רוברט ריימן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רוברט ריימן
Robert Ryman
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 30 במאי 1930
נאשוויל, טנסי, ארצות הברית
פטירה 8 בפברואר 2019 (בגיל 88)
מנהטן, ניו יורק, ארצות הברית
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
פעילות בולטת אמן
ידוע בשל ציור, אמנות קונספטואלית
בן או בת זוג לוסי ר. ליפארד (1961–1966) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רוברט טרייסי ריימן (באנגלית: Robert Tracy Ryman;‏ 30 במאי 1930 בנאשוויל – 8 בפברואר 2019 במנהטן),[1] היה צייר אמריקאי, שזוהה עם תנועת הציור המונוכרומטי (אנ'), המינימליזם והאמנות הקונספטואלית. ריימן ידוע ביותר בזכות ציורי הלבן על לבן המופשטים שלו. הוא גר ועבר בניו יורק.[2]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריימן נולד בנאשוויל, טנסי. הוא למד במכון הפוליטכני של טנסי בקוקוויל בין השנים 1948 ל-1949 ובמכללת ג'ורג' פיבודי למורים בשנים 1949–1950. לאחר הלימודים, התגייס ריימן לחייל המילואים של צבא ארצות הברית, והוצב בלהקת מילואים צבאית במהלך מלחמת קוריאה.[3]

בשנת 1953 עבר ריימן לניו-יורק, במטרה להפוך לסקסופוניסט ג'אז מקצועי. הוא למד אצל הפסנתרן לני טריסטאנו, ובמקביל עבד כשומר במוזיאון המומה, לאמנות מודרנית בעיר. במהלך עבודתו במוזיאון הכיר את האמנים סול לוויט ודן פלבין, שעבדו עימו.[4] לאחר שהתפטר ממשרתו במוזיאון, ריימן עבד במשך שנה במחלקת האמנות של הספרייה הציבורית של העיר ניו יורק. במהלך שנות החמישים גם הכיר את האמן רוי ליכטנשטיין.

לאחר שנחשף לעבודותיהם החדשות של אמני האקספרסיוניזם המופשט מארק רותקו, ווילם דה קוניג, קליפורד סטיל ג'קסון פולוק וברנט ניומן, החל ריימן להתעניין גם הוא בציור. משנת 1953 ועד שנת 1960 עבד שוב כשומר במוזיאון על מנת להיות קרוב לעבודות האמנות.[5] בשנת 1953 גם החל להתנסות בציור בדירתו.[6] בשנת 1955 ריימן החל לעבוד על מה שהוא מגדיר, עבודתו המקצועית המוקדמת ביותר. המדובר בציור גדול ומונוכרומטי, שכותרתו היא "ציור כתום" ("Orange Painting"). העבודה הוצגה לראשונה בתערוכה של הצוות במוזיאון לאמנות מודרנית, בניו-יורק, בשנת 1958. העבודה הוצגה מאוחר יותר באותה שנה גם בתערוכה קבוצתית בגלריה ברטה (Brata Gallery) בניו יורק.[3]

בשנת 1961 נישא ריימן להיסטוריונית האמנות, לוסי ליפארד. בשנת 1964 נולד לשנים ילד בשם איתן ריימן, שלימים היה טכנאי סאונד וכיום הוא אמן.[7] נישואיו של איימן לליפארד הסתיימו בגירושין. בשנת 1969 הוא נישא בשנית, לאמנית מריל ווגנר,[3] ונולדו להם שני ילדים, קורדי ריימן ווויל ריימן.[8] שני ילדיו מנישואין השניים גם הם אמנים ועובדים כיום בניו יורק.

ריימן הציג את תערוכת היחיד הראשונה שלו בגלריה פול ביאנקיני בשנת 1967 בגיל 36. תערוכת המוזיאון הראשונה שלו התקיימה ב-1971 במוזיאון סולומון ר. גוגנהיים בניו יורק. הוא רואיין על ידי מפיקת הטלוויזיה ברברלה דיאמונסטין פעמיים, פעם אחת עבור הספר והפקת הווידאו "בתוך עולם האמנות של ניו יורק" ("Inside New York's Art World") בשנת 1979 ופעם נוספת עבור ההפקה "בתוך עולם האמנות" ("Inside the Art World"), בשנת 1994.

בשנת 2009 הוא השתתף בפרויקט האמנותי "מצא אותי" ("Find Me") מאת גמה אלאבה, יחד עם האמנים לורנס ווינר, מריל ווגנר ופאול קוס.[9] הציטוט המפורסם ביותר שלו הוא: "אין אף פעם שאלה לגבי מה לצייר, רק איך לצייר" (There is never any question of what to paint only how to paint).[10]

ריימן היה חבר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולספרות מאז 1994, כמו גם באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.

