מתרומם. כמלך, שלטי האצולה של הנרי היו זהים לאלה שהשתמשו בהם קודמיו, החל מהנרי הרביעי.

ב-1535, הנרי הוסיף את "ביטוי העליונות" לכינוי המלכותי, שהפך ל"הנרי השמיני, בחסד האל, מלך אנגליה וצרפת, מגן האמונה, אדון אירלנד והכנסייה האנגליקנית". ב-1536, הביטוי "הכנסייה האנגליקנית" השתנה ל"הכנסייה האנגליקנית וגם האירית". עם חוק הכתר האירי ב-1541, הנרי דרש מהפרלמנט האירי לשנות את הכינוי "אדון אירלנד" ל"מלך אירלנד". הכינוי "הנרי השמיני, בחסד האל, מלך אנגליה, צרפת ואירלנד, מגן האמונה והכנסייה של אנגלייה וגם של אירלנד" נשאר בשימוש עד סוף תקופת שלטונו של הנרי.

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ‎‎‎Ashley, Mike‎‎ (2 במאי 2002). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎British Kings & Queens‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. Running Press‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 0-7867-1104-3‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Ashrafian, Hutan‎‎ (2 במאי 2011). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎"Henry VIII's Obesity Following Traumatic Brain Injury"‎‎‎‎‎‎. Endocrine‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎ 42‎‎ (1)‎‎‎‎: 218–9‎‎‎‎. ‎‎doi:10.1007/s12020-011-9581-z. PMID 22169966‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Bernard, G. W.‎‎ (2 במאי 2005). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎The King's Reformation: Henry VIII and the Remaking of the English Church‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 978-0-300-10908-5‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Betteridge, Thomas‎‎ (2 במאי 2005). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎"The Henrician Reformation and Mid-Tudor Culture"‎‎‎‎‎‎. Journal of Medieval and Early Modern Studies‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎ 35‎‎ (1)‎‎‎‎: 91–109‎‎‎‎. ‎‎doi:10.1215/10829636-35-1-91‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Betteridge, Thomas; Freeman, Thomas S.‎‎ (2 במאי 2012). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎Henry VIII in History‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. Ashgate Publishing, Ltd.‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 978-1-4094-6113-5‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Brigden, Susan‎‎ (2 במאי 2000). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎New Worlds, Lost Worlds‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. Penguin‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 978-0-14-014826-8‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Chibi, Andrew A.‎‎ (2 במאי 1997). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎"Richard Sampson, His Oratio, and Henry VIII's Royal Supremacy"‎‎‎‎‎‎. Journal of Church and State‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎ 39‎‎ (3)‎‎‎‎: 543–560‎‎‎‎. ‎‎doi:10.1093/jcs/39.3.543. ISSN 0021-969X‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Churchill, Winston‎‎ (2 במאי 1966). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎The New World‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. History of the English Speaking Peoples‎‎‎‎ 2‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. Cassell and Company‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Crofton, Ian‎‎ (2 במאי 2006). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎The Kings and Queens of England‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. Quercus Books‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 978-1-84724-141-2‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Cruz, Anne J.; Suzuki, Mihoko‎‎ (2 במאי 2009). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎The Rule of Women in Early Modern Europe‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. University of Illinois Press‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 978-0-252-07616-9‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Davies, Jonathan‎‎ (2 במאי 2005). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎"'We Do Fynde in Our Countre Great Lack of Bowes and Arrows': Tudor Military Archery and the Inventory of King Henry VIII"‎‎‎‎‎‎. Journal of the Society for Army Historical Research‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎ 83‎‎ (333)‎‎‎‎: 11–29‎‎‎‎. ‎‎ISSN 0037-9700‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Elton, G. R.‎‎ (2 במאי 1962) [1953]. ‎‎‎‎‎‎‎‎‎The Tudor Revolution in Government: Administrative Changes in the Reign of Henry VIII‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎ (Revised ed.)‎‎. Cambridge University Press‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 978-0-521-09235-7‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Elton, G. R.‎‎ (2 במאי 1977). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎Reform and Reformation: England, 1509–1558‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. Edward Arnold‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 0-7131-5952-9‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Farquhar, Michael‎‎ (2 במאי 2001). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎A Treasure of Royal Scandals‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. Penguin Books‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 0-7394-2025-9‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Fraser, Antonia‎‎ (2 במאי 1994). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎The Wives of Henry VIII‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. Vintage Books‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 978-0-679-73001-9‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Guicciardini, Francesco‎‎ (2 במאי 1968). ‎‎‎‎‎‎ Alexander, Sidney, ed. ‎‎‎The History of Italy‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. Princeton University Press‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 978-0-691-00800-4‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Gunn, Steven‎‎ (2 במאי 1991). