ראובן אלואשווילי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הרב ראובן אלואשווילי היה רב הקהילה היהודית בכותאיסי וממנהיגיה הרוחניים של יהדות גאורגיה בראשית המאה ה-20.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשנת ה'תרי"ח (1855) בכותאיסי לרבי אהרון ב"ר יצחק אלואשווילי, מחכמי העיר. הוסמך לרבנות בשנת ה'תרמ"ז. בשנת ה'תרס"ב התמנה לרב בית הכנסת הגדול בכותאיסי, ובמקביל מונה על ידי השלטונות לתפקיד רב מחוז כותאיסי. בשנת ה'תרס"ו (בגיל 19) ייסד ישיבה בכותאיסי, ועמד בראשה. הוא נחשב לסמוכת רוחנית מהבכירות ביותר בקרב יהודי גאורגיה. בשנת ה'תרע"ב יצא לביקור בארץ ישראל לצורכי גיוס כספים, ואז רקם קשרים עם חכמי ירושלים. ביו השאר, הוציא בשיתוף עם הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי ספר "טהרת ישראל" על הלכות טהרת המשפחה בגאורגית יהודית. הוא פעל למינוי רבנים ובעלי תפקידים תורניים אשכנזים בקהילות גאורגיה, כדי לשפר את רמת הרבנות במדינה[1].

בשנת ה'תרפ"א (1921) עזב את גאורגיה בשל הכיבוש הסובייטי, והשתקע באיסטנבול, שם ייסד בית כנסת וישיבה לקהילה הגאורגית שישבה בעיר, והתמנה כרבה, עד לפטירתו באייר ה'תרפ"ב.

חתנו הרב משה דברשווילי "הקטן" היה תלמידו של הרב ישראל מאיר הכהן ("החפץ חיים"), והיה חבר בפרלמנט הגאורגי כנציג היהודים החרדים במפלגה הסוציאליסטית המנשביקית. לאחר עזיבת חמיו את גאורגיה, הנהיג את הקהילה היהודית בכותאיסי.

השקפת עולמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב אלואשווילי היה מנהיג הזרם החרדי השמרן ביהדות גאורגיה. בשנת 1915, כאשר החל הרב דוד באזוב בפעילות ציונית וניסה לכנס ועידה של כל רבני גאורגיה, הביע התנגדות מרה ונחרצת לפעילותו. התנגדותו הייתה חריפה ביותר, עד שכינה את הציונים "ימח שמם וזכרם"[2] כמו כן, התנגד להכנסת לימודי חול לבתי הספר. בתחומים אלו, הושפע בין השאר מהרב שמואל הלוי לויטין[3], שליח הרבי שלום דובער שניאורסון לגאורגיה, שהוכרז על ידי הרב אלואשווילי כראש החכמים בגאורגיה. בשנת ה'תרע"ח הקים (בעזרת חתנו) סניף של אגודת ישראל בגאורגיה.

השקפתו ופעילותו האנטי-ציונית עוררה לו התנגדות רבה מקרב החוגים הציונים[4].

יש הטוענים כי לאחר שראה את סבלם של יהודי גאורגיה תחת השלטון הקומוניסטי, חזר בו מהתנגדותו לציונות[5].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד בותרשווילי, רבני גרוזיה: דת והיסטוריה, אשדוד ה'תשס"ג, עמ' 86 ואילך.
  • הרב זושא וואלף (עורך), אדמו"רי חב"ד ויהדות גרוזיה, ה'תשע"ו, עמ' 277–282.
  • נתן אליהשווילי, "המאבק בין ציונות ומתנגדיה", בתוך: היהודים הגרוזים בגרוזיה ובארץ ישראל, עמ' 60–70.
  • ראובן אנוך, "שלוש גישות לגבי הזהות היהודית בין יהודי גאורגיה בערב מהפכת אוקטובר ואחריה", בתוך: יוסי גולדשטיין (עורך), בין דת, לאום וארץ : המאבק על הזהות היהודית בעת החדשה בהוצאת אוניברסיטת אריאל בשומרון, אריאל 2014, עמ' 157–164.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הרבנות וההוראה בקוקז, המודיע, 18 בנובמבר 1910
  2. ^ נתן אליהשווילי, המאבק בין הציונות ומתנגדיה, בתוך: היהודים הגרוזים בגרוזיה ובארץ ישראל, עמ' 60–70
  3. ^ ראו אודותיו בערכו באתר חב"דפדיה.
  4. ^ ראו ביקורתו החריפה של אליהשווילי (עמ' 62): ”אדיקותו הנבערה וקנאותו הנפרזה לא ידעו כל גבול. זה היה אדם בעל השגות פשוטות, לא ידע את העולם בכלל ואת העולם היהודי בפרט, אדם, שלא עלה בחכמתו ובכשרונותיו על חכם פשוט מחכמי גרוזיה, אבל מפני המקום שהוא נכנס בו (כותאיס נחשבה לעיר ואם ביהדות הגרוזית) והצבור שעמד תחת השפעתו ועוד כמה וכמה סיבות גרמו, שהאיש הזה מילא בחיי היהודים הגרוזים תפקיד של ריאקציונר, קנאי חשוך של ימי הביניים, המשתגע למראה קו האור, "זולל הציוניות"”.
  5. ^ הרב יצחק דדון, "אתחלתא היא" חלק ג', עמ' תקכ.