רוברט ריימן נפטר ב-8 בפברואר 2019, בגיל 88.[1][8]

יצירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעיתים קרובות סיווגו את ריימן כאמן מינימליסט. אבל, הוא העדיף להיות מוכר כריאליסט מפני שלא התעניין ביצירת אשליה אלא בהצגת החומרים בהם השתמש במסגרת הקומפוזיציה של היצירה.[11] מרבית העבודות שלו מכילות משיכות מכחול המושפעות מהאקספרסיוניזם המופשט, בצבעי לבן או באוף-וויט על קנבס רבוע או על משטחי מתכת. ריימן התנסה במדיה שונים, וצייר על קנבס, פשתן, פלדה, אלומיניום, פרספקס, ויניל, פיברגלס, נייר גלי, יוטה, נייר עיתון, טפט, שקי יוטה, פייברפלט, לוח נוצות, נייר בעבודת יד, אקריליבין ועוד. עבור הנחת הצבע הוא השתמש בצבע ו/או שמן, אקריליק, צבע אנקאוסטי (אנ'), קזאין, אמייל, פסטל, פסטל שמן, גרפיט, גואש ואמיילק. ריימן היה מיודד עם המשמר אורין רילי, שלעיתים קרובות ייעץ לו לגבי חומרים שהאמן התעניין בשימוש בהם בעבודותיו.

בתקופה בה ריימן החל לעבוד כאמן, אמנים מבוגרים יותר, כמו ברנט ניומן, מארק רותקו ופיליק גוסטון, כבר החלו לצייר באופן ששאף לצמצם את הציור למהות שלו.[1] בשנת 1955, ריימן צייר את עבודתו המקצועית הראשונה: "ציור כתום".[3] בשנת 1968–1969 הוא יצר את סדרת ה"קלאסיקו" ("Classico") שכללה קומפוזיציות המורכבות מציורים רבי פאנלים על סוג ספציפי של נייר שנקרא קלאסיקו. כפי שהסדרה נקראה על שם סוג הנייר ששימש בה, הסדרה "Surface Veil" משנת 1970, נקראה על שם מותק הפייברגלאס שעליו נעשו העבודות. חלק מהעבודות בסדרה נעשו גם על גבי כותנה או פשתן.[12] מסביבות שנת 1975 ועד שנת 2003, ריימן לעיתים קרובות הדביק את ציוריו על הקיר באמצעות סוגרים מתכתיים. הוא עיצב כל סט של מתלים במיוחד עבור כל עבודה, וייצר אותם עבורו יצרן מתכות מקומי.

הדפסים ורישומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שריימן ידוע בעיקר על שום ציוריו, הוא גם התנסה ביצירת הדפסים, ביצירת תחריטים, הדפסי אקווטינטה, ליטוגרפיות, הדפסי משי והדפסי תבליט. כמו ציוריו, ניתן לזהות את ההדפסים שלו בקלות על ידי המשטחים המונוכרומטיים המרובעים השולטים ביצירה, שדרכם נבדק הערך, הטקסטורה והאפקט של גוני לבן שונים, ושל צבעים אחרים המודפסים על נייר ועל אלומיניום.

הדפסיו ועבודותיו על נייר של ריימן טרם זכו לאותה תשומת לב כמו זו לה זכו ציוריו, אך גישתו ליצירת הדפסים ורישומים דומה למדי. משנת 1969 ואילך, בעבודה עם המאפיינים המיוחדים של כל מדיום ותהליך, ריימן החל להתעניין ביצירה של מהדורות מודפסות, תוך שימוש בכמות מינימלית של חומרים. במסגרת תהליך ההדפסה, ריימן ביקש לשלוט במרקם המשטחים שלו באופנים שימשיכו ללוות את יצירותיו גם בהשך הקריירה האמנותית שלו. כמו בציוריו, ההדפסים שלו דורשים מהצופים תשומת לב והתבוננות זהירה בדקויות של העבודה. בכך, ניתן להגיד שההדפסים של ריימן מאתגרים את הצופה ומתגמלים את זה שמעניק להן מבט דקדקני ובוחן.

ריימן ציין שהכותרות שהוא מעניק לעבודותיו הן למעשה חסרות משמעות, ושהן רק משרתות צורך באמצעי לזיהוי. ריימן למעשה העדיף את המונח הכללי "שם" עבור יצירת אמנות, במקום כותרת של ממש, מכיוון שלדידו, הוא לא יצר תמונה או התייחס לדבר מה כלשהו במציאות, מלבד למדיה ולחומר. אי לכך, ה"שמות" של יצירותיו נובעים לרוב משמות של ציוד אמנות, חברות של ציוד אמנות, או שהם מילים כלליות שאינן נושאות קונוטציה ספציפית.