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎"Tournaments and Early Tudor Chivalry"‎‎‎‎‎‎. History Today‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎ 41‎‎ (6)‎‎‎‎: 543–560‎‎‎‎. ‎‎ISSN 0018-2753‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Guy, John‎‎ (2 במאי 1997). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎The Tudor monarchy‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. Arnold Publishers‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 978-0-340-65219-0‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Guy, John A.‎‎ (2 במאי 2000). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎The Tudors: a Very Short Introduction‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Harrison, William; Edelen, Georges‎‎ (2 במאי 1995) [1557]. ‎‎‎‎‎‎‎‎‎The Description of England: Classic Contemporary Account of Tudor Social Life‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. Dover Publications Inc.‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 978-0-486-28275-6‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Hays, J. N.‎‎ (2 במאי 2010). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎The Burdens of Disease: Epidemics and Human Response in Western History‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. Rutgers University Press‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 978-0-8135-4613-1‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Hart, Kelly‎‎ (2 במאי 2009). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎The Mistresses of Henry VIII‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎ (1 ed.)‎‎. The History Press‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 0-7524-4835-8‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Hall, Edward‎‎ (2 במאי 1904). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎The Triumphant Reign of Henry VIII‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. T.C. & E.C. Jack‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Haigh, Christopher‎‎ (2 במאי 1993). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎English Reformations: Religion, Politics, and Society under the Tudors‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. Clarendon Press‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 978-0-19-822162-3‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Hibbert, Christopher; Weinreb, Ben; Keay, Julia; Keay, John‎‎ (2 במאי 2010). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎The London Encyclopaedia‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎ (3 ed.)‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 978-1-4050-4925-2‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Hutchinson, Robert‎‎ (2 במאי 2012). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎Young Henry: The Rise of Henry VIII‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. Macmillan‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 978-1-250-01261-6‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Ives, Eric‎‎ (2 במאי 2005). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎The Life and Death of Anne Boleyn: 'The Most Happy'‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. Oxford: Blackwell Publishing‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 9781405134637‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Ives, Eric‎‎ (2 במאי 2006). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎"Will the Real Henry VIII Please Stand Up?"‎‎‎‎‎‎. History Today‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎ 56‎‎ (2)‎‎‎‎: 28–36‎‎‎‎. ‎‎ISSN 0018-2753‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Lehmberg, Stanford E.‎‎ (2 במאי 1970). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎The Reformation Parliament, 1529–1536‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. Cambridge University Press‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 978-0-521-07655-5‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Lipscomb, Suzannah‎‎ (2 במאי 2009). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎Who was Henry?‎‎‎‎‎‎. History Today‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎ 59‎‎ (4)‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Loades, David‎‎ (2 במאי 2009). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎Henry VIII: Court, Church and Conflict‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. The National Archives‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 978-1-905615-42-1‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Meyer, G. J.‎‎ (2 במאי 2010). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎The Tudors: The Complete Story of England's Most Notorious Dynasty‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. Presidio Press‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 978-0-385-34076-2‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Morris, T.A.‎‎ (2 במאי 1999). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎Tudor Government‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. Routledge‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 978-0-203-98167-2‎‎‎‎‎‎‎‎‎. בדיקה אחרונה ב-20 במרץ 2013‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Pollard, A. F.‎‎ (2 במאי 1905). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎Henry VIII‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. Longmans, Green & Company‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Rex, Richard‎‎ (2 במאי 1996). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎"The Crisis of Obedience: God's Word and Henry's Reformation"‎‎‎‎‎‎. The Historical Journal‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎ 39‎‎ (4)‎‎‎‎: 863–894‎‎‎‎. ‎‎doi:10.1017/S0018246X00024687. JSTOR 2639860‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Scarisbrick, J. J.‎‎ (2 במאי 1968). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎Henry VIII‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. University of California Press‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 978-0-520-01130-4‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Scarisbrick, J. J.‎‎ (2 במאי 1997). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎Henry VIII‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎ (2 ed.)‎‎. Yale University Press‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 0-300-07158-2‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Smith, Lacey Baldwin‎‎ (2 במאי 1971). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎Henry VIII: the Mask of Royalty‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 978-0-89733-056-5‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Starkey, David‎‎ (2 במאי 2003). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎Six Wives: The Queens of Henry VIII‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. Chatto & Windus‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 978-0-7011-7298-5‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Starkey, David‎‎ (2 במאי 2008). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎Henry: Virtuous Prince‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. HarperCollins‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 978-0-00-728783-3‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Stöber, Karen‎‎ (2 במאי 2007). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎Late Medieval Monasteries and Their Patrons: England and Wales, C.1300–1540‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. Boydell Press‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 978-1-84383-284-3‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Thomas, Andrea‎‎ (2 במאי 2005). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎Princelie Majestie: The Court of James V of Scotland 1528–1542‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. John Donald Publishers Ltd‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 978-0-85976-611-1‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Thurley, Simon‎‎ (2 במאי 1993). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎The Royal Palaces of Tudor England‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. Yale University Press‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 978-0-300-05420-0‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Weir, Alison‎‎ (2 במאי 1991). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎The Six Wives of Henry VIII‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. Grove Press‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 0-8021-3683-4‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Weir, Alison‎‎ (2 במאי 2002). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎Henry VIII: The King and His Court‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. Random House Digital, Inc.‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 0-345-43708-X‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Whitley, Catrina Banks; Kramer, Kyra‎‎ (2 במאי 2010). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎"A New Explanation for the Reproductive Woes and Midlife Decline of Henry VIII"‎‎‎‎‎‎. The Historical Journal‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎ 52‎‎ (4)‎‎‎‎: 827‎‎‎‎. ‎‎doi:10.1017/S0018246X10000452. ISSN 0018-246X‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Wilkinson, Josephine‎‎ (2 במאי 2009). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎Mary Boleyn: the True Story of Henry VIII's Favourite Mistress‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎ (2 ed.)‎‎. Amberley Publishing‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 0-300-07158-2‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Williams, James‎‎ (2 במאי 2005). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎"Hunting and the Royal Image of Henry VIII"‎‎‎‎‎‎. Sport in History‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎ 25‎‎ (1)‎‎‎‎: 41–59‎‎‎‎. ‎‎doi:10.1080/17460260500073082. ISSN 1746-0263‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Williams, Neville‎‎ (2 במאי 1971). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎Henry VIII and his Court‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. Macmillan Publishing Co‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 978-0-02-629100-2‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעברית
  • דניאל פרידמן, הרצחת וגם ירשת - משפט, מוסר וחברה בסיפורי המקרא, הוצאת דביר, 2000, הפרק "אפילוג: המלכה שלומציון, יוחנן המטביל והמלך הנרי ה-8", עמ' 339-333.
  • ה.א.ל. פישר, דברי ימי אירופה, (תרגם י. קופליביץ), ספר שלישי, פרק תשיעי, "אנגליה נקרעת מעל רומא", הוצאת מסדה, תש"ב.
  • ג'.ה. רובינסון, ימי הביניים והעת החדשה, (תרגם שמואל פרלמן), ספר שני, פרק חמשה עשר, "איך סרה אנגליה מעל האפפיוריות", הוצאת דביר, תש"ה.
באנגלית
  • ‎‎‎Scarisbrick, J. J.‎‎ (2 במאי 1968). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎Henry VIII‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. University of California Press‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 978-0-520-01130-4‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  • ‎‎‎Elton, G. R.‎‎ (2 במאי 1962) [1953]. ‎‎‎‎‎‎‎‎‎The Tudor Revolution in Government: Administrative Changes in the Reign of Henry VIII‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎ (Revised ed.)‎‎. Cambridge University Press‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ‎‎ISBN 978-0-521-09235-7‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Wilkinson 2009, p. 70
  2. ^ Scarisbrick 1997, p. 361
  3. ^ Guy 2000, p. 41
  4. ^ Ives 2006, pp. 28–36
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Crofton 2006, pp. 128-129
  6. ^ Scarisbrick 1997, p. 3
  7. ^ Churchill 1966, p. 24
  8. ^ Scarisbrick 1997, p. 4
  9. ^ 9.0 9.1 Crofton 2006, p. 126
  10. ^ Scarisbrick 1997, pp. 4-6
  11. ^ 11.0 11.1 Loades 2009, p. 22
  12. ^ Scarisbrick 1997, p. 8
  13. ^ Loades 2009, pp. 22–23.
