רשימה (בחירות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רשימת מועמדים בבחירות המוניציפליות במדריד, 2015

רשימהאנגלית: Electoral List) היא מכשיר פוליטי-מנהלי המשמש במסגרת ניהול מערכות בחירות פרלמנטריות או מוניציפליות שאינן מבוססות על בחירה אישית בלבד במועמדים. היא מאפשרת בחירה במועמדים על בסיס קבוצתי, אך בגרסאות שונות שלה מאפשרת גם לתת תמיכה אישית למועמדים מתוך אותה קבוצה.

השיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיטת הרשימה מעמידות מפלגות או קבוצות המעוניינות להכניס את אנשיהן לבית נבחרים או למועצה מקומית רשימה של מועמדים מטעמן. הבוחר נותן את קולו למפלגה או לקבוצה מסוימות באמצעות תמיכה ברשימה שהגישו.

בבחירות בשיטה היחסית, המפלגות או הקבוצות שהגישו רשימות מועמדים זוכות למספר מסוים של מושבים באותו בית נבחרים בהתאם למספר הקולות שקיבלה כל אחת מהן, על פי מפתח חלוקה יחסי כלשהו (למשל שיטת ויקטור ד'הונד). מועמדי המפלגה או הקבוצה המדורגים במקומות הגבוהים ביותר ברשימה שהגישה מאיישים את המושבים שניתנו להן בבית הנבחרים. הם יוצרים במסגרתו את הסיעה מטעמן של אותה מפלגה או קבוצה. בהמשך חיי אותו בית נבחרים (עד הבחירות הבאות לאיושו) מהווה הרשימה עתודה לאותה סיעה, באופן שאם נפסקת חברותו בבית הנבחרים של אחד מחבריה מסיבה כלשהי ייכנס לשם במקומו המועמד הבא בתור ברשימה.

היתרון העיקרי של שימוש ברשימות מועמדים הוא במניעת הצורך לפצל את המדינה או הרשות המקומית שבה נערכות הבחירות לאזורי בחירה מרובים, שבכל אחד מהם ייבחר מועמד אחד על בסיס אישי.[1] שימוש ברשימות מועמדים מאפשר לפצל את מרחב הבחירות לאזורי בחירה מעטים, שלכל אחד מהם יוקצו מושבים בבית הנבחרים הרלוונטי ובכל אחד מהם תיערך התמודדות על בסיס רשימתי. ניתן גם להותיר את מרחב הבחירות כאזור בחירה כללי אחד שבו יתמודדו רשימות המועמדים, כנהוג למשל בישראל.

רשימה פתוחה או סגורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טופס הצבעה לפרלמנט במחוז הבחירה המזרחי של לוקסמבורג, 2009. בטופס שבע רשימות מועמדים. בידי הבוחר היו ששה קולות. הוא היה רשאי לתת את כולם לרשימה אחת על ידי סימון העיגול שמעליה, או לחלקם בין המועמדים ברשימות השונות ולתת 1-2 קולות למועמד

במדינות העולם קיימות גרסאות רבות להצבעה על בסיס רשימות מועמדים. הן נבדלות ביניהן במידה שבה יש לבוחר אפשרות להשפיע על זהות המועמדים שייבחרו מתוך רשימת מועמדים מסוימת.