הוקרה והתקבלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוברט ריימן זכה במספר פרסים במהלך הקריירה האמנותית שלו. בשנת 1973 זכה במלגת ג'ון סימון מטעם קרן גוגנהיים; בשנת 1985 זכה במדליית סקוהאגן (Skowhegan) ממכללת סקוהאגן לציור ופיסול וכמו כן, הוא היה חבר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולספרות משנת 1994, ובשנת 2003 גם קיבל על עצמו לשמש כסגן נשיא הארגון.[3] בנוסף על כך, בשנת 2005, רימן זכה בפרס פרמיום אימפריאל ובשנת 2005 זכה ריימן בפרס האפטמן, שהוענק לו על ידי קרן רוסוויטה-הפטמן השווייצרית.

בשנת 2009 ראה אור הספר Robert Ryman: Critical Texts Since 1967, בעריכת ויטוריו קולאז'י וקרסטן שוברט, שפורסם בהוצאת Ridinghouse. הספר משרטט את האבולוציה ההדרגתית של ההתקבלות והתגובה לאמנותו של ריימן לאורך השנים. בכך מאוגדים מעל 60 מאמרים וביקורות תערוכות, כולל טקסטים מאת כמה מהיסטוריוני ומבקרי האמנות החשובים ביותר בזמנם.[13]

הציור של ריימן, "Bridge"‏ (1980), נמכר ב-20.6 מיליון דולר במכירה פומבית של כריסטיס ב-2015.[14]

תערוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תערוכת היחיד הראשונה של ריימן הוצגה בגלריה Paul Bianchini שבניו יורק בשנת 1967, והוא בן 36. שנה לאחר מכן, הוא הציג לראשונה גם באירופה, בגלריה Heiner Friedrich, שבמינכן, גרמניה. בשנת 1969 נכלל ריימן בתערוכה קבוצתית בשם When Attitudes Become Form. המדובר בתערוכה חשובה של יצירות מאת אמנים מינימליסטים וקונספטואליים שאורגנה על ידי המוזיאון לאמנות בברן, שווייץ. בשנת 1972 הציג את תערוכת היחיד הראשונה שלו במוזיאון, כאשר מוזיאון הגוגנהיים בניו יורק הציג 38 מיצירותיו של ריימן שנוצרו מ-1965 עד 1971.[3]

