קריית הפלדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קריית הפלדה הייתה תשלובת של מספר מפעלי מתכת בעכו. המושג "קריית הפלדה" שמש לעיתים גם לציון אזור התעשייה בו נמצאים מפעלי המתכת ואז הוא כולל גם את מפעלי צינורות המזרח התיכון המנוהלים בנפרד.

תולדות הקריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריית הפלדה הוקמה ליד עכו, כמספר מפעלי מתכת בתוך אזור תעשייה שכלל גם שני מפעלים של צינורות המזרח התיכון. בעת הנחת אבן פינה למפעל ראשון של צינורות המזרח התיכון, ב-1 בינואר 1950, פורסם על כוונה להקים במקום מפעל ערגול ומפעל להתכת גרוטאות פלדה[1][2][3], שיספק חומרי גלם למפעל הערגול.

המפעלים הוקמו בשותפות של סולל בונה וממשלת ישראל[4]. מפעל הצינורות הראשון החל לפעול ב-18 ביוני 1951[5], אך בניית המפעלים של קריית הפלדה התעכבה[6].

מפעל הערגול בשנות ה-50[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1953 היה מפעל הערגול לקראת השלמה ותוכנן להפעילו תוך 2–3 חודשים. פורסם אז שההשקעה בו נעשתה בחופזה בטרם נקבע שהוא כדאי[7]. בפברואר 1954 הוחל בייצור במפעל הערגול, ובעיתונות התעורר פולמוס לגבי כדאיות הקמת המפעל[8].

באוגוסט 1957, בתוכנית שהוצג למשרד האוצר לקראת השקעה בשדרוג המפעל, הובטח שהמפעל יגיע לאחר השדרוג לתפוקה של 100,000 טון לשנה[9]. באוגוסט 1958 הופסק הייצור במפעל למשך כחודשיים לצורך שדרוג המפעל[10][11]. בספטמבר 1959 הגיעה תפוקת המפעל רק לכ-30,000 טון לשנה. המפעל, שלצורך הפקת 100,000 טון היה אמור על פי התכנית להעסיק 320 עובדים, העסיק בספטמבר 1959 450 עובדים[9].

באוקטובר 1961 הגיעה תפוקת מפעל הערגול לכ-4,500 טון לחודש[12].

מפעלי ההתכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1955 החליטה הממשלה לתמוך בהקמת מפעל ההתכה[13], למרות חששות לחוסר כדאיות כלכלית[14]. ההחלטה בכל זאת להקים את המפעל נבעה מרצון לספק עבודה לתושבי עכו, רצון להבטיח אספקה סדירה של פלדה לתעשיית הנשק הישראלית, ותקווה לנצל מרבצי ברזל בישראל[15]. תוכנן אז להקים שני מפעלי התכה: אחת רגילה ואחת המשתמשת בהתכה חשמלית[16].

במהלך שנת 1957, לאחר שכבר הוזמן ציוד רב להקמת מפעלי ההתכה, והושקעו כספים נוספים בהקמה, פורסם דו"ח ארדרייך של הלשכה לייעוץ תעשייתי, שקבע שמפעלי ההתכה אינם כלכליים[17]. בהנהלת כור יצאו נגד הדו"ח וטענו שחישוב העלויות שלו מוטעה[18] ובעקבות זאת מינה פנחס ספיר ועדה ציבורית בראשות שמחה בלאס לבדיקת כדאיות המפעלים[19]. אחרי חודשים רבים בהם פורסמו הדלפות[20][21], פורסם דו"ח הוועדה שקבע שההשקעה בקרית הפלדה כדאית אם תתנהל ביעילות[22].

בספטמבר 1959 הגיעה תפוקת מפעל ההתכה ל-2500 טון לחודש, בעוד על פי התכנית הייתה אמורה התפוקה להיות כ-6000 טון לחודש[9]. בשנים 1960–1961 הגיעה התפוקה ל 3000–4000 טון לחודש[12][23]. בשנת 1962 הפסיד המפעל בין 5–6 מיליון ל"י לשנה ומחיר תוצרתו היה גבוה בהרבה משהיה ניתן להשיג בייבוא[24].

חלק מהותי בתוכנית להרחבת קריית הפלדה התבסס על ייצור ברזל ממחצבי רכס רמים ולצורך כך נרכש מתקן סינטור[25]. אולם בתחילת 1961 הוחלט סופית שלא לכרות ברזל ברכס רמים[26] וההשקעה במתקן הסינטור ירדה לטמיון.