  14. ^ 14.0 14.1 Loades 2009, p. 23
  15. ^ Scarisbrick 1997, p. 12
  16. ^ 16.0 16.1 Scarisbrick 1997, pp. 18–19
  17. ^ Loades 2009, p. 24
  18. ^ Hall 1904, p. 17
  19. ^ Starkey 2008, pp. 304&nbdash;306
  20. ^ Scarisbrick 1997, pp. 31–32.
  21. ^ Loades 2009, p. 26
  22. ^ Scarisbrick 1997, p. 18
  23. ^ 23.0 23.1 Loades 2009, pp. 48–49
  24. ^ Elton 1977, p. 103
  25. ^ Hart 2009, p. 27
  26. ^ 26.0 26.1 Fraser 1994, p. 220
  27. ^ 27.0 27.1 Loades 2009, pp. 47–48
  28. ^ Weir 1991, pp. 122–3
  29. ^ Elton 1977, pp. 98, 104
  30. ^ Elton 1977, p. 255, 271
  31. ^ Loades 2009, pp. 27–28
  32. ^ 32.0 32.1 Scarisbrick 1997, pp. 28–31
  33. ^ Loades 2009, pp. 30–32
  34. ^ Loades 2009, p. 62
  35. ^ Scarisbrick 1997, pp. 33–34
  36. ^ Loades 2009, pp. 62–63
  37. ^ Scarisbrick 1997, pp. 35–36
  38. ^ Guicciardini 1968, p. 280
  39. ^ 39.0 39.1 Loades 2009, pp.63-71
  40. ^ Cruz 2009, p. 132
  41. ^ Scarisbrick 1997, p. 154
  42. ^ Weir 2002, p. 160
  43. ^ Loades 2009, pp. 88–89
  44. ^ Brigden 2000, p. 114
  45. ^ 45.0 45.1 45.2 Elton 1977, pp. 103–107
  46. ^ "וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִקַּח אֶת-אֵשֶׁת אָחִיו--נִדָּה הִוא; עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה, עֲרִירִים יִהְיוּ"
  47. ^ Loades 2009, pp. 91–92
  48. ^ 48.0 48.1 Elton 1977, pp. 109–111
  49. ^ "ימי הביניים והעת החדשה", ג'. ה. רובינסון, תרגם ד"ר שמואל פרלמן, ספר שני, הוצאת דביר, תש"ה, עמ' 127
  50. ^ Haigh 1993, p. 92f
  51. ^ Elton 1977, p. 116
  52. ^ Elton, G. R. (1977). p. 123
  53. ^ 53.0 53.1 Gunn, Steven. "Anne Boleyn: Fatal Attractions (review)". Reviews in History. Retrieved 5 April 2013.
  54. ^ Elton 1977, pp. 175–176
  55. ^ Williams 1971, p. 123
  56. ^ Starkey 2003, pp. 462–464
  57. ^ Williams 1971, p. 124
  58. ^ Elton 1977, p. 178
  59. ^ Williams 1971, pp. 128–131
  60. ^ Bernard 2005, p. 68–71
  61. ^ Williams 1971, p. 138
  62. ^ Elton 1977, pp. 192–4
  63. ^ Elton 1977, p. 160-163
  64. ^ Scarisbrick 1997, p. 348
  65. ^ Williams 1971, p. 141
  66. ^ Ashley, 2002, p. 240
  67. ^ Williams 1971, p. 4
  68. ^ Elton 1977, pp. 250-253
  69. ^ Williams 1971, p. 142
  70. ^ Ives 2005, p. 306
  71. ^ Hibbert 2010, p. 60
  72. ^ David Starkey, Six Wives: The Queens of Henry VIII, p.585-586
  73. ^ על פי צ'פויס, ג'יין הייתה בעלת קומה ממוצעת ומאד חיוורת; הוא גם ציין שלא היה בה יופי רב. בכל אופן, ג'ון ראסל הצהיר שג'יין הייתה "הנאווה מכל נשות המלך (Jane Seymour: Henry VIII's True Love, ע'. 65) פולידור ציין שהיא הייתה "אישה בעלת קסם רב באישיותה ובמראיה".Vergil, Polydore (1950). Hay, Denys, ed. The Anglica historia of Polydore) Vergil, A.D. 1485-1537. (Edited with a translation by Denys Hay. Camden third series 74. Royal Historical Society. p. 337.