בשנים 1972, 1977 ו-1982, יצירותיו של ריימן הוצגו גם בתערוכה "documenta", תערוכה של אמנות עכשווית המוצגת כל חמש שנים בקאסל, גרמניה. כמו כן, הוא הציג בביאנלה של ונציה בשנת 1976, 1978, 1980 ו-2007. בנוסף על כך, הוא הציג בביאנלה של וויטני בשנים 1977, 1987 ו-1955. התערוכה הרטרוספקטיבית הראשונה שלו אורגנה על ידי מוזיאון סטדליק באמסטרדם, הולנד, בשנת 1974.[15] בשנים 1993–1994 הוצגה הרטרוספקטיבה הגדולה ביותר של ציורי של ריימן, באוצרותו של רוברט סטור, בגלריה טייט, במוזיאון הלאומי לאמנות ריינה סופיה במדריד, במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, במוזיאון סן פרנסיסקו לאמנות מודרנית ובמרכז האמנות ווקר במיניאפוליס.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Waldman, Diane. Robert Ryman. New York: Solomon R. Guggenheim Museum, 1972.
  • Robert Ryman. Amsterdam: Stedelijk Museum, 1974. Text by Naomi Spector.
  • Robert Ryman. London: Whitechapel Art Gallery, 1977. Text by Naomi Spector. Statement by Robert Ryman.
  • Robert Ryman. Zürich: Halle für international neue Kunst, 1980. Texts by Urs Rausmüller and Christel Sauer.
  • Robert Ryman. Paris: Centre Georges Pompidou, Musée national d'arte moderne, 1981. Texts by Dominique Bozo, Yve-Alain Bois and Christel Sauer.
  • Storr, Robert. "Robert Ryman: Making Distinctions." Art in America 74, no. 6 (June 1986), pp. 92–97.
  • Robert Ryman. New York: Dia Art Foundation, 1988. Text by Charles Wright; interview by Gary Garrels; technical discussion of new paintings by Garrels and Ryman; selected artist's statements and excerpts from interviews.
  • Christel Sauer, Urs Raussmüller (Hrsg.): Robert Ryman, Schaffhausen 1991, ISBN 3-906352-03-X
  • Christel Sauer, Urs Raussmüller (Hrsg.): Robert Ryman: Versions, Schaffhausen 1992, ISBN 978-3-906352-50-3
  • Storr, Robert. Robert Ryman. London: Tate Gallery; New York: Museum of Modern Art, 1993 ISBN 0810937719
  • Sandback, Amy Baker. Robert Ryman Prints, 1969-1993. New York: Parasol Press, Ltd., 1993.
  • Yve-Alain Bois, Ryman's Tact, Painting as Model. Cambridge, MA/London: MIT Press, 1995.
  • Robert Ryman Retrospektive mit Räumen von Ariane Epars, Clay Ketter, Albert Weis und Beat Zoderer. Munich: Haus der Kunst; Bonn: Kunstmuseum; Ostfildern: Edition Tertium, 2000.
  • Buren, Daniel. L'Ineffable, à propos de l'oeuvre de Ryman/The Ineffable, About Ryman's Work. Paris: Wide Open, Editions Jannink, 2000.
  • Robert Ryman. Sakura City, Japan: Kawamura Memorial Museum of Art, 2004. Text by Robert Ryman.
  • Wylie, Charles. Robert Ryman. Dallas: Dallas Museum of Art; New Haven and London: Yale University Press, 2005.
  • Christel Sauer (Hrsg.): Urs Raussmüller: Ryman Paintings and Ryman Exhibitions, Raussmüller Collection, Frauenfeld/Basel 2006, ISBN 978-3-905777-00-0
  • Christel Sauer (Hrsg.): Robert Ryman at Inverleith House Royal Botanic Garden Edinburgh, Raussmüller Collection, Frauenfeld/Basel 2006, ISBN 978-3-905777-01-7
  • Jean Frémon: The Paradoxes of Robert Ryman, Black Square editions, The Brooklyn Rail, New York, 2008
  • Suzanne Hudson, Robert Ryman: Used Paint. Cambridge, MA: MIT Press, 2009.
  • Robert Ryman: Critical Texts Since 1967, edited by Vittorio Colaizzi and Karsten Schubert. Ridinghouse, London 2009.
  • Storr, Robert. Interview with Robert Ryman. November 23, 2010. Excerpts published in: Pietropaolo, Francesca, ed. Robert Storr: Interviews on Art. London: Heni Publishing, 2017, pp. 773–74.
  • Christel Sauer (Hrsg.): Robert Ryman and Urs Raussmüller: Advancing the Experience Hallen für Neue Kunst, Schaffhausen, Raussmüller Collection, Basel 2010, ISBN 978-3-905777-06-2
  • Robert Ryman, edited by Stephen Hoban and Courtney J. Martin. New York: Dia Art Foundation, 2017. ISBN 978-0-300-22671-3
  • 'Vittorio Colaizzi, Robert Ryman, Phaidon Press, September 4, 2017' (ISBN 0714849340, ISBN 978-0714849348)
  • Robert Ryman. Les Cahiers de la Collection Lambert. Arles: Actes Sud, 2020. Texts by Alain Lombard and Stéphane Ibars.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 Roberta Smith, Robert Ryman, Minimalist Painter Who Made the Most of White, Dies at 88, The New York Times, 9 בפברואר 2019
  2. ^ Robert Ryman, Variations and Improvisations, Exhibition JUNE 5, 2010 - SEPTEMBER 12, 2010, The Phillips Collection
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 Robert Ryman, B. 1930, NASHVILLE, TENNESSEE; D. 2019, NEW YORK, Guggenheim
  4. ^ Colaizzi, Vittorio, How It Works': Stroke, Music, and Minimalism in Robert Ryman's Early Paintings, American Art, 1 21, 2007, עמ' 34
  5. ^ Robert Ryman with Phong Bui: Art In Conversation, The Brooklyn Rail, ‏יוני 2007
  6. ^ Storr, Robert, 211, Robert Ryman., 1993
  7. ^ Ethan Ryman 1964, MutualArt
  8. ^ 1 2 Oliver Basciano, Robert Ryman obituary, The Guardian, 21 בפברואר 2019
  9. ^ FIND ME Art Project NY & SF, Gema Alava
  10. ^ Robert Ryman: Works on Paper 1957 – 1966, The Arts Club of Chicago
  11. ^ John Yau, ROBERT RYMAN Large-small, thick-thin, light reflecting, light absorbing, The Brooklyn Rail, ‏2010
  12. ^ Robert Ryman Classico IV, Guggenheim
  13. ^ Robert Ryman: Critical Texts Hardcover – October 29, 2008, AMAZON
  14. ^ Randy Kennedy, Robert Ryman, Minimalist Master, Donates Trove to Dia Art Foundation, New York Times, ‏12 באפריל 2017
  15. ^ Robert Ryman, Dia Art Foundation
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=רוברט_ריימן&oldid=37950830"