דיני נאמנות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בנכס לטובת נהנה או למטרה אחרת.[1] כך נאמנות מוגדרת בחוק הישראלי, הגם שקיימות הגדרות שונות בשיטות משפט אחרות.[2] לדיני הנאמנות יש שני היבטים עיקריים: האחד הוא ההיבט הקנייני, של מהות הזיקה בין הנכס לנאמן ובין הנכס לנהנה; השני הוא ההיבט החיובי, של מערכת היחסים בין הנאמן לנהנה וביניהם לבין אחרים.

סיווג דיני הנאמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפט האזרחי מחולק, ככלל, לשני תחומים: דיני חיובים ודיני קניין. הזכות שבחיוב היא זכות אישית, in personam, בעוד הזכות הקניינית היא זכות כלפי כולי עלמא, in rem. עם זאת, קיימים במסגרת המשפט האזרחי מספר תחומי דין הכורכים בתוכם סוגיות של חיובים וקניין גם יחד. עם תחומים אלו נמנים דיני חדלות הפרעון, דיני הירושה ודיני האמונאות (fiduciary law). דיני הנאמנות קשורים באופן הדוק לדיני האמונאות, אם כי הם נפרדים: כל נאמן הוא גם אמונאי; לא כל אמונאי הוא נאמן. בנאמנות, תמיד קיים נכס כלשהו, המהווה את מושא הנאמנות. לעומת זאת, דיני האמונאות עוסקים גם בנושאים לא-כלכליים, כגון מערכות יחסים של עורך דין-לקוח, רופא-מטופל ואפוטרופוס-חסוי. שני תחומי דין אלו הם עצמם חלק מדיני היושר (equity).

לעתים, בפרט בבריטניה, נשמעת האמירה שדיני הנאמנות הם חלק מדיני הקניין. אכן, מבחינה היסטורית, דיני הנאמנות התפתחו סביב הסוגיה של טיב הזכויות הקנייניות כלפי נכס הנאמנות – זכות הבעלות של הנאמן לצד זכותו הקניינית שביושר של הנהנה. עם זאת, הגדרה של דיני הנאמנות כחלק מדיני הקניין בלבד מחמיצה את החיובים האישיים (האובליגטוריים) הקיימים בין הנאמן לשאר הצדדים ליחסי הנאמנות. דיני הנאמנות עוסקים בזכות אובליגטורית הכרוכה ומשולבת עם זכות קניינית. זו דוגמה לדואליות המאפיינת את דיני היושר בכללותם.

יסודות הנאמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר רכיבים דרושים לקיומה של כל נאמנות:

  • נכס – על פי ההגדרה שבסעיף 1 לחוק הנאמנות, לא תיתכן נאמנות ללא נכס כלשהו המשמש מושא הנאמנות. אותו נכס עשוי להיות מיטלטלין, מקרקעין, זכויות או כל נכס אחר. לעתים, הנכס עשוי להיות פשוט יחסית (למשל, תכשיט). פעמים אחרות, במיוחד כאשר נכס הנאמנות הוא זכויות ולא נכס מוחשי, עשויות להיות לו פנים מורכבות למדי. כך, לדוגמה, טרם תאגיד מנפיק לציבור סדרת אגרות חוב, הוא חייב למנות אדם שיהיה "נאמן" של אותה סדרה.[3] על הנאמן לפעול לטובת המחזיקים באגרות החוב, שהם הנהנים. פעולותיו העיקרית של הנאמן הן פיקוח על התאגיד המנפיק, תיווך בהעברת התשלומים השוטפים ונקיטת פעולות משפטיות לטובת המחזיקים. בנאמנות כזו, נכס הנאמנות הוא הזכויות והסמכויות השונות שיש לנאמן, בעיקר כלפי התאגיד המנפיק.
  • נאמן – לפי סעיף 1 לחוק הנאמנות, לכל נאמנות חייב להיות נאמן.
  • החזקה או פעולה – בהתאם לסעיף 1 לחוק הנאמנות, על הנאמן "להחזיק או לפעול" בנכס. הווה אומר, הנאמן עשוי להיות הבעלים של הנכס או להחזיק בו באופן אחר; הוא עשוי גם שלא להחזיק בנכס, אלא רק לפעול בנכס (השייך לבעלים אחרים). המצב השני מתקיים, לדוגמה, לגבי חברה המשמשת כ"מנהל קרן" של קרן נאמנות. נכסי הקרן שייכים ל"נאמן הקרן", שהוא חברה נפרדת ממנהל הקרן. אולם, מנהל הקרן הוא זה שפועל בהם ומבצע את פעולות הקניה והמכירה. הן נאמן הקרן והן מנהל הקרן הם נאמנים לטובת בעלי היחידות של קרן הנאמנות.[4]
  • לטובת נהנה או למטרה אחרת – סעיף 1 לחוק הנאמנות קובע כי לכל נאמנות חייב להיות נהנה או, לחלופין, חייבת להיות מטרה אחרת כלשהי. מרבית הנאמנויות הן לטובת נהנים. נאמנות לטובת "מטרה אחרת" עשויה להיות, לדוגמה, נאמנות שהוקמה לטובת עזרה לחולים במחלה פלונית. במקרה כזה, אין אף נהנה (אדם מסוים, בר זיהוי) אלא קבוצה בלתי-מוגדרת של מוטבים אפשריים, הכל בכפיפות למטרה שהוגדרה. הנאמן נדרש לזהות את האופן הנכון להשגת המטרה ולפעול בהתאם לו. אף שלנאמנות לטובת "מטרה אחרת" אין נהנה, יכול כל אדם מעוניין לפנות לבית המשפט לגבי הנאמנות,[5] במטרה להגן על זכויותיה של הקבוצה הבלתי-מסוימת (למשל, אם הנאמן השתמש בנכסי הנאמנות למטרה שונה מזו שהוגדרה).