ביולי 1961 נחנך תנור התכה חשמלי חדש[27]. מפעל ההתכה החשמלי התברר ככישלון מיד בתקופת ההרצה לאור צריכת החשמל הגבוהה של המפעל. בנוסף, ציוד מפעלי הפלדה שהובא מאיטליה התברר כמיושן והיה הכרח להחליפו[15]. נשקלו מספר אפשרויות להתמודד עם החובות שנוצרו בגלל ההשקעה הכושלת והוחלט שלא להרחיב את המפעל, אלא להקטין את מספר הקטרים שבהם מיוצרים בולי הברזל[28]. בתחילת 1964 אושר הסדר בין הממשלה וחברת העובדים, למחיקת חובות של החברה שנוצרו מעלות הציוד שנזנח[29][30].

בשנות ה-60 סבלה החברה מחוסר יעילות ויחסים עכורים עם העובדים[15]. כדוגמה פורסם במעריב שכשמנכ"ל המפעל הציע להקים במפעל מועדונים לפעילות של העובדים אחרי שעות העבודה, הם שאלו האם יקבלו תשלום של שעות נוספות על הפעילות במועדונים[31]. המפעל סבל משביתות של הפועלים שהתנגדו לדרישות שנועדו להעלות את יעילות העבודה במפעל[32].

שנות ה-70 ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 1971, בעקבות דליקה במפעל ההתכה, שופץ המפעל וכושר ייצורו הורחב מ-60 אלף טון ל-80 אלף טון בשנה[33].

באוגוסט 1972 שבתו עובדי מפעל הערגול אף על פי שוועד העובדים במפעל התנגד לשביתה[34].

בשנת 1972 ייצר המפעל כ-40% מצריכת הפלדה בישראל, ונחתם הסכם עם חברת קרופף הגרמנית על השקעה בהרחבת המפעל כך שיוכל לספק את כל תצרוכת הפלדה של ישראל[35][36].

בשנת 1980 ייצר מפעל ההתכה 12 אלף טונות פלדה ומפעל הערגול ייצר 140 אלף טונות ברזל לבנייה[37]. בשנות ה-80 עבר המפעל שתי תוכניות הבראה לאחריהן נותר המפעל עם כ-340 עובדים[38].

המפעל פשט את הרגל ונסגר בשנת 2001. בשנת 2004 הוא הופעל מחדש על ידי חברת "חד מתכת"[39].

מנהלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1961 מונה מאיר אילן למנכ"ל המפעל. בשנת 1965 החליף אותו שמואל אדמון[40]. בתחילת 1968 התפטר אדמון[41] ובמקומו כיהן בתפקיד א. צפרוני[42].