  74. ^ על אף שמיד ננקטו צעדים על ידי אנשי חצרו על מנת למצוא לו אישה אחרת. החיפושים התמקדו ביבשת אירופה, בשל התעקשותם של קרומוול ואנשי החצר (Scarisbrick 1997, pp. 355–256)
  75. ^ Scarisbrick 1997, pp. 350–351
  76. ^ 72-74 .Loades 2009, p.
  77. ^ Schofield, John (2011). The Rise & Fall of Thomas Cromwell: Henry VIII's Most Faithful Servant. Stroud: The History Press, p. 361
  78. ^ אן תוארה על ידי השגריר הצרפתי, צ'ארלס דה מרילק, כגבוהה ודקת גזרה, "בעלת יופי בינוני וארשת פנים בטוחה ונחושה". (Henry VIII: January 1540, 1-10. Letters and Papers, Foreign and Domestic, Henry VIII. 15: 1540. British-history.ac.uk. 1896. pp. 1–19. Retrieved 6 January 2014) היא הייתה בהירת שיער ונאמר עליה שהיא הייתה בעלת פנים יפות. במילותיו של ההיסטוריון בן התקופה, אדוארד הול: "שיערה המשתפל, היה בהיר, צהוב וארוך... היא הייתה לבושה על פי האופנה האנגלית, עם ברדס צרפתי, שהדגיש את יופיה ואת פניה הטובים, כך שכל יצור שמח לראות אותה"
  79. ^ 79.0 79.1 carisbrick 1997, pp. 368-375
  80. ^ 80.0 80.1 Elton 1977, pp. 289–291
  81. ^ 81.0 81.1 Scarisbrick 1997, pp. 376–7
  82. ^ Scarisbrick 1997, pp. 378–9
  83. ^ Elton 1977, p. 290-296
  84. ^ Farquhar 2001, p. 75
  85. ^ Scarisbrick 1997, p. 430-433
  86. ^ Loades 2009, p. 75-77
  87. ^ Loades 2009, pp. 79–80
  88. ^ Scarisbrick 1997, p. 456-457
  89. ^ Elton, 1977. pp. 331, 373
  90. ^ The Independent (UK). 18 April 2009. Retrieved 25 August 2010
  91. ^ Hays 2010, p. 68
  92. ^ Whitley, 2010, p. passim
  93. ^ מה הרג את הנרי השמיני? באתר רשת ב
  94. ^ Ashrafian 2011, p. passim
  95. ^ Davies 2005, p. 687
  96. ^ מלכים א, כא, יט: "כֹּה אָמַר יְהוָה, בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת-דַּם נָבוֹת, יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת-דָּמְךָ גַּם-אָתָּה"
  97. ^ Aungier, p.92; Rapin, Hist. Of England, vol.1, p.806
  98. ^ Aungier, George James, History and Antiquities of Syon Monastery, the Parish of Isleworth and the Chapel of Hounslow; Compiled from Public Records, Ancient Manuscripts, Ecclesiastical and Other Authentic Documents. London, 1840, p.92
  99. ^ Dean and Canons of Windsor. (PDF). Windsor Castle: College of St George. Retrieved 12 March 2013.