מהות הנאמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיוב משפטי "רגיל" אינו חיוב שבנאמנות. בחיוב רגיל, צד אחד (החייב) חייב נכסים או ביצוע פעולה לצד שני (הנושה). לנושה יש זכות אובליגטורית, ללא רכיב קנייני, לכך שהחיוב יתקיים. אם החייב אינו מקיים את חיובו, הנושה יכול לתבוע אותו ולזכות בתוכן החיוב, ככל שתתקבל תביעתו. כאשר החייב אינו מסוגל לבצע את החיוב, עקב היותו חדל פרעון, הנושה יאלץ להיכפף למשטר חדלות הפרעון, הקובע בין היתר שנכסי החייב יחולקו בין הנושים בשיעור שווה. פירוש הדבר הוא שכל נושה רגיל, שאין לו זכות קניינית כלפי נכסי החייב, יזכה לקבל רק שיעור חלקי מחובו ולעתים קרובות, מאום. החיוב הרגיל, שאינו בנאמנות, הוא ברירת המחדל המשפטית. הלוואה, חשבון בנק, אגרת חוב, המחאה, תגמולי ביטוח, דמי שכירות, תשלום עבור רכישת נכס, פיצוי בנזיקין – כל אלו הם חיובים רגילים.

לעומת זאת, הנאמנות היא מערכת מורכבת יותר של זיקות משפטיות. היחוד שבנאמנות הוא כפול: ראשית, במישור של דיני החיובים, in personam, המסדיר את הזיקות בין הנאמן לבין אנשים אחרים (כגון הנהנה ויוצר הנאמנות) ובינם לבין עצמם. בניגוד לדיני החיובים הרגילים, מערכת היחסים האמונאית מטילה על הנאמן מספר חובות מיוחדות וקפדניות, במרכזן חובת הנאמנות (duty of loyalty). זו אוסרת על קיומו של ניגוד עניינים בין האינטרס של הנהנה לאינטרס של הנאמן או של כל צד שלישי. לנאמן אסור לחלוטין להפיק טובת הנאה מהנאמנות,[6] אפילו אם לא נגרם לנהנה כל נזק מכך. אם הנאמן הפר חובה זו, מערך נרחב של סעדים זמין נגדו. סעדים אלו נשענים רובם על סעד החשבון (account of profits), המחייב את הנאמן לדווח על כל טובת הנאה שהופקה ולהחזירה לנאמנות. סעדים אלו משתייכים גם לתחומי דין נוספים, כגון דיני עשיית עושר ולא במשפט.

