רקוויאם גרמני (פואמה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רקוויאם גרמניפואמה שפרסם המשורר האנגלי ג'יימס פנטון בשנת 1980, והנחשבת ליצירה הידועה ביותר שלו.

את הטיוטה לפואמה החל פנטון לכתוב בברלין בשנת 1978 כששימש כתב של העיתון "גארדיאן" בגרמניה. ב-1980 פרסם המגזין "קוורטו" את הפואמה "קינה" שהייתה מבוססת על הטיוטה שהכין פנטון בברלין. שנה אחר־כך ערך פנטון את הפואמה מחדש ושינה את שמה ל"רקוויאם גרמני", כשם יצירה של בראהמס. הפואמה הודפסה בחוברת שהדפיס אחיו, טום פנטון, בהוצאת סלמנדר באדינבורו, וזכתה לשבחי מבקרי הספרות. הגדיל לעשות פיטר פורטר, המבקר הספרותי של העיתון "אובזרבר", שבביקורת על הפואמה כינה את פנטון "המשורר המוכשר ביותר של דורו". הפואמה זכתה בפרס לשירה "Southern Arts Literature Award" של 1981. המבקר אניס שיוואני (Anis Shivani) כתב על הפואמה ב-Michigan Quarterly Review: "ברקוויאם גרמני הופך פנטון את שפיכות הדמים של המלחמה לאוניברסאלית במונחים הדוחים את החושניות המזויפת...שמשוררים רבים נזקקים לה במצבים כאלו...כשפנטון כותב "לא מה שבנו, כי אם מה שניפצו / לא הבתים, כי אם הריק שביניהם." הוא נכנס לאזור השקט או השכחה מרצון, שקרבנות של שואות בלתי רצוניות מאמצים כעמדת התגוננות יחידה. - ועם זאת הוא עושה זאת מבלי שהוא חש כפולש הפוגע בפרטיות זולתו".[1]

הפואמה "רקוויאם גרמני" מבוססת על החוויות האישיות שעבר פנטון בגרמניה, ומתארת נסיעה לבית קברות גרמני באוטובוס מיוחד הקרוי "אוטובוס האלמנות" לטקס זיכרון לחללי המלחמה. הפואמה, הבנויה מתשעה בתים קצרים ומקוטעים, היא קינה על תוצאות המלחמה - קורבנות וניצולים כאחד. הפואמה היא דוגמה לסוגת השירה שפיתח פנטון המכונה "העלילה הסודית" ("the secret narrative"). סוגה זו תוארה על ידי מוריסון ואנדרו מושן בהקדמה לספר "שירה בריטית מודרנית" במילים אלו: "לעיתים קרובות אנו פוגשים סיפורים שאינם שלמים או שנמנע מאיתנו מידע שבאופן רגיל נחשב חיוני". כבר בתחילת הפואמה אנו נתקלים ברמז לכך בהתייחסות לחללים בין הבתים כמו החללים החסרים בסיפור שמעבירה הפואמה. לכן המספר בפואמה מבכר שלא לחשוף פרטים, כשם שהדמויות בפואמה בוחרות שלא לחשוף חלקים מחוויות המלחמה שלהן. המוטיב המרכזי בפואמה הוא השכחה, ופנטון מצטט בתחילת הפואמה משפט מתוך הספר "לוויתן" של הוגה הדעות תומאס הובס (1651) " דמיון וזיכרון חד המה" ואכן הדמויות בפואמה יוצרות את העבר מחדש על מנת לשכוח את זיכרונות המלחמה.

הבית הראשון של הפואמה מצוטט כמוטו בתחילת הספר שכתב עמוס אילון על תור הזהב של יהדות גרמניה, "The Pity of it All". בתרגום לעברית שונה שם הספר ל"רקוויאם גרמני", שמה של הפואמה.

להלן הבית הראשון מתוך הפואמה בתרגומו של דני אורבך בתיקונים קלים.


בית ראשון מתוך רקוויאם גרמני
לא מה שבנו, כי אם מה שניפצו.
לא הבתים, כי אם הריק שביניהם.
לא הרחובות הקיימים, כי אם אלה שאינם עוד.
לא הזיכרונות רודפים אותך.
ולא מה שכתבת.
אלא מה ששכחת, כי היה עליך לשכוח.
ולהמשיך ולשכוח כל ימי חייך.
ואם יתמזל מזלך תהיה השכחה לטקס.
במהרה תגלי כי אינך לבד.
אתמול הרהיטים כאילו גערו בך.
היום תמצאי את מקומך באוטובוס האלמנות.

It is not what they built. It is what they knocked down.
It is not the houses. It is the spaces in between the houses.
It is not the streets that exist. It is the streets that no longer exist.
It is not your memories which haunt you.
It is not what you have written down.
It is what you have forgotten, what you must forget.
What you must go on forgetting all your life.
And with any luck oblivion should discover a ritual.
You will find out that you are not alone in the enterprise.
Yesterday the very furniture seemed to reproach you.
Today you take your place in the Widow's Shuttle.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]