בשנים 1979–1988 ניהל אורי בר-רצון את קריית הפלדה. לאחריו ניהל את קריית הפלדה, אנדרי ויידה, שהתפטר בשנת 1992 לאחר שנואש מהבראת החברה[43]. את ויידה החליף יצחק זמיר שכיהן עד 1998[44].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מפעלי צנורות ופלדה מוקמים במפרץ בחיפה, הצופה, 2 בינואר 1950
  2. ^ מרכז חרשתי לתעשיה כבדה, הצופה, 8 בינואר 1950
  3. ^ הונח יסוד למפעלי פלדה בחיפה, הבוקר, 2 בינואר 1950
  4. ^ הממשלה מקבלת שותפות שווה במפעל הפלדה של סו"ב בעכו, הצופה, 7 במרץ 1952
  5. ^ דב שובל, נפתח מפעל צינורות מים ראשון ב"קריית הפלדה" שליד עכו, על המשמר, 18 ביוני 1951
  6. ^ הואט קצב הקמת קריית הפלדה, על המשמר, 18 בינואר 1953
  7. ^ ר. א. אלביני, מפעלי כור מסתגלים למציאות החדשה, דבר, 3 ביוני 1953
  8. ^ הוחל בייצור ברזל עגול בעכו, הארץ, 10 בפברואר 1954
    השקעה נפסדת, הארץ, 28 באפריל 1954
    אליעזר בר חיים, מפעל הערגול או מה עדיף: ייצור או תיווך?, דבר, 5 במאי 1954
    אין שחר לקטרוג נגד מפעל הערגול, דבר, 16 במאי 1954
  9. ^ 1 2 3 מאיר הראובני, היצור ב"קרית־הפלדה" מפגר אחר התכניות, למרחב, 9 בספטמבר 1959
  10. ^ פרשת הברזל מתוצרת עכו, הבוקר, 12 באוגוסט 1958
  11. ^ המחסור בברזל בעינו עומד, הבוקר, 8 באוקטובר 1958
  12. ^ 1 2 א. זבינסקי, תפוקת קריית הפלדה, הארץ, 31 באוקטובר 1961
  13. ^ הממשלה תשתתף בהקמת מפעל להתכת פלדה, למרחב, 29 במרץ 1955
  14. ^ הופסקה הקמת מפעל ההתכה של סולל־בונה בעכו, דבר, 13 בינואר 1955
  15. ^ 1 2 3 שמעון רפפורט, צריף העץ מול מפעל הפלדה, מעריב, 18 באוגוסט 1967
  16. ^ פלדה או תפוזים, הארץ, 27 במרץ 1957
  17. ^ י. שדמי, מגדל הקלפים של קרית הפלדה, מעריב, 9 באוגוסט 1957
  18. ^ "כור": הגזמות בדו"ח על קריית הפלדה, למרחב, 21 ביולי 1957
  19. ^ הרכב ועדת החקירה בפרשת "קרית הפלדה", הבוקר, 14 בנובמבר 1957
  20. ^ כדאיות הקמתה של קרית הפלדה אושרה על־ידי "ועדת בלאס", למרחב, 2 באפריל 1958
  21. ^ זאב שיף, ועדת בלאס שינתה עמדתה לגבי הרחבת קרית הפלדה, הארץ, 29 ביוני 1958
  22. ^ מחייבים הקמת קרית־הפלדה, דבר, 8 בספטמבר 1958
  23. ^ מאיר הראובני, ברזל גולמי מקרית הפלדה, למרחב, 14 ביוני 1961
  24. ^ "לשם מה נחוץ כל העסק" - שואל ב. ג. את מנהל קרית הפלדה המפסידה מליונים, הצופה, 23 במאי 1962
  25. ^ הוכחה כדאיות ניצול מכרה הברזל במנרה, למרחב, 24 במרץ 1960
  26. ^ אהרן דולב, מכרה הברזל בגליל - נסגר, מעריב, 26 בינואר 1961
  27. ^ תנור התכה משוכלל נחנך בקרית הפלדה, דבר, 20 ביולי 1961
  28. ^ קריית הפלדה לא תורחב, דבר, 10 ביולי 1963
  29. ^ נסיון יקר (35 מיליון ל"י) "להבריא" את קריית הפלדה, על המשמר, 1 בינואר 1964
  30. ^ אושר ההסדר להבראת קריית הפלדה, למרחב, 14 בפברואר 1964
  31. ^ לפי איזה חישוב?, מעריב, 11 באוגוסט 1967
  32. ^ קריית הפלדה שובתת שוב..., הצופה, 26 ביולי 1962
  33. ^ חודשה העבודה בקרית־הפלדה לאחר השלמת השיפוצים, על המשמר, 8 בפברואר 1971
  34. ^ השובתים בקריית־הפלדה דחו פניה לשוב לעבודה, דבר, 16 באוגוסט 1972
  35. ^ ישעיהו אביעם, נחתם בהאמבורג הסכם להרחבת קריית הפלדה, מעריב, 25 באפריל 1972
  36. ^ הוחל בפיתוח קריית הפלדה, דבר, 11 במרץ 1973
  37. ^ מאיר הראובני, ירדה ריווחיות קריית הפלדה, מעריב, 11 בפברואר 1981
  38. ^ מאיר הראובני, 6 מיליון דולר הפסד למפעלי קריית הפלדה, מעריב, 17 באוקטובר 1988
  39. ^ יעל גרוס אנגלנדר, ‏חד החנית, באתר גלובס, 2 ביוני 2008
  40. ^ שמואל אדמון עומד להתמנות מנהל "קרית־הפלדה", מעריב, 24 באוגוסט 1965
  41. ^ עמוס כרמלי, אל"מ אדמון התפטר מניהול קריית הפלדה, דבר, 5 בינואר 1968
  42. ^ א.צפרוני - מנהל קריית הפלדה בעכו, דבר, 20 במאי 1968
  43. ^ מננ״ל קוית הפלדה בכור פורש; "לא מאמין בהבראה", חדשות, 10 בפברואר 1992
  44. ^ שי שלו, ‏"איש הפלדה": יצחק זמיר הוציא 4 מיליון שקל מחברה שהפסידה 76 מיליון, באתר גלובס, 22 במרץ 1998