שנית, הנהנה זוכה גם בזכות קניינית כלפי נכס הנאמנות. אל הזכות האישית מתווספת ונקשרת זכות in rem. לנהנה אין זכות בעלות על הנכס; זו נמצאת לרוב בידי הנאמן. אולם, לנהנה יש זכות קניינית שביושר (equitable proprietary claim). מחד גיסא, זכות זו אינה זכות קניין מלאה תחת דיני הקניין; מאידך גיסא, היא חזקה יותר מזכות לפי דיני החיובים גרידא. לזכות הקניינית שביושר יש מספר נפקויות רבות-עוצמה. כך, לדוגמה, אם הנאמן נקלע לחדלות פרעון, נכס הנאמנות לא נכלל במאסת הנכסים העומדים לחלוקה לנושיו.[7] הנהנה אינו מוכפף לדיני חדלות הפרעון, אלא זכאי לקבל לידיו את מלוא נכס הנאמנות. ההגנה הקניינית על זכויות הנהנה מחוזקת גם בקביעת חוק הנאמנות כי "אין לרדת לנכסי הנאמנות אלא בשל חובות המוטלים עליהם או הנובעים מפעולות הנאמנות."[8] נכסי הנאמנות הם מאגר כלכלי עצמאי, החסין מפגיעה בו בשל חובות הנאמן; רק חובות שנוצרו עקב קיומה של הנאמנות עצמה מאפשרים ירידה לנכסי הנאמנות לשם סיפוקם. נפקות נוספת של הזכות הקניינית שביושר מתבטאת במצב בו נכס הנאמנות יצא מידי הנאמן שלא כדין (למשל, ללא תמורה מספקת). במקרה זה, יתכן ותקום לנהנה זכות עקיבה (tracing) אחר הנכס והוא יהיה זכאי להוציאו מידי הצד השלישי, שהפך בינתיים לבעליו לפי דין.

מבחינה מעשית, לא תמיד יש צורך להבחין בין הסעדים האובליגטוריים לסעדים הקנייניים העומדים לנהנה. לדוגמה, אם הנאמן עשה רווח לעצמו מתוך נכסי הנאמנות, הנהנה זכאי לתבוע רווח זה מהנאמן. כאשר הנאמן אינו חדל פרעון, התוצאה לגבי הנהנה תהיה לרוב זהה בין אם יוחלט שיש לו זכות קניינית כלפי הרווח ובין אם יוחלט שהנאמן חייב להחזיר את הרווח מכוח דיני החיובים, כגון דיני עשיית עושר ולא במשפט.

הצדדים בנאמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת יחסי נאמנות עשויות להימצא מספר דמויות:

  • נאמן (trustee) – אדם המחזיק או הפועל בנכס הנאמנות. על הנאמן חלים חיובים משמעותיים, במרכזם החובה לפעול לטובת מטרת הנאמנות ללא התחשבות באינטרס העצמי של הנאמן או בכל אינטרס זר אחר. עם זאת, אין מניעה שהנאמן עצמו יהיה נהנה.[9]
  • נהנה (beneficiary) – אדם שלטובתו מוחזק או מופעל נכס הנאמנות.
  • יוצר הנאמנות (settlor) – אדם המקים נאמנות, לרוב בכך שהוא מעביר את נכס הנאמנות לשליטת הנאמן. יוצר הנאמנות יכול להיות גם נהנה. בנאמנות על פי חוזה, יוצר הנאמנות אינו יכול להיות גם הנאמן, שהרי לשם כריתת חוזה נדרשים שני צדדים לפחות.[10]
  • מגן הנאמנות (protector) – אדם שבתנאי הנאמנות הוענקה לו סמכות פיקוח או הכרעה בענייני הנאמנות, אף שאינו הנאמן עצמו. ניתן לקבוע כי מגן הנאמנות יוכל לתת הוראות לנאמן בנושאים שונים, למנותו או לפטרו, לשנות את מטרות הנאמנות ולאחוז בסמכויות נוספות כיוצא באלו. לרוב הנאמנויות אין מגן והנאמן עצמו אוחז בהן בשיקול דעת מלא.

יצירת הנאמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאמנות נוצרת על פי חוזה, על פי כתב הקדש או על פי חוק.[11]

המסמך היוצר את הנאמנות עשוי להיות מכונה "כתב הנאמנות" או "שטר הנאמנות" (trust instrument או deed of trust).