  • הצבעה ברשימה סגורה משמעה שלבוחר אין כל אפשרות להשפיע על זהות המועמדים שייבחרו מעבר לעצם תמיכתו ברשימה. למעשה - ובכך חסרונה של השיטה - עליו לתת תמיכה קולקטיבית לכל קבוצת המועמדים הנכללת ברשימה, גם אם היה מעדיף שלא לתת את תמיכתו לכל אחד מהם באופן אישי. יתרונה של השיטה הסגורה הוא בפשטותה והיא נוהגת בעשרות מדינות בעולם.
  • הצבעה ברשימה פתוחה מתקיימת בגרסאות רבות ומעניקה לבוחר אפשרות - צרה או רחבה - להשפיע על זהות המועמדים שייבחרו מתוך רשימת מועמדים. כך, הבוחר יכול להצביע עבור רשימה ובנוסף ניתן לו מספר מסוים של קולות העדפה (אחד או יותר) שהוא מעניק למועמדי הרשימה על בסיס אישי. לעיתים אין לבוחר קול עבור רשימה אלא קולות העדפה בלבד. המשמעות של הצבעת הבוחר נקבעת על פי נוסחאות קבועות מראש, המכריעות באיזו מידה יכולה תמיכה אישית במועמד מסוים להתגבר על סדר המועמדים ברשימה כפי שנקבע מראש. הצבעה בשיטה זו עשויה להביא למתן עדיפות למועמדים הנמצאים במקומות נמוכים ברשימה עד כדי בחירתם על פני מועמדים הממוקמים במיקום גבוה משלהם. בגרסאות הפתוחות ביותר של השיטה קובעים קולות הבוחרים בלבד את זהות המועמדים שייבחרו מתוך רשימה מסוימת, כאשר לדירוג הרשימתי המקורי שלהם אין משקל והוא משמש רק להכרעה בין שני מועמדים שזכו בשיעור תמיכה שווה. בשיטה הפתוחה ביותר, הנקראת Panachage, ניתן לבוחר מספר קולות כמספר המושבים לבחירה בבית הנבחרים, והוא רשאי לחלק אותם בין מועמדים בכל רשימות המועמדים העומדות לבחירה, ואף לתת למועמד אחד מספר קולות. שיטה זו נוהגת במדינות אחדות באירופה ובאמריקה.
הצבעה רשימתית פתוחה עשויה להפוך את תהליך ההצבעה הטכני למורכב מאד, כגון הצבעה על גבי גיליון נייר גדול שעליו מופיעים שמות של מועמדים רבים. גם ספירת הקולות בהצבעה רשימתית פתוחה היא מורכבת. הצבעה בשיטה פתוחה נוהגת בעשרות מדינות בעולם ובמיוחד במדינות אירופה.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות הכלליות בישראל נוהגת שיטת בחירות ארציות בהן מתמודדות רשימות ארצית (ללא מחוזות בחירה) וסגורה, כלומר ללא מתן אפשרות לבוחר להשפיע על סדר המועמדים ברשימה. הפעלתה מוסדרת במסגרת חוק הבחירות לכנסת. השיטה היחסית הנוהגת להקצאת מושבים בכנסת לרשימות השונות היא שיטת בדר-עופר, המעוגנת גם היא בחוק הבחירות לכנסת.

החוק מסדיר את הנושאים הבאים:

  • דרך הגשת הרשימות לועדת הבחירות המרכזית
  • פרסום רשימות המועמדים לשם הבאתן לידיעת ציבור הבוחרים
  • כללי הזכאות להיכלל ברשימת מועמדים, לרבות הכללים שבהתקיימם מנוע אדם מלהיכלל בה
  • הטעמים לבקשה לפסילת מועמדותה של רשימה מסוימת ודרכי הדיון בבקשה.

בבחירות לרשויות המקומיות בישראל נוהגת גם כן שיטת הרשימות במסגרת הבחירות למועצות הרשויות המקומיות (ראשי הרשויות נבחרים בבחירה אישית).[2]

הרכבת רשימות המועמדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק הבחירות לכנסת איננו מכיל הוראות בנוגע לאופן הרכבת הרשימה מטעמה של קבוצה או מפלגה מסוימת.

משנת 1992 רשאיות רק קבוצות שנרשמו כמפלגות להגיש רשימות מועמדים לבחירות[3]. מאז מוסדר נושא הרכבת הרשימות במסגרת חוק המפלגות. חוק זה קובע כי מפלגה תקבע את מועמדיה לבחירות לכנסת בהליך שיוגדר בתקנון המפלגה[4], כלומר שההליך נתון לבחירתה של כל מפלגה.

השיטות לאיוש רשימות מועמדים לכנסת שנהגו במפלגות בישראל במהלך השנים היו שונות:

  • איוש על ידי ועדה מסדרת
  • איוש על ידי ראש המפלגה
  • איוש על פי החלטות מועצות הרבנים של מפלגות דתיות
  • בחירה על ידי חברי הועידה או המרכז של המפלגה
  • בחירות מקדימות על ידי חברי המפלגה.

חוק המפלגות קובע כי במידה ומפלגה בחרה להרכיב את רשימת מועמדיה לבחירות במסגרת בחירות מקדימות, עליה לערוך אותן בהתאם להוראות חוק בחירות לגופים ציבוריים, תשי״ד–1954.[5]

משמעות מסירת אופן הרכבת הרשימה לכנסת לשיקולה של כל מפלגה היא כי מפלגה רשאית להרכיב את הרשימה תוך הותרת מועמדים של קבוצות מסוימות מחוץ לה. כך לדוגמא נוהגות חלק מהמפלגות הדתיות בישראל שלא לכלול נשים ברשימות המועמדים שלהן לכנסת.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בבחירות לסנאט של ארצות הברית, לדוגמה, נבחרים הסנאטורים על בסיס אישי, כאשר מחוז הבחירה שלהם הוא המדינה שאותה הם מבקשים לייצג, בשלמותה.
  2. ^ בנושא זה חלות הוראות חוק הרשויות המקומיות (בחירות), תשכ״ה–1965 וחוק המועצות האזוריות (מועד בחירות כלליות), התשנ״ד–1994.
  3. ^ סעיף 4 לחוק הבחירות לכנסת.
  4. ^ סעיף 16 לחוק המפלגות.
  5. ^ סעיף 17 לחוק המפלגות.