כור תעשיות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כור תעשיות
Koorlogo.gif
סוג חברה פרטית
מייסדים ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, חברת העובדים וסולל בונה
שנת הקמה 1944
חברת אם דיסקונט השקעות
משרד ראשי מגדלי עזריאלי, תל אביב, ישראל
מוצרים עיקריים אחזקות בחברות ובעיקר באדמה פתרונות לחקלאות (40%)
הכנסות 91 מיליון ש"ח (2013)[1]
רווח 647 מיליון ש"ח (2013)[1]
אנשי מפתח יו"ר - עמי אראל
מנכ"ל - רענן כהן
www.koor.com
בית הנהלת כור לשעבר בשדרות שאול המלך בתל אביב

כור תעשיות (בקיצור: כור) היא חברה בת בבעלות מלאה של דיסקונט השקעות. היא הוקמה בשנת 1944 כזרוע התעשייתית של חברת העובדים של ההסתדרות וצמחה לקונצרן תעשייתי גדול שהעסיק עשרות אלפי עובדים. בסוף שנות ה-80 נקלע הקונצרן למשבר חמור, עבר הבראה בידי בני גאון, שבמסגרתה נמכרו רבות מהחברות הבנות שלו, ולבסוף נמכרה אף חברת "כור" למשקיעים פרטיים. בשנת 2006 נרכשה השליטה בכור על ידי קבוצת אי.די.בי. שבראשות נוחי דנקנר. בשלב זה הופנה חלק ניכר מהון החברה להשקעה לא תעשייתית - מניות הבנק קרדיט סוויס - שהסבה לחברה הפסדים כבדים. נכון לסוף 2015 ההחזקה העיקרית של החברה היא אחזקתה (40%) בחברת אדמה פתרונות חקלאיים, וכן יש ברשותה אחזקות נוספות שאינן מהותיות מבחינת שווי החברה[2].

במשך שנים רבות הייתה חברה ציבורית הנסחרת בבורסה לניירות ערך בתל אביב, עד שבשנת 2014 הפכה לחברה פרטית בבעלות מלאה של דיסקונט השקעות.

הקמת כור[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאגיד הוקם בשנת 1944 במסגרת סולל בונה, לריכוז מפעלי התעשייה בהם הייתה לסולל בונה בעלות משמעותית[3]. בתחילה הוכללה בה וולקן, פניציה וחבך (חומרי בנייה כלליים) לייצור לבנים, שלושת המפעלים שהיו קשורים ישירות לענף הבנייה. מפעלי האבן של סולל בונה הוכללו אז באבן וסיד[4]. בהמשך הייתה כור לזרוע התעשייתית העיקרית של חברת העובדים. מטרות כור עם הקמתו היו:

  • ניצול משאבי הטבע של ארץ ישראל וחומרי הגלם המקומיים
  • אספקת מקומות עבודה לוותיקים ולעולים
  • שיפור מאזן התשלומים על ידי ייצור מקומי במקום הסתמכות על ייבוא
  • ביסוס תעשייה צבאית עצמאית
  • מסגרת הכשרה לפועלים עבריים

עד שנות השמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1958 הפכה כור לחברה בע"מ במסגרת חברת העובדים. כחברה בחברת העובדים הייתה החברה מחויבת לעקרונות הקואופרציה ובהם ערבות הדדית בין מפעלים כושלים, שנועדה לשמר אותם פעילים ויהי מה, הרתמות למשימות לאומיות (כגון קליטת עלייה, פיתוח הנגב ופיזור אוכלוסין) ותנאי עבודה ושכר הוגנים תוך שיתוף נציגי עובדים בהנהלה. התאגיד התנהל על ידי פוליטיקאים ועסקנים שלא ניהלו אותו לפי שיקולים כלכליים רציונליים בלבד. במסגרת זו פתח התאגיד מפעלים בעיירות פיתוח ואזורי ספר. בשנות השישים היה התאגיד הגדול והרווחי ביותר בישראל ואף פתח חברה להשקעות במדינות אפריקה. בשנים אלה גם הגדיל התאגיד את אחזקותיו בתחומי האלקטרוניקה, תקשורת והכימיה. בשנת 1973 מוזגה פעילות התעשייתית של המשביר המרכזי לתוך כור. לכור היו בשנות השבעים 100 מפעלים בארץ ו-10 בחו"ל ו-100 חברות שיווק ושירותים. החברות והמפעלים אורגנו בתשע חטיבות:

  • קבוצת המתכת והפלדה שכללה, בין השאר, את חמת ארמטורות ויציקות ואת וולקן
  • קבוצת הכימיה
  • קבוצת מוצרי המזון והצריכה
  • קבוצת החשמל והאלקטרוניקה
  • קבוצת תדיראן
  • החטיבה המסחרית - כור סחר בע"מ
  • חטיבת הקרמיקה
  • חטיבת הזכוכית
  • חטיבת המלט