  100. ^ Elton 1977, pp. 332–333
  101. ^ Scarisbrick 1997. pp. 15–16
  102. ^ ביוטיוב pastime with good company
  103. ^ ביוטיוב greensleeves
  104. ^ Chibi 1997, pp. 543–560
  105. ^ Betteridge 2005, pp. 91–109
  106. ^ 106.0 106.1 Hibbert 2010, p. 928
  107. ^ Hutchinson 2012, p. 202
  108. ^ Gunn 1991, pp. 543–560
  109. ^ Williams 2005, pp. 41–59
  110. ^ Lipscomb 2009, p. passim
  111. ^ Guy 1997, p. 78
  112. ^ Morris 1999, p. 2
  113. ^ 113.0 113.1 Morris 1999, pp. 19–21
  114. ^ Harrison & Edelen 1995, p. 193
  115. ^ 115.0 115.1 115.2 115.3 Betteridge & Freeman 2012, pp. 1–19
  116. ^ Elton 1977, p. 323, 407
  117. ^ Elton 1977, pp. 60–63
  118. ^ Elton 1977, p. 212
  119. ^ Elton 1977, p. 64
  120. ^ ולזי החזיק בין השאר בארמונות המפורסמים וייטהול והמפטון קורט
  121. ^ Derek Wilson (2003) Macmillan. pp. 257–60.
  122. ^ Elton 1977, pp. 168–174
  123. ^ האנציקלופדיה העברית, ע', קרומול, תומאס, ע' 107
  124. ^ Elton 1977, pp. 215–216
  125. ^ Elton 1977, pp. 289–292
  126. ^ Elton 1977, pp. 215–216, 355–6
  127. ^ Thomas 2005, pp. 79–80 citing Thurley 1993, pp. 222–224
  128. ^ Weir 2002, p. 13
  129. ^ Weir 2002, p. 64
  130. ^ Weir 2002, p. 393
  131. ^ Pollard 1905, pp. 230–238
  132. ^ 132.0 132.1 "דברי ימי אירופה", ה.א.ל. פישר, תרגם י. קופולוביץ, ספר שלישי, עמ' 95-96
  133. ^ Bernard 2005, p. 71
  134. ^ Lehmberg 1970, p. missing
  135. ^ ביניהם: איסור נישואים לכמרים, וידוי יעשה בפני כומר וסקרמנט האבכריסטיה (מיסה) – יינתן לאנשים חילוניים בצורה אחת – והיא לחם הקודש וללא היין
  136. ^ "דברי ימי אירופה", ה.א.ל. פישר, תרגם י. קופולוביץ, הוצאת מסדה, תש"ב, ספר שלישי, עמ'. 97
  137. ^ "דברי ימי אירופה", ה.א.ל. פישר, תרגם י. קופליביץ, הוצאת מסדה, תש"ב, ספר שלישי, עמ'. 96-97
  138. ^ האנציקלופדיה העברית, ע', טינדל, ויליהם, עמ' 639
  139. ^ "ימי הביניים והעת החדשה", ג'.ה. רובינסון, תרגם שמואל פרלמן, הוצאת דביר, תש"ה, ספר שני, עמ'. 128
  140. ^ התרגום המאוחר יותר; "תרגום המלך ג'יימס" מבוסס ברובו על "התנ"ך הגדול" ("the Great Bible") – התנ"ך של טינדל
  141. ^ Elton 1977, pp. 232–237
  142. ^ Stöber 2007, p. 190
  143. ^ Meyer 2010, pp. 254–256
  144. ^ Meyer 2010, pp. 269–272
  145. ^ Elton 1977, pp. 32–33
  146. ^ "דברי ימי אירופה", ה.א.ל. פישר, תרגם י. קופליביץ, הוצאת מסדה, תש"ב, ספר שלישי, עמ'. 85-86
  147. ^ .Loades 2009 ,p. 82-85
  148. ^ 83
  149. ^ Elton 1977, pp. 183, 281–283
  150. ^ Elton 1977, p. 282
  151. ^ 187-Loades 2009, p. 180
  152. ^ Elton 1977, pp. 206–207
  153. ^ Loades 2009, p. 187-189
  154. ^ Elton 1977, pp. 207–208
  155. ^ Loades 2009, p. 191
  156. ^ Loades 2009, p. 191-195
  157. ^ Elton 1977, pp. 23,332
  158. ^ Starkey 2008, pp. 3–4
  159. ^ Smith 1971, p. passim
  160. ^ התואר של המלכה הנוכחית אליזבת הוא:"אליזבת השנייה, בחסד האל, של הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד, ושל שאר נחלותיה ואדמותיה, מלכה, ראש חבר העמים, מגינת האמונה"