עמוס אילון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עמוס אילון
אין תמונה חופשית
לידה 4 ביולי 1926
וינה, הרפובליקה האוסטרית הראשונה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 25 במאי 2009 (בגיל 82)
טוסקנה, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מחבר, עיתונאי, סופר, היסטוריון עריכת הנתון בוויקינתונים
מעסיק הארץ עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

עמוס אילון (4 ביולי 1926[1] - 25 במאי 2009) היה סופר ועיתונאי ישראלי ובינלאומי. היה מן הבולטים בעיתונאי ישראל וחבר מערכת בעיתון "הארץ".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אילון נולד בשם היינריך שטרנבך (Heinrich Sternbach) בווינה בשנת 1926. בעידודה של האם, עבר אביו לארץ ישראל בסוף שנות ה-20. בעקבות האנטישמיות באוסטריה ועליית הנאצים לשלטון בגרמניה, החליט אביו לצרף את משפחתו אליו בשנת 1933. בגיל 18 שינה את שמו ל"עמוס אילון". בשנות ה-40 נמנה עם אנשי חוגו של אורי אבנרי. בשנת 1954 החל לעבוד כעיתונאי בעיתון "הארץ", ופרסם סדרות של כתבות שחלקן הביאו לו מוניטין, ואחרות היו שנויות במחלוקת. הוא כתב סדרה בת שמונה כתבות על יהדות מרוקו, עליה נכתב כי "הוא תיאר אותם בתיעוב, ללא שום אקזוטיקה וללא שום חמלה. אילון כתב תיאורים דוחים על חוסר היגיינה, דלות ועבודה ירודה". הכתבות עוררו סערה בישראל, והדיה הגיעו עד מרוקו ותוניסיה[2]. אילון היה בן טיפוחיו של העורך הראשי והמו"ל של "הארץ", גרשום שוקן.

משנת 1956 שימש ככתב חוץ באירופה ושש שנים בארצות הברית עבור עיתון "הארץ". במהלך שהותו בוושינגטון הכיר את בת' לבית דרקסלר, סוכנת ספרותית. השניים נישאו ב-1961. באמצע שנות ה-60 היה הכתב הראשון בבירת גרמניה המערבית, בון. לפני מלחמת ששת הימים גויס אילון לשירות מילואים ככתב צבאי בדרום ישראל. במהלך שירותו שלח מאמר לגרשום שוקן, ובו הביע חשש שאם תפרוץ מלחמה, היא תיצור בעיות קשות יותר מאלה שנועדה לפתור. מאמר זה לא פורסם. פרט להפסקה בין השנים 19711978, שימש ככתב "הארץ" עד לשנת 1986 ונחשב לעיתונאי מוביל. בשנת 2001 פרש מהעיתון. אילון למד משפטים והיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת קיימברידג'. הוא פרסם מאמרים רבים בשבועון האמריקאי "ניו יורקר" ובכתב העת היוקרתי "The New York Review of Books".

ב-21 בפברואר 1988, בזמן האינתיפאדה הראשונה, פרסם איילון יחד עם יהודה עמיחי, עמוס עוז וא. ב. יהושע, מכתב בניו יורק טיימס, בו הפצירו הסופרים ביהודי ארצות הברית "שיביעו את דעתם בקול" לגבי מדיניות ישראל בשטחים.[3] במהלך שנות ה-90 החל אילון לבלות את מרבית זמנו באיטליה, ובשנת 2004 פירק סופית את דירתו בירושלים, בין היתר עקב אכזבתו מההתפתחויות הפוליטיות והחברתיות במדינת ישראל. בראיון לארי שביט טען כי: "הרי פה לא השתנה שום דבר בארבעים השנים האחרונות. הבעיות נשארו בדיוק אותן בעיות. הפתרונות היו ידועים כבר אז. אבל אף אחד לא שם לב אליהם. ואני מצאתי את עצמי חוזר עליהם. מצאתי את עצמי אומר תמיד את אותו הדבר. והתחלתי לשעמם את עצמי. הדיאלוג לא היה פורה. זה היה דיאלוג סרק. הייתי קול קורא במדבר." בראיון טען עוד כי ישראל היא מדינה "פשיסטואידית וצרת אופקים" וכי "אני לא מתפלא על האוכלוסייה. אנחנו יודעים מנין היא באה. או מארצות ערב או ממזרח אירופה"[4]. באותה שנה זכה בפרס הספרותי הבריטי "הרבעון היהודי וינגייט" (Jewish Quarterly Wingate Prize). בשנים 2007-2008 שימש אילון כעמית מחקר במרכז למשפט וביטחון של אוניברסיטת ניו יורק.

בתו היא במאית סרטי התעודה דנאי אילון. אילון השתתף בסרטה של בתו "פה ולא שם", המתייחס למשנתו.

עמוס אילון נפטר בשנת 2009 ממחלת הלוקמיה[5] בטוסקנה שבאיטליה. הותיר אחריו את רעייתו, בתו ונכדים.

על יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אילון כתב ספרים רבים העוסקים בציונות, ביהדות ובביוגרפיות של אישים יהודים וציונים. ספריו תורגמו לשפות רבות. רבים מספריו היו לרבי מכר, ובהם: "הישראלים - מייסדים ובונים"; "מציאת מצרים", מעין מדריך טיולים במצרים שיצא בשנים הראשונות שלאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים וניסיונות הנורמליזציה; ו"רקוויאם גרמני" הוא מבט אישי על קורות יהדות גרמניה מאז משה מנדלסון ועד לעליית הנאצים, וכן הביוגרפיות שכתב על הרצל ועל מאיר אנשל רוטשילד.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ירושלים לא נפלה - מצור 1948, הוצאת טברסקי, 1948.
  • עולים בישראל - 1950. אלכס רביב כלכלן בין עולים, עמוס אילון - שבועיים בישראל השנייה, הוצאת הארץ, 1951.
  • בארץ רדופת העבר - גרמניה החדשה, הוצאת שוקן, 1967.
  • הישראלים - מייסדים ובונים, הוצאת שוקן, 1971.
  • היש דרך לשלום - דו-שיח בין מצריה וישראלי על סיכויי הבנה בין מצריה וישראלי (נכתב בשיתוף עם סאנה חסאן), הוצאת עם עובד, 1974.
  • הרצל, תרגמו מאנגלית עמוס אילון וג. אריוך, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, 1976.
  • מציאת מצרים, הוצאת שוקן, 1980.
  • שעת אפס, הוצאת עידנים, 1980.
  • הבט אחורה בבהלה מסוימת - רישומים מארץ ישראל וסביבותיה, הוצאת עם עובד, 1988.
  • ירושלים - שגעון לדבר, הוצאת דומינו, 1991.
  • המייסד, אבי שושלת רוטשילד ותקופתו, תרגם מאנגלית עמי שמיר, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, 1998.
  • רקוויאם גרמני - יהודים בגרמניה לפני היטלר - 1743 - 1933, תרגם מאנגלית דני אורבך, הוצאת דביר, 2004.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]