משבר שנות השמונים והיציאה ממנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוצאה מניהול שלא התאים למדיניות הכלכלית הליברלית שהנהיגה הממשלה אשר הפכה את השוק הישראלי לפתוח ותחרותי, כולל הכנסת עובדים בלתי-מאוגדים לעבודה במפעלים מתחרים והורדת מגבלות ייבוא, שהגנו על מפעלי כור, ירדו המכירות של מפעלי כור. הנהלת החברה החליטה להימנע עד כמה שניתן מפיטורי עובדים והעדיפה לשחוק את רווחיותה[5]. בשנת 1988 נקלע התאגיד לפשיטת רגל. באותה עת הועסקו במפעלי כור כ-32,000 עובדים[6]. בני גאון נקרא להציל את התאגיד (לו קרא "מטוס המשייט בשמים ללא טייס") וביצע בו תוכנית הבראה שכללה תהליכים קשים של פיטורי עובדים (כ-30% מכלל העובדים), שינויים מבניים ומכירת חלק מהמפעלים והחברות שהצילו אותו מהתמוטטות. גאון מצא קונצרן עם חובות בסך 1.4 מיליארד דולר, בעיקר לבנק לאומי ובנק הפועלים, הון עצמי שלילי והפסדים של מעל ל-400 מיליון דולר. גאון הפך את הקונצרן שנית לתאגיד המצליח ביותר בכלכלה הישראלית, עם ערך שוק של 2 מיליארד דולר ומכירות שנתיות בערך של כ-4 מיליארד דולר. ב-1991 הפכה כור לחברה ציבורית והונפקה בבורסה לניירות ערך בתל אביב.

בהנהגת גאון החלה כור בסדרה של יוזמות משותפות עם ירדן ושותפות נוספות במדינות ערב כעומאן וקטר והפכה לספקית הבלעדית של בטון ופלדה לרשות הפלסטינית[7]. ב-1996 נרכשה השליטה בכור על ידי קבוצת שמרוק בהנהלת סטנלי גולד. בשנת 1997 מכרה קבוצת שמרוק את מניותיה לקבוצת קלארידג' הקנדית בראשות צ'ארלס ברונפמן. כעבור פחות משנה הוחלף המנכ"ל בני גאון ביונתן קולבר, אשר גם החזיק ב-15% ממניות קלארידג' בישראל ושימש כנציגו של ברונפמן בארץ. בשנת 2006 נרכשה השליטה בכור על ידי קבוצת אי.די.בי. בראשות נוחי דנקנר.

בשנות ה-2000 השקיעה כור גם בחברות הזנק והון סיכון[8].

כור החזיקה בשליטתה את קונצרן התעשייה הכימית מכתשים אגן, הכולל את מפעל אגן באשדוד ומפעל מכתשים שברמת-חובב. המפעל עוסק בייצור גנרי של חומרי הדברה לחקלאות ונסחרה בבורסה בתל אביב. כור מכרה את השליטה בחברה בשנת 2011 לחברת כימצ'יינה הסינית. על פי ההסכם בין החברות, כל מניות כור צפויות לעבור לכימצ'יינה בתוך מספר שנים.

עד 2005 היו לכור אחזקות משמעותיות בתחום התעשייה הטכנולוגית-מתקדמת - חברת סאיטקס וחברת ציוד התקשורת ECI Telecom, אבל היא מכרה אותן, וכיום מכתשים אגן היא האחזקה העיקרית שלה בארץ, בנוסף לאחזקות קטנות ועקיפות בהייטק בקרנות הון סיכון. במקביל, רכשה כור אחזקות בחברות פיננסיות בחו"ל - ובעיקר הרכישה של אחוזים אחדים (משתנים) בענקית הבנקאות השווייצרית קרדיט סוויס.

בשבוע המסחר שהסתיים ב-11 באוגוסט 2011 ירדו שערי מניותיה של החברה ב-40%, כתוצאה מהשקעתה בקרדיט סוויס.[9]

תובענה ייצוגית נגד כור[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מכירת "מכתשים אגן תעשיות", שבעלת השליטה בה היא "כור", לחברת "כמצ'יינה", ביקשה "כור" לקבל פרמיית שליטה. דב כהנא, בעל מניות בחברת "מכתשים אגן", סבר שפרמיית השליטה לכור מקפחת את בעלי המניות האחרים, והגיש תובענה ייצוגית באמצעות עו"ד יצחק אבירם. ביוני 2011 התפשרו הצדדים, והוסכם ש"כור" תשלם לבעלי המניות האחרים סכום של 45 מיליון דולר. זהו סכום הפשרה הגבוה ביותר שהושג בתובענה ייצוגית בישראל.[10]

מסחר בבורסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2014 מיזגה דיסקונט השקעות את כור לחברה בת שהקימה במיוחד לשם כך, ובכך רכשה למעשה את מניות הציבור בחברה. בעקבות המהלך הפכה כור לחברה פרטית בבעלות מלאה של דיסקונט השקעות[11][12]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]