רמפות הסלקציה באושוויץ-בירקנאו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רמפת היהודים (הרמפה השלישית) שבתוך מחנה בירקנאו במבט מערבה, לכיוון מתקני ההשמדה

רמפות הסלקציה באושוויץ-בירקנאו או רמפות היהודים היו רציפי רכבת, שאליהם הגיעו הרכבות אשר הובילו בשנים 1940-‏1944 יהודים ובני עמים אחרים לקראת רציחתם במחנות אושוויץ. ברציפים אלו ערכו הגרמנים את הסלקציה של המגיעים כדי לקבוע מי מהם יירצח ומי מהם יישלח לעבודת כפייה. מרבית המשולחים ברכבות נרצחו בתוך זמן קצר.

הרמפות שימשו גם כאתרים להעמסת רכבות באסירי המחנה, שהועברו ממנו למחנות אחרים.

הרמפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיאון אושוויץ-בירקנאו מונה שלוש רמפות רכבת ששירתו את מחנות אושוויץ בשנות פעולתם.[1]

הרמפה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתר הרמפה השנייה וחלק ממיצג הזיכרון שהוקם בו

הרמפה הראשונה הייתה ממוקמת בקרבת המחנה הראשי, אושוויץ I. היא פעלה בכל שנות פעולת המחנה אך שירתה בעיקר את המחנה הראשי. אליה הגיע המשלוח הראשון של אסירים לאושוויץ ב-14 ביוני 1940 - 728 איש שהגיעו מטרנוב. מאוחר יותר הגיעו אליה משלוחים של פולנים ויהודים. היא גם שימשה לתחבורה שוטפת של אסירי המחנה הראשי, שהועסקו בבניית מפעל בונה-ורקה ממזרח למחנות אושוויץ.

הרמפה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמפה השנייה נבנתה לקראת הפעלת שלב הרציחות ההמוניות במחנה בירקנאו. כינויה היה Alte Judenrampe (רמפת היהודים הישנה). היא הופעלה באביב 1942 בשטח פתוח בין מחנה אושוויץ I לבין מחנה בירקנאו (50°01′53″N 19°11′17″E / 50.031521°N 19.188191°E / 50.031521; 19.188191). במקום הוקם רציף עץ באורך של כ-500 מטר, שהוחלף בהמשך ברציף מבטון. זרקורי חשמל האירו את הרציף בשעות הלילה. הרמפה פעלה עד מאי 1944. למקום זה הובאו לסלקציה כחצי מיליון יהודים וכן משלוחים של צוענים. היהודים הגיעו מצרפת, בלגיה, הולנד ויוון. אלו שנדונו להשמדה צעדו או הוסעו מהרמפה מרחק של כחצי קילומטר אל שער מחנה בירקנאו, וממנו המשיכו אל מתקני ההשמדה.

לאחר המלחמה נהרסה רמפת הבטון והפסים נעקרו. לימים הונחו בסמוך למקומם פסים חדשים, שעליהם ניצבים כיום קרונות מאלו ששימשו לשילוחים למחנה. ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, 27 בינואר 2005, נחנך לידם מיצג זיכרון קבוע לאירועים שהתרחשו ברמפה.

הרמפה השלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמפה השלישית (Judenrampe) היא הרמפה שמוקמה בתוך מחנה בירקנאו, מעבר לשערו המפורסם ובקרבה הרבה ביותר למתקני ההשמדה. היא הרמפה הידועה ביותר בין השלוש בזיכרון הציבורי. הקמת הרמפה החלה ב-1943 והיא הופעלה במאי 1944, לאחר השלמת מסעף רכבת מאתר הרמפה השנייה אל תוך מחנה בירקנאו. הוא הוקמה במועד לקראת גירוש מאות אלפי יהודי הונגריה להשמדה באושוויץ, אשר נעשה במהירות רבה בחודשים מאי-יולי 1944. בסך הכל הובאו לרמפה זו כחצי מיליון יהודים - מהונגריה, מגטו לודז', ממחנה טרזיינשטט וכן מסלובקיה.

הרמפה פעלה עד שלהי 1944, מועד בו הופסקה פעולת מתקני ההשמדה במחנה.

מסעף הרכבת מרמפת היהודים הישנה ועד לשער מחנה בירקנאו סולק ואיננו קיים עוד ברובו, למעט קטע קצר לפני השער עצמו.

הסלקציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכבות שהביאו את המגורשים היהודים נעצרו ברמפה שהייתה בשימוש באותו זמן. כשנפתחו הדלתות של קרונות הבהמות שומרי האס. אס. קראו בקול רם ליהודים בתוך הקרונות לרדת מהם. אנשי האס. אס. ואנשי קומנדו-קנדה (בגרמנית: Aufräumungskommando, שעליו הוטל לטפל ולמיין ברכושם של היהודים שהגיעו למחנה) באו למקום, והיהודים נגררו למטה. היה עליהם להשאיר את כל חפציהם ברכבת.

הסלקציה נוהלה על ידי רופאי ה-SS. כל המגורשים הועמדו בשורות, גברים ונערים בנפרד ונשים וילדיהן הקטנים משני המינים בנפרד. המגורשים מוינו על פי מראה וחלקם נשאלו לגבי גילם. רוב האנשים בטווח הגילאים 16–45 נחשבו מסוגלים לעבוד. כאשר הרופא לא הצליח לקבוע בבירור אם האדם כשיר לעבודה, הוא שאל על מחלות אפשריות והחליט על בסיס התשובה. רופאי הסלקציה הרגילה היו ד"ר יוזף מנגלה, ד"ר היינץ תילו, ד"ר אדוארד וירטס, וכן ויקטור קפסיוס שדיבר גם הונגרית[2]. המגורשים שנמצאו מחוץ לתחום הגילאים המתאים לעבודה - ילדים וזקנים, למעט כמה חריגים - נרצחו בתאי הגזים בתוך שעות.

בחלק מהמקרים ננקטה פרוצדורה שונה: מנגלה היה זקוק למשל לרופאים (בעיקר לפתולוגים), ולכן הם הופרדו מהמגורשים האחרים, ואלו מתוכם שדיברו גרמנית (כמו מיקלוש ניסלי) שוכנו במחנה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אתר מוזיאון אושוויץ-בירקנאו.
  2. ^ נולד במיארקוריאה סיביאולוי, 1907 - נפטר בגופינגן, 1985. היה רוקח במחנות הריכוז דכאו (1943–1944) ואושוויץ (1944–1945) בדרגת אס. אס. שטורמבאנפירר (רב-סרן). נשפט כפושע מלחמה, אולם שוחרר והתגורר בגרמניה המערבית עד מותו.