עמוס אילון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

עמוס אילון (1925 - 25 במאי 2009) היה סופר ועיתונאי ישראלי ובינלאומי. היה מן הבולטים בעיתונאי ישראל וחבר מערכת בעיתון "הארץ".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אילון נולד בשם היינריך שטרנבך בווינה בשנת 1925, ועלה לארץ ישראל עם משפחתו בשנת 1933. בגיל 18 שינה את שמו לעמוס אילון. בשנות ה-40 נמנה עם אנשי חוגו של אורי אבנרי. בשנת 1954 החל לעבוד כעיתונאי בעיתון "הארץ", ופרסם סדרות של כתבות שחלקן הביאו לו מוניטין, ואחרות היו שנויות במחלוקת. הוא כתב סדרה בת שמונה כתבות על יהדות מרוקו, עליה נכתב כי "הוא תיאר אותם בתיעוב, ללא שום אקזוטיקה וללא שום חמלה. אילון כתב תיאורים דוחים על חוסר היגיינה, דלות ועבודה ירודה". הכתבות עוררו סערה בארץ, והדיה הגיעו עד מרוקו ותוניסיה[1]. אילון היה בן טיפוחיו של העורך הראשי והמו"ל של "הארץ", גרשום שוקן.

משנת 1956 שימש ככתב חוץ באירופה ובארצות הברית בעבור עיתון הארץ. באמצע שנות ה-60 היה הכתב הראשון בבירת גרמניה המערבית, בון. לפני מלחמת ששת הימים גויס אילון לשירות מילואים ככתב צבאי בדרום הארץ. במהלך שירותו שלח מאמר לגרשום שוקן, ובו הביע חשש שאם תפרוץ מלחמה, היא תיצור בעיות קשות יותר מאלה שנועדה לפתור. מאמר זה לא פורסם. פרט להפסקה בין השנים 19711978, שימש ככתב "הארץ" עד לשנת 1986 ונחשב לעיתונאי מוביל. בשנת 2001 פרש מהעיתון. אילון למד משפטים והיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת קיימברידג'. הוא פרסם מאמרים רבים בשבועון האמריקאי "ניו יורקר" ובכתב העת היוקרתי "The New York Review of Books".

במהלך שנות ה-90 החל אילון לבלות את מרבית זמנו באיטליה, ובשנת 2004 הכריז כי השתקע במדינה זו, בין היתר עקב אכזבתו מההתפתחויות הפוליטיות והחברתיות במדינת ישראל. בראיון לארי שביט טען כי התריע בפני התפתחויות אלו, אותן הוא רואה בשלילה מאז 1967, אך קולו נותר "קול קורא במדבר". בראיון טען כי ישראל היא מדינה "פשיסטואידית וצרת אופקים" וכי "אני לא מתפלא על האוכלוסייה. אנחנו יודעים מנין היא באה. או מארצות ערב או ממזרח אירופה"‏[2]. באותה שנה זכה בפרס הספרותי הבריטי "הרבעון היהודי וינגייט" (Jewish Quarterly Wingate Prize).

אילון היה נשוי לסוכנת הספרותית בת' אילון, ואב לבמאית סרטי התעודה דנאי אילון. בשנת 2009 נפטר ממחלת הלוקמיה‏‏‏[3] בטוסקנה שבאיטליה. לפני מותו השתתף בסרטה של בתו "פה ולא שם", המתייחס למשנתו.

על יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אילון כתב ספרים רבים העוסקים בציונות, ביהדות ובביוגרפיות של אישים יהודים וציונים. ספריו תורגמו לשפות רבות. רבים מספריו היו לרבי מכר, ובהם: "הישראלים - מייסדים ובונים"; "מציאת מצרים", מעין מדריך טיולים במצרים שיצא בשנים הראשונות שלאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים וניסיונות הנורמליזציה; ו"רקוויאם גרמני", הוא מבט אישי על קורות יהדות גרמניה מאז משה מנדלסון ועד לעליית הנאצים, כמו גם הביוגרפיות שכתב על הרצל ועל מאיר אנשל רוטשילד, .

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ירושלים לא נפלה - מצור 1948, הוצאת טברסקי, 1948.
  • עולים בישראל - 1950. אלכס רביב כלכלן בין עולים, עמוס אילון - שבועיים בישראל השנייה, הוצאת הארץ, 1951.
  • בארץ רדופת העבר - גרמניה החדשה, הוצאת שוקן, 1967.
  • הישראלים - מייסדים ובונים, הוצאת שוקן, 1971.
  • היש דרך לשלום - דו-שיח בין מצריה וישראלי על סיכויי הבנה בין מצריה וישראלי (נכתב בשיתוף עם סאנה חסאן), הוצאת עם עובד, 1974.
  • הרצל, תרגמו מאנגלית עמוס אילון וג. אריוך, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, 1976.
  • מציאת מצרים, הוצאת שוקן, 1980.
  • שעת אפס, הוצאת עידנים, 1980.
  • הבט אחורה בבהלה מסוימת - רישומים מארץ ישראל וסביבותיה, הוצאת עם עובד, 1988.
  • ירושלים - שגעון לדבר, הוצאת דומינו, 1991.
  • המייסד, אבי שושלת רוטשילד ותקופתו, תרגם מאנגלית עמי שמיר, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, 1998.
  • רקוויאם גרמני - יהודים בגרמניה לפני היטלר - 1743 - 1933, תרגם מאנגלית דני אורבך, הוצאת דביר, 2004.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כל אחד ו"הארץ" שלו, דניאל בן סימון, הארץ
  2. ^ געגועים לעידן הייקי, ארי שביט, הארץ
  3. ^ ‏על פי הספד בניו יורק טיימס. את ההספד ניתן לקרוא כאן.‏