בחירות בשיטה היחסית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בחירות בשיטה היחסית (או בחירות יחסיות) הן בחירות בהן חלוקת הנציגים בפרלמנט (או במחוז מסוים) מתבצעת באופן יחסי לחלוקת קולות הבוחרים. זאת לעומת השיטה הרובנית (או הרובית) שבה המפלגה אשר זכתה במירב הקולות במחוז גורפת את כל המושבים של אותו מחוז. לדוגמה אם הצביעו למפלגה מסוימת 10% מכלל בעלי זכות ההצבעה, המפלגה תזכה ב-10% מהמושבים בפרלמנט (במדינות בעלי מדד ייצוגיות גבוה).

יחד עם השיטה מונהג סף חסימה חוקי ("אחוז החסימה") אשר מונע ממפלגות שמספר הקולות שקיבלו הוא מתחת לסף להיספר, ובכך נמנע מהן להיכנס לפרלמנט.

שיטה זו גורמת בדרך כלל לייצוג של מגוון קולות ומפלגות בפרלמנט ומתאימה לחברות מפולגות כמו בישראל.

שיטות שונות לבחירות היחסיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירות יחסיות יכולות להתקיים גם בשיטת בחירות אזורית וגם בשיטת בחירות ללא אזורי בחירה. בחלוקה לאזורי בחירה המדינה מחולקת לאזורי בחירה (או מחוזות) כך שכל אדם מצביע או למחוז שלו (אם הבחירות הן מחוזיות בלבד) או למחזור ולפרלמנט בבחירות ארציות כאחד.

חלוקה לאזורי בחירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוקה לאזורי בחירה והצבעה ארצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאפייני השיטה היחסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לומר כי חסרונותיה של השיטה הרובית הן ייתרונותיה של השיטה היחסית. לכן מנסות דמוקרטיות רבות בעולם לשלב בין השיטות.

ייצוג הולם של קול הבוחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות יחסיות הצפי הוא שהמושבים בפרלמנט יחולקו לפי אחוז הקולות שהם קיבלו בבחירות. כלומר, נניח ורשימה מסוימת קיבלה 10% מקולות הבוחרים, 10% מהמושבים בפרלמנט יהיו שלה. בשונה מהשיטה הרובנית, אשר מעודדת פרלמנט דו מפלגתי, בשיטה היחסית מתחדד ריבוי המפלגות בפרלמנט, ולרוב משטרים הנוהגים בשיטת בחירה זו הם משטרים קואליציונים, אשר דורשים מספר של מפלגות לטובת הקמת ממשלה.

עם זאת, ניתן מקום רב למפלגות סקטוריאליות ומפלגות אשר דוגלות בהשקפות עולם מסוימות, ובשיטה היחסית קל להן יותר להיבחר לפרלמנט, שכן מספר המושבים בפרלמנט או במחוז מתחלק לפי יחס קולות הבוחרים, בניגוד לשיטה הרובנית שבה הרשימה הגדולה ביותר גורפת את כלל הקולות באותו מחוז (בשיטה אזורית בלבד).

קשר בין בוחר לנבחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיטת בחירות יחסית ניתן לחלק את המדינה למחוזות בחירה וניתן שלא. בחלוקה למחוזות בחירה מתקבל קשר אישי בין הבוחר לנבחר, שכן חבר הפרלמנט שנבחר יודע שעליו לייצג אזור מסוים במדינה אם ברצונו להיבחר שוב בבחירות הבאות. בשיטת בחירות יחסית ארצית, כמו בישראל, אין קשר בין הבוחר לנבחר וזהו אחד הנושאים העולים לדיון כאשר דנים ברפורמה בשיטת הממשל בישראל.

מניעת בזבוז קולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלא כמו בשיטה הרובנית, רוב קולות המצביעים זוכים להיספר, למעט של אלו אשר הצביעו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. לדוגמה מפלגה אשר קיבלה 2% מסך הקולות הכשרים ("בעלי זכות ההצבעה"), ואחוז החסימה עומד על 3.25% (כמו למשל בישראל), קולותיה לא ייספרו. לאחר מכן תיעשה חלוקת המנדטים בין המפלגות אשר כן עברו את אחוז החסימה. במדינות הנוהגות בשיטה זו ומנהיגות סף נמוך של אחוז החסימה, לדוגמה בישראל, ניתן לראות מספר רב של מפלגות בפרלמנט (13 מפלגות בכנסת ישראל בבחירות לכנסת ה19), אשר חלקן מיוצגות על ידי 2 מושבים בלבד (מפלגת קדימה).

העלאת אחוז החסימה נועדה למנוע מצב של ריבוי מפלגות ולצמצם מצבים של סיעות יחיד, כמו שהיה נהוג בישראל בימים שבהם אחוז החסימה היה 1%.

שיטת הבחירות היחסית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אמנון רובינשטיין (עם אדם וולפסון), באין ממשלה - איך לתקן את קלקולי המשטר, זמורה ביתן, 2012, ISBN 9789655522037
  • ניר אטמור (בהנחיית אשר אריאן), שיטות לבחירת בתי נבחרים דמוקרטיים, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2010, ISBN 9789655190731
  • דיסקין אברהם, בחירות ובוחרים בישראל, שם עובד, 1971
  • בנימין נויברגר, ממשל ופוליטיקה במדינת ישראל, האוניברסיטה הפתוחה, 1989
  • אופיר העברי, שינוי שיטת הבחירות בישראל, מרכז שלם, 1994