כאשר נאמנות נוצרת על פי חוזה, על הנאמן עצמו להיות צד לחוזה. זאת, לאור העובדה שבמסגרת יחסי הנאמנות מוטלים על הנאמן חיובים רבי-משקל, אשר נדרשת הסכמתו של הנאמן להיות כפוף להם. בנאמנות על פי חוזה מתאפשר לצדדים חופש נרחב לעצב את תנאי הנאמנות לפי רצונם. ניתן להתנות על הוראות חוק הנאמנות, פרט למספר הוראות קוגנטיות החלות על כל נאמנות.[12]

בנאמנות מכוח הדין, לעומת זאת, לא תמיד נדרשת הסכמת הנאמן. כך, למשל, נאמנות קונסטרוקטיבית מתקיימת כאשר הנאמנות לא נוצרה באופן מפורש, אלא נלמדת מנסיבות המקרה שלפיהן לצד אחד יש זכות קניינית מסוימת בנכס, על אף שצד אחר הוא הבעלים החוקי שלו. לדוגמה, אדם ששילם את מלוא התמורה עבור דירה, שטרם נרשמה על שמו במרשם המקרקעין, עשוי להיחשב לנהנה של נאמנות קונסטרוקטיבית, שהנאמן שלה הוא בעל הדירה הנוכחי. הסוגיה תתעורר, לדוגמה, אם בעל הדירה הנוכחי נכנס להליך חדלות פרעון אחרי שהתמורה שולמה לו ולפני שזהות הבעלים שונתה במרשם המקרקעין. בדרך כלל, נאמנות על פי חוק אינה נוצרת ישירות מכוח החקיקה עצמה. במקום זאת, החקיקה מסמיכה גוף מסוים (לרוב, בית המשפט) ליצור את הנאמנות ולמנות את הנאמן. עם הנאמנים מכוח הדין נמנים המפרק, כונס הנכסים, בעל התפקיד בהבראת חברה, מנהל העזבון, האפוטרופוס וכל נאמן אחר שבית המשפט ממנה שלא מכוח חוזה או הקדש.

נאמנות יכולה להיווצר גם באמצעות כתב הקדש. בניגוד לכריתת חוזה, אפשר שעשיית כתב ההקדש תהיה פעולה חד-צדדית, כגון הוראה בצוואה או כתב חתום בידי יוצר ההקדש לפני נוטריון.[13] יתכן שיווצר כתב הקדש אך לא יוגדר בו נאמן. בהתאם לכך, החוק מסמיך את בית המשפט למנות נאמן להקדש.[14] בדומה לנאמנות על פי חוזה, גם בנאמנות על פי כתב הקדש נדרשת הסכמת הנאמן לשמש בתפקידו.[15] בהתאם לכלל שלפיו לכל נאמנות יש נאמן, תחילת ההקדש (תחילת קיומה של הנאמנות) היא רק במועד בו מועברת השליטה בנכסי ההקדש לידי הנאמן.[16] כאשר הקדש מסוים הוא "נאמנות שמטרתה או אחת ממטרותיה היא קידומו של עניין ציבורי", הוא מוגדר על פי חוק כהקדש ציבורי.[17] החוק קובע שורה של כללים מפורטים בקשר לאופן הניהול והפיקוח על הקדשות ציבוריים[18] – כללים שאינם חלים על הקדשות שאינם ציבוריים ועל נאמנויות אחרות. לשיטת הדין, הפיקוח המוגבר נדרש עקב העניין שיש לציבור הרחב באותם הקדשות.

סוגי נאמנויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעולם המודרני, מרבית בני האדם קשורים ביחסי נאמנות כלשהם, לעתים אף ללא ידיעתם. לדוגמה, כל עמית בקרן פנסיה הוא נהנה של נאמנות, בה נכס הנאמנות הוא ההשקעות המנוהלות עבור הקרן והנאמן הוא החברה המנהלת.[19] רבים אחרים מהווים נאמנים או יוצרי נאמנות. קיימים מגוון הסדרים חוזיים שאינם מכונים בשם "נאמנות", אך מהווים נאמנות לכל דבר ועניין. נאמנויות הן מיסודות הכלכלה המודרנית, כאשר חלק ניכר מפעולות החסכון וההשקעה נעשה במסגרתן וסכומי הכספים המנוהלים בהן במדינות המפותחות הם גבוהים ביותר ביחס לגודלה הכולל של הכלכלה. כך, למשל, סכום החסכון הפנסיוני בישראל, נכון לספטמבר 2011, עמד על 928 מיליארד ש"ח.[20]

הבאים מהווים דוגמאות לנאמנויות או לנאמנים:

  • נאמנות פרטית, כגון נאמנות הנוצרת לטובת בני משפחה. בהסדר כזה, לעתים קרובות, תנאי הנאמנות קובעים שנכסי הנאמנות יוענקו לנהנה רק לאחר שזה יעבור אירועים מוגדרים בחייו, כגון הגיעו לגיל מסוים או נישואיו. ניתן גם לקבוע שנכסי הנאמנות יוענקו לנהנה בתשלומים קבועים מתוך הקרן או מתוך פירות הקרן, כך שנמנע מהנהנה לבזבז את הכספים בבת אחת. לעתים אף ניתן שיקול דעת מוחלט לנאמן באשר לאופן הענקת הנכסים לנהנה.
  • קופת גמל, לרבות קרן פנסיה וקרן השתלמות.
  • קרן נאמנות.
  • נאמנות לטובת בעלי יחידות השתתפות של שותפות מוגבלת. בהסדר כזה, הנאמן הוא השותף המוגבל של השותפות; הוא מכניס לקופתה את הכספים שהתקבלו מהנפקת יחידות ההשתתפות לבעליהן ומחויב לחלק להם את רווחי השותפות המגיעים לידיו.
  • נאמנות עבור סדרת אגרות חוב.
  • נאמנות על אופציות הניתנות לעובדים. בהסדר כזה, תאגיד (יוצר הנאמנות) מנפיק כתבי אופציה המגיעים לבעלותה של חברת נאמנות, שהיא נאמן לטובת עובדי התאגיד המנפיק. העובדים זכאים לקבל לבעלותם את כתבי האופציה, או את תמורתם, לפי תנאי חוזה הנאמנות.
  • נאמנויות מסחריות אחרות, לדוגמה, כחלק מהסדרי איגוח.
  • נאמנים הממונים על ידי רשות שיפוטית:
  • מפרק בפירוק מרצון.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שלמה כרם, חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (מהדורה רביעית, 2004).

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סעיף 1 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979, ס"ח 128 (להלן: חוק הנאמנות).
  2. ^ אדם חפרי-וינוגרדוב, "דין הנאמנות בישראל: מאבני נגף לאבני חן?", משפטים מה(2) 439 (2015).
  3. ^ סעיף 35ב לחוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968, ס"ח 234.
  4. ^ סעיפים 74–75 לחוק השקעות משותפות בנאמנות, תשנ"ד-1994, ס"ח 308.
  5. ^ סעיף 39 לחוק הנאמנות.
  6. ^ פרט לתגמולים וטובות הנאה שהותרו בחוק או בתנאי הנאמנות, כגון שכר הנאמן והוצאותיו בהתאם לסעיף 8 לחוק הנאמנות.
  7. ^ סעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"מ-1980, נ"ח 639 קובע, בין היתר, כי ""נכסי פושט רגל" – הנכסים העומדים לחלוקה בין נושיו לפי פקודה זו, למעט נכסים שהוא מחזיק בהם כנאמן".
  8. ^ סעיף 3(ב) לחוק הנאמנות.
  9. ^ סעיף 13(ד) לחוק הנאמנות.
  10. ^ סעיף 2 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ס"ח 118.
  11. ^ סעיף 2 לחוק הנאמנות.
  12. ^ סעיף 11 לחוק הנאמנות.
  13. ^ סעיף 17(א) לחוק הנאמנות.
  14. ^ סעיף 21(ב) לחוק הנאמנות.
  15. ^ סעיף 21(ג) לחוק הנאמנות.
  16. ^ סעיף 17(ב) לחוק הנאמנות.
  17. ^ סעיף 26(א) לחוק הנאמנות.
  18. ^ סעיפים 25–31 לחוק הנאמנות.
  19. ^ סעיף 3 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), תשס"ה-2005, ס"ח 889.
  20. ^ "למה פנסיה?" באתר פורום החוסכים לפנסיה